אמריקה: מלאך או שטן?

"איך זה שעם אינפנטילי, שטוף אמונות טפלות ונחות תרבותית כמו האמריקאים שולט בעולם?", שואלת בדיחה עממית ומשיבה בשם הצרפתים: "רק מטומטמים ירצו לשלוט בעולם". ואכן, איזה פריזאי אמיתי לא יעדיף שיחה בטלה על אספרסו כפול וקרואסון בבית קפה בשדרות סן ז'רמן, על פני, נניח, רביצה בשוחה בגדדית ומלחמה במוג'הידינים מקומיים.   

הצרפתים, כמו גם הבריטים, ועוד שאר מדינות אירופאיות, כבר ניסו פעם לשלוט בעולם, ועד היום לא התאוששו מזה. האמריקאים, לעומת זאת, עדיין טריים בעסק - ונראה שהם נהנים ממנו. קוריאה, וייטנאם, גרנדה, פנמה, סומליה, סרביה - אלא רק חלק מהמדינות שבהן הפציע דגל הכוכבים והפסים בעשורים האחרונים, מלווה במפציצי על, טנקים חדישים וחיילי מארינס נחושים.

בשנים האחרונות, יותר מתמיד, גבר הקרע בין האירופאים לאמריקנים - כשהמלחמות האחרונות, זו באפגניסטן ועוד יותר מכך זו שבעיראק, אליה יצאה ארה"ב בניגוד גמור לדעת הקהל ברוב מדינות אירופה - המחישו את התהום האידיאולוגית והמדינית שפעורה בין היבשת הישנה לארץ המלחמות הבלתי מוגבלות. כמיטב המסורת, הוויכוח לא נשאר ברמה הפוליטית והתקשורתית בלבד ומחלחל גם להגות המדינית. עשרות ספרים שנכתבו בשנים האחרונות עוסקים בסוגיות הנ"ל. כמה מהם תורגמו באחרונה לעברית, ושופכים אור על הטיעונים האידאולוגים של שני הצדדים.

דווקא כמי שמגדיר את עצמו כמשתייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית בהקשר הגלובלי של החלוקה (בניגוד להקשר המקומי שעוסק בד"כ רק בשאלת חלוקת הארץ), משונה היה לי לגלות שלעתים קרובות דווקא הטיעונים של אנשי הימין, שבאים ברובם מהצד האמריקני של המפה, נשמעים לא פעם הגיוניים ומשכנעים הרבה יותר מאלה של הוגי השמאל האירופי. מובן מאליו שהספרים שתורגמו לא משקפים את כל צדדיו השונים של הוויכוח, ובד"כ לא נוגעים בשורשים העמוקים והפילוסופים שלו, אבל נדמה שבכל זאת, מההשוואה ביניהם ניתן להפיק כמה מסקנות חשובות על מצבה של ההגות הפוליטית-ספרותית כיום.

נתן שרנסקי שר לענייני תפוצות (צילום: אלכס קולומויסקי)

את הצד השמאלי של העימות מייצג עמנואל טוד בספרו "אחרי האימפריה" (הוצאת עם עובד). טוד, הוגה צרפתי, שאינו מגיע מהשולים ולא נחשב קיצוני במיוחד, מציג בספר את חזון התמוטטותה של המעצמה האמריקנית - שמגובה בנתונים סטטיסטיים והשערות לרוב על ההתפתחות העתידית של מערכי הכוחות בעולם.

בצד הימני נמצא ספרם של דיוויד פרום וריצ'רד פרל "הקץ לרשע" (ספרית מעריב). השניים, מהבולטים שבהוגים בזרם הניאו-קונסרביטיבי, משקפים מצוין את הדעה השלטת בסביבתו של ג'ורג' בוש. ספרם מהווה מתכון לממשל האמריקני במאבקו לשמירת ההגמוניה העולמית, למלחמה בטרור וליחס הרצוי לשאר מדינות העולם. כחיזוק לעמדה הזו ראה אור בימים אלה ספרם של נתן שרנסקי ורון דרמר, "יתרון הדמוקרטיה" (הוצאת "מרכז שלם"), עליו אמר בוש כי הוא משקף היטב את מדיניות החוץ של ממשלו.  

