"הגעתי לכאן שבר כלי והיום אני גאה בעצמי"

סביב שולחן המטבח בהוסטל לאסירות משוחררות מסבה קבוצת נשים, מחליפה חוויות ורכילויות ממסיבת הפורים שנערכה בליל אמש. "רקדתי כל הלילה, פשוט לא יכולתי להפסיק, ועכשיו הרגליים שלי ממש כואבות", מתאוננת אחת הדיירות, נרקומנית לשעבר שאת הסמים הקשים להם הייתה מכורה היא ממירה עכשיו בכוס קפה שחור ובחפיסת סיגריות. "הרגשתי ממש מסטולה - אבל בלי לקחת סמים", היא משחזרת ונוגסת בעוגייה. "זה בטח האדרנלין שגרם לך להרגיש ככה", פוסקת אם הבית כשהיא מרוקנת את המאפרה ומפנה את השולחן.

• רוצים לסדר לדיירות ההוסטל ולילדיהן את הסדר? לחצו כאן

כמה דקות לאחר מכן, כשהשולחן מתפנה מיושבותיו, אם הבית תאמר בחיוך ש"מזל שהשולחן הזה לא יכול לדבר ולהסגיר את מה שהלך כאן, את כל השיחות שלנו". אחר כך היא תתאר את ההווי שנרקם בהוסטל במהלך 14 שנות קיומו, הווי שחולקות הנשים המתגוררות במקום, הווי שהוטען בסיפורי החיים הקשים של דיירותיו. "כולן הגיעו מרקע קשה מאוד, ממשפחות לא מתפקדות. כולן עברו התעללות בילדותן והדרדרו לפשיעה בגיל מאוד צעיר", מצטרפת לשיחה אורנת אורמיאן-רבינו, אחת העובדות הסוציאליות שמפעילות את המקום.

"ערביות ויהודיות, צעירות ומבוגרות, אמהות לילדים ונשים שאין להן משפחה, האוכלוסייה כאן מאוד הטרוגנית", היא אומרת. "לכולן יש מכנה משותף אחד: הן יצאו ונכנסו לכלא, חיו חיים שהם מעין דלת מסתובבת. כולן גם קיבלו החלטה לא קלה להפסיק להשתמש בסמים, לנסות להבין מה קרה להן בילדותן ואיך האירועים האלה התוו את הבחירות שלהן בהמשך החיים. זו החלטה מאוד לא פשוטה, ואנחנו לא מקלות עליהן. הרבה נשים מגיעות לכאן ולא מחזיקות מעמד, כיוון שזו מסגרת מאוד קשה שיש בה המון כללים וגבולות. אבל אחד העקרונות של המקום הוא שתמיד יש עוד הזדמנות".

"מסגרת מאוד קשה שיש בה המון כללים וגבולות". גינת ההוסטל המוזנחת

"אנחנו נתקלות בקשיים לגייס תרומות"

את ההזדמנות הזו קיבלה א', אחת הדיירות בהוסטל שבקרוב תהגר לדירת מעבר בדרך לחיים עצמאיים. "הגעתי לכאן שבר כלי. נרקומנית, חיים הרוסים, זנות, בלי משפחה, בלי אף אחד שיעזור לי", היא משחזרת. "ככה הגעתי לפה, ולאט לאט התחלתי לאסוף את עצמי. עברתי הכשרה השכלתית ואחרי חצי שנה יצאתי לעבוד כמנקה. כבר 13 חודשים אני כאן, ובקרוב אני עוברת לדירת מעבר שבה אגור עם עוד שתי שותפות. אז הנה אני עכשיו. וכן, אני מאוד גאה בעצמי".

גם אורמיאן-רבינו, שמלווה את א' מאז הגיעה להוסטל, גאה. "היא דוגמה לאישה שהחליטה לקחת את חייה בידיה ולשקם את עצמה למרות הקשיים. היא דוגמה לנשים שמגיעות לכאן לאחר ששנים רבות הוזנחו בצורה קשה וכואבת. הנשים האלה מרצות תקופות מאסר שונות בכלא נווה תרצה ואחרי שהן משתחררות אין להן שום רשת תמיכה, כתובת פיסית או בית שיקלוט אותן. לרוב הנשים אין ניסיון במיומנויות חיים יומיומיות כמו ביקור אצל רופא או סידורים בבנק הדואר, לכן פתרון המגורים בהוסטל חיוני ובסיסי עבורן".

