אולי תנסו קצת בלוז?

בלוז לדחפור: "הבלוז", יס דוקו, 19:30

אתם מפונים? אתם מפנים? אתם חיילים? מתנחלים? צופים יגעים ששוב נפלו למשכב בהמה לאחר 20 דקות של בהייה בחיילים גוררים אחים (ואין הרי דרך לצפות בזה יותר מ-20 דקות בלי להתעייף)? הבלוז הוא בשבילכם. "הבלוז", סידרה בת שבעה פרקים בהפקת מרטין סוקרסזה, היא מסע מקיף ונהדר לשורשיו השחורים של הבלוז, ולאופן שבו אלה צמחו עד לבלונד הארוך של לד זפלין.

המוזיקה, כמובן, מעולה. אבל טובות ממנה השיחות עם שחורים דרומיים בני 200 בכובעים לבנים, שגם כשהם סתם מדברים נשמעים כאילו הם שרים את הבלוז. בחיי, האנשים האלה זקנים וצלולים מספיק כדי לזכור עולם ללא שמעון פרס.

סקורסזה ומוזיקאי הבלוז האמריקאי קורי האריס חוזרים למיסיסיפי של הדלתא, מדלגים בין מרפסות עץ עצלות, כסאות נדנדה ושנות השלושים, אבל גם קדימה בזמן, לצאצאו הישיר של הבלוז – הרוקנרול, דרך הסיקסטיז, כמעט עד עכשיו. המרואיינים מצחיקים, מלאים סיפורים על אמא שלהם שהיתה מרביצה להם כשניסו לנגן. "אם בחורה דלוקה עליך, היא תלביש אותך, רק כדי שתיראה טוב, שתישאר ותנגן לה את הבלוז", מסביר אחד הזקנים את החליפות האופנתיות בה צולמו רובם.

שמות? כולם. למנה ראשונה: מאדי ווטרס, סאן האוס, רוברט ג'ונסון, ג'ון לי הוקר – ובעיקר הקלטותיו של חלוץ ההקלטות ג'ון לומקס, שתיעד את כולם. בחציו השני של הפרק הפותח – מסע למאלי, במערב אפריקה, לשורשים האמיתיים. אחד ממנהיגי השבטים מסביר לאורחים מארה"ב: "אין אמריקאים שחורים. יש שחורים באמריקה".

הבלוז מתיישב במדויק על האטמוספירה הישראלית הנוכחית. אז אין כאן מטעי כותנה, עבדות, מסילות ברזל שצריך לסלול ונשים מרושעות שתמיד עוזבות אותך בלי כלום – או שאולי יש קצת מכולם – אבל רק נסו להנמיך את ווליום הדיווחים החדשותיים על הדחפורים בגוש קטיף, והקשיבו, במקום, לבלוז. זה יושב מדויק. שעה וחצי לפרק זה אומנם לא מעט, אבל העצב, הרי אין לו סוף. ואת הפרקים הבאים בסידרה ביימו, בין השאר, וים ונדרס, מייק פיגיס, קלינט איסטווד וריצ'ארד פירס. אל דאגה; אתם לא מתנתקים מההתנתקות. אתם פשוט מתחברים אליה דרך לב שחור ודואב עם ניסיון והמלצות.