את המחלוקת העיקרית בין האמריקאים לאירופאים היטיב לתאר בפשטנות מסויימת סמואל הנטינגטון ב"התנגשות הציביליזציות". בעוד שהאמריקאים רואים בחיוב שימוש בכוח להשגת מטרות מדיניות, האירופאים שוללים אותו מכל וכל. למרות ההבדלים הפוליטים והבעיות השונות איתם מתמודדות מדינות אירופה וארה"ב, ברור שיש ביניהם קירבה אידאולוגית ופוליטית גדולה. המחלוקת אינה נוגעת כמעט כלל ועיקר לטיב המשטרים והכלכלות המקומיות (למרות הבדלי ניואנסים), אלא ביחס הרצוי למשטרים האחרים בעולם - אלה שאינם דמוקרטים. למעשה, זה גלגול מודרני של בעיית היסוד של הליברליזם, עוד מימיהם של רוסו ומיל - כיצד צריכה חברה חופשית וליברלית להתייחס לקבוצות שאינן מקבלות את עקרונות היסוד שלה? הספרים שלפנינו מדגימים היטב את המחלוקת הנ"ל.

איראן: עוד דיבוק של ארה"ב?

קשה מאוד שלא להתרשם מעוצמתה של הבורות והטיפשות שמציג עמנואל טוד בספרו. באופן כללי, טוד ממליץ לאירופאים להתנער מארה"ב ולהניח לה לשקוע לאיטה (בהנחה שהדבר יקרה באופן טבעי בשל בעיות מבניות בכלכלה שלה, לצד התעצמות סין, הודו ורוסיה). ומה לגבי בעיות העולם? ובכן, אלה יפתרו בעצמן. טוד פיתח מדד סטטיסטי שמבוסס על שני נתונים: ממוצע הלידה והאוריינות (ידיעת קרוא וכתוב), ומניח שככל שהראשון יורד והשני עולה, כך החברה מתפתחת בעצמה, וגם אם הדבר ייקח זמן, היא תהפוך לדמוקרטית ופתוחה יותר ויותר - גם אם לא בדיוק במתכונת האירופאית-אמריקאית, ככה שבסופו של דבר, אין מה לדאוג. יהיה טוב.

וכך הוא כותב למשל על איראן: "עוד דיבוק של ארצות הברית... שברור שהיא בתהליך של פיוס מבית ומחוץ... הממשל האמריקני מכתים אותה בכל זאת ורואה בה חברה מלאה באותו ציר רשע...". הוא מוסיף כי "המהפיכה באיראן פונה היום, להפתעת כולם ולמרות סירובה של אמריקה לקבל את הראיות לכך, אל נתיב של התייצבות דמוקרטית". על צפון קוריאה הוא כותב כי מדובר ב"שריד מעידן אחר שסופו שייעלם ללא כל התערבות חיצונית". על אל קעידה הוא כותב כי מדובר ב"כנופיית טרוריסטים חולי נפש שיצא מאזור מוגדר ומוגבל בעולם, ערב הסעודית".

בקיצור, ארה"ב, לטעמו של טוד, מנפחת איומים מלאכותיים וקטנים, כדי לשמור על "מצב של מלחמה מתמדת", וזאת כדי לשמר את ההגמוניה העולמית שלה, צבאית וכלכלית, בעידן בו היא הולכת ונחלשת. ארה"ב, טוען טוד, היא האחראית לאי היציבות בעולם ומחרחרת מלחמות, בעוד היא מאבדת מסממניה הדמוקרטים והופכת לאוליגרכיה מודרנית, שבה אליטה קטנה שולטת בהון ובכוח הפוליטי. גם הצבא האמריקני, טוען טוד, חלש, ולכן בוחר לעצמו מטרות קלות כדי להפגין את כוחו.

ומה קורה בעולם האיסלאמי? ובכן, זה בכלל נמצא בתהליך של זעזוע חיובי "ומושג הטרור הכלל עולמי אבסורדי מנקודת המבט של העולם המוסלמי שייצא ממשבר המעבר שלו בלי כל התערבות חיצונית בתהליך השקטה אוטומטי", כך לדברי טוד.