ההוסטל, מסגרת טיפולית יחידה מסוגה בישראל שמפעילה "הרשות לשיקום האסיר", הוקם בראשית שנות התשעים. במקום שוהות שש עד 12 נשים, חלקן אמהות שמתגוררות ביחידה נפרדת עם ילדיהן הקטנים, בגיל הגן או בגיל בית הספר היסודי. צוות ההוסטל מורכב מעובדות סוציאליות וממדריכות טיפוליות שעברו בעצמן תהליך שיקום, חלקן נרקומניות לשער בוגרות המקום שמשמשות כמודל עבור הנשים בתחילת דרכן הטיפולית.

לפני כשנתיים ההוסטל היגר למיקומו הנוכחי, בית פרטי בפרבר תל-אביבי שהסביבה המטופחת בה הוא שוכן לא מסגירה את סיפורי החיים הקשים של דיירותיו, גם לא את ההזנחה ממנה הוא סובל. את הקירות שלא נצבעו מזה שני עשורים, את חדרי האמבטיה המקושטים בכתמי רטיבות, את הגינה ששטיח דשא מלאכותי וכסאות פלסטיק ישנים הונחו בה כדי לשוות לה מראה מזמין. "התקציב מספיק לנו כדי להפעיל את המקום ולא יותר", אומרת אורמיאן-רבינו. "אנחנו נתקלות בקשיים לגייס תרומות כיוון שאוכלוסיית האסירות המשוחררות נתפסת בצורה שיפוטית ושלילית על-ידי החברה".

"אני מקבלת חום ואהבה שאף פעם לא קיבלתי"

סביב שולחן המטבח אפוף האחווה הנשית המגובשת, התפיסה הזו מומרת בהערכה לבחירה של נשות ההוסטל בחיים שפויים. החיים שעבור רובנו הם הרגל ותו לא, שגרה המורכבת ממעשים יומיומיים שאיש אינו עוצר ונותן עליהם את הדעת, הם עבורן מאבק הישרדות. "ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות עולה כי כ-70 אחוז מהנשים האסירות הן נרקומניות מכורות לסמים קשים", מתארת אורמיאן-רבינו. "כולן מגיעות מרקע משפחתי של מצוקה והזנחה, התעללות קשה ולרוב גם עוני. רובן הוצאו מהבית בגילאים צעירים ושהו במסגרות חוץ-ביתיות שונות, וחלקן הגדול גם שהה במעונות נעולים לנערות. בהמשך חייהן חלק מהנשים חיו ללא כתובת במהלך תקופות ארוכות. ברמה הקונקרטית ביותר הן חיו ברחובות, במקלטים וכדומה, התפרסנו מזנות והיו חשופות להתעללויות מצד הסביבה. כאן הן מתחילות לשקם את חייהן".

סדר היום של דיירות ההוסטל כולל השתתפות בתוכנית שיקום תעסוקתית, עבודה אצל מעסיק-ידיד וטיפול פרטני וקבוצתי. "כשהאסירות לשעבר מגיעות לכאן הן מתחייבות לטיפול המורכב משלבים, כאשר עם הזמן ובהתאם להתקדמות מתרחבות דרגות החופש שלהן, הזכויות והחובות", מרחיבה אורמיאן-רבינו. "הן חייבות להפסיק להשתמש בסמים ולקחת חלק בקבוצת תמיכה ושיתוף המבוססת על עקרונות ה-NA, "נרקומנים אנונימיים". במסגרת התוכנית מוצמדת להם חונכת – נרקומנית לשעבר - שמלווה אותן בתהליך השיקום".

במהלך הביקור, התהליך הזה לובש את פניה וסיפור חייה של ד'. "איך החיים פה?", היא משיבה-שואלת. "החיים פה סבבה. אני מקבלת הרבה חום ואהבה שאף פעם לא קיבלתי, יש לי מקום משלי". ככה, בפשטות, היא מסכמת את השיחה ונעצרת לרגע לחשוב כשהיא נשאלת מה הייתה מאחלת לביתה הזמני. "גינה יפה", היא עונה לבסוף. "את יודעת מה, אם אפשר גם בריכה ומזרקה יפה. סתם, אני צוחקת. אבל הייתי שמחה אם היו שותלים פרחים, ככה שיהיה לנו ולילדים תענוג לצאת החוצה".

בואו נסדר לדיירות ההוסטל ולילדיהן פסח שלא ישכחו לעולם.