געגועי לסובייטים

בניגוד לטון הסלחני והפייסני כלפי האכזריים שבמשטרים שבעולם, את אמריקה הוא מציג כמי שנגועה בגעזנות קשה ומתנערת מעקרון השיוויון בין בני האדם - והדוגמה הטובה, איך לא, היא התמיכה שלה בישראל. "כיוון שישראל נעשית רעה, אמריקה שנעשית רעה בעצמה מקבלת את התנהגותה האכזרית יותר ויותר של ישראל כלפי הפלסטינים", הוא קובע.  טוד, יהודי, אפילו מצליח לסובב את הגלגל וטוען שגל האנטישמיות בצרפת שבא לידי ביטוי בהצתות בתי כנסת נובע ממדיניות ארה"ב וישראל.

לטענת טוד, אמריקה מתנערת מהתפיסה האוניברסליסטית, אותה הוא מזהה באופן משונה לא כמקובל בטענה כי כל בני האדם שווים ויש להם זכויות טבעיות, אלא בטענה כי כל בני האדם שונים זה מזה - ויש לקבל את שונותם (להלן: רב תרבותיות). הדוגמה המחרידה ביותר שלו היא זו שמקבלת באופן שווה נפש את מעמדה הירוד של האשה בעולם המוסלמי. הוא מאשים את ארה"ב ש"נסיגת האוניברסליזם האידאולוגי (שלה) גוררת חוסר סובלנות חדש כלפי מעמד האשה בעולם המוסלמי" ומביע זעם של ממש על הנשים בארה"ב וטוען כי "הפמיניזם הולך ונעשה בה עם השנים דוגמטי ותוקפני". את ארה"ב עצמה הוא מכנה "ארץ הנשים המסרסות".

לעומת זאת, דווקא הרוסים (שלהם, כך מסתבר, מסורת שיוויונית עוד מימי האיכרים שלה, שנהגו לחלק את הרכוש שווה בשווה בין האחים) מקבלים ממנו ציון גבוה על נטיה אוניברסליסטית, והוא אף אינו מתבייש להביע געגוע למעצמה הסובייטית "שהטביעה חותם שיוויוני על היחסים הבינלאומים".

ההגיון של נתן

מעניין היה לדעת מה היה חושב נתן שרנסקי על הטענה המגוחכת הזו. ספרו של שרנסקי (שנכתב יחד עם רון דרומר) אולי לא מהווה מופת של מורכבות, וכל תלמיד שנה א' למדעי המדינה יכול לחשוף את הפשטנות שבו, אבל כמו שאומר שרנסקי על רייגן (שפגש פעם בשרנסקי וטעה בשמו): "גם אם הוא מתבלבל, החוש המוסרי שלו היה בכיוון הנכון". ספרו של שרנסקי, בקיצור רב, טוען כי ארה"ב והעולם המערבי חייבים להילחם ולעשות כל שביכולתם כדי לקדם את הדמוקרטיה והליברליזם בעולם - בניגוד גמור למצוותו של טוד. שרנסקי, בפשטות, טוען שכולם רוצים להיות חופשיים, ושעל המערב לסייע לחסרי המזל שנלכדו תחת משטרים מדכאים.

ספרו של שרנסקי עוסק בחציו בשאלה העקרונית ובחציו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש בו נקודות חולשה רבות, בזווית המקומית בולטות ההתעלמות הגורפת מסוגיית ההתנחלויות ומהימין הקיצוני בישראל, ובזווית הגלובלית בולט היעדר ההתייחסות לניצול כלכלי, ונטייה לצבוע את הסיטואציות בשחור ולבן, תוך התעלמות מהמורכבות והשונות של המצבים ההיסטורים השונים. ועדיין - אי אפשר שלא להזדהות עם ההגיון הפשוט של שרנסקי, הגיון שרבים בשמאל שכחו, העובדה שארה"ב והמערב אינן מושלמים ויש פגמים רבים בהתנהגותם, עדיין לא מכניסה אותם לקטגוריית הרשע - זו שמורה למשטרים דיקטטורים, שמתעלמים מרצון אזרחיהם ואינם נתונים לביקורת ותהליך שיפור.

יש אומץ רב בביקורת של שרנסקי על תהליך אוסלו, שמזכירה במידה רבה דווקא את הטענות שמוכרות בעיקר מהצד השמאלי מאוד של המפה, למשל מבית מדרשה של טניה ריינהרט - לפיה ההסכמים יצרו משטר בובות אכזרי, מושחת ומדכא, שלא היטיב עם העם הפלסטיני, ולפיכך דינם היה להיכשל. אפשר אמנם להתווכח עם מסקנתו של שרנסקי לפיו הכיבוש צריך להימשך כל עוד הפלסטינים לא יודעים דמוקרטיה ראויה מהי, אבל צריך להסיר את כובע המצחיה בפני האומץ להכיר בכך שהמדיניות הישראלית, שרואה את הבעיה הפלסטינית רק מהפריזמה הבטחונית, וללא כל עניין בשאלות של זכויות אדם, טיבה להיכשל בטווח הרחוק.

אומץ לב דומה מגלה שרנסקי בביקורת שלו על מדיניות החוץ האמריקנית מהזרם הריאליסטי מבית מדרשו של קיסינג'ר, שהתעלמה מכל שאלה של זכויות אדם וצדק, לטובת אינטרסים, מה שהוביל את ארה"ב לתמיכה במשטרים חשוכים ובדיקטטורים רצחניים, ויצר זעם רב בעולם על הצביעות האמריקנית. 

בלי חרטה

את הביקורת הזו ניתן למצוא בהרחבה בספרם של פרום ופרל, שתכליתו העיקרית היא ליצור בסיס אידאולוגי איתן לקו הפעולה שמכתיבים בוש-צ'ייני-ראמספלד בשנים האחרונות. המאבק של השלישייה הוא לא רק מול הדמוקרטים, אלא בעיקר נגד יריביהם בתוך המחנה הרפובליקני (בוש האב ואחרים), שדוגל בהתערבות מועטה ככל האפשר בענייני העולם, תוך שמירה על הקו הבדלני שאפיין רבים מנשיאי ארה"ב לאורך השנים.

ספרם של פרום ופרל גם הוא מציג קו מחשבה פשטני להחריד. פרום ופרל מחלקים את העולם ל"טובים" ו"רעים". הטובים הם ארה"ב וידידותיה, הרעים הם כל השאר. צרפת, למשל, נמצאת אצלם הרבה יותר קרוב לצד של הרעים. ההמלצה העיקרית שלהם היא ללחום ב"רעים מאוד" ללא פשרות, ולתמוך ללא סיג ב"טובים".

פרום ופרל פחות אמיצים משרנסקי. הם אמנם מכים על חטא בכל הקשור ליחס של ארה"ב לערב הסעודית, אבל אינם מתחרטים על שנים של תמיכה במשטרים רצחניים, רק בשם המאבק בקומוניזם. השניים מסתפקים בהצהרה הכללית ש"מי שלא עושה - לא טועה", כשהם מקפידים להזכיר שלמרות הכשלונות האמריקנים הרבים, ייתכן שהנזק במקרה של אי פעולה היה גדול יותר.

כמו במקרה של שרנסקי, גם את ספרם של צמד האמריקנים קל מאוד לבקר על השטחיות שלו, אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא להעריך אותו. בסופו של דבר, בוש וחבר יועציו, מנסים, בדרכם שלהם, להפוך את העולם למקום טוב ובטוח יותר - והם מוכנים להוציא לשם כך מאות מיליארדי דולרים ולהקריב את חייהם של חיילים אמריקנים רבים. נכון, במקרים רבים זה נעשה כדי לקדם את האינטרסים האמריקנים, אבל - וזו הנקודה החשובה מכל - האינטרסים האמריקנים הם האינטרסים של כל אדם שוחר חופש, דמוקרטיה וזכויות אדם. גם של אנשי השמאל.

• "אחרי האימפריה" מאת עמנואל טוד, תרגמה מצרפתית: לי עברון, הוצאת עם עובד.
• "יתרון הדמוקרטיה" מאת נתן שרנסקי עם רון דרמר, תרגם: יצחק טישלר, הוצאת שלם.
• "הקץ לרשע" מאת דיוויד פרום וריצ'רד פרל, מאנגלית: יעל גזית, הוצאת ספרית מעריב.