לא מחזיקה

להילה ניסימוב יש בעיה, והבעיה שלה היא אתם. אתם, שמקשיבים לדיסק שלה, ששומעים אותה ברדיו, שקוראים את הראיונות איתה. כי ניסימוב, אתם מבינים, או 'שורטי' כמו שקוראים לה בהיפ-האפ, היא לסבית זועמת שלא צריכה טובות מאף אחד. בטח לא מגלגלצ, למרות שהם משמיעים אותה, בטח לא מ"התעשייה המפוקפקת", למרות שהיא חלק ממנה, ובטח לא מכל ההומופובים שמקיפים אותה – למרות שיש לה הרבה מה להגיד על בנות שמתנשקות אחת עם השנייה כי זה "נראה להן מגניב".

הרבה כעס ותסכול יש בדיסק הבכורה של ניסימוב "לאלף את הסוררת", ולמרות שדי ברור מאיפה הוא בא – לסביות עצבניות בגובה מטר וחצי הן בטח לא להיט גדול בבת ים – כשהוא הופך בסופו של דבר למילים ולחרוזים, הוא פשוט מאבד מטרה. כל כך הרבה אמנים וחברות התקליטים שהם חתומים בהן התגייסו לסייע לה בהפקת האלבום: שרי מצטרפת לביצוע של 'דם חם'; דניאל סלומון מביא בפסנתר; ש"ס, קאשי וקוואמי נותנים בראפ; דודו טסה מנגן בגיטרה; אבי מסיקה עוזר בהפקה ("גאון מוזיקלי" קוראת לו ניסימוב ברשימת התודות. מוצרט, זוז הצידה); ובכל זאת שורטי ממשיכה להתבכיין על התעשייה. ברדיו משמיעים אותה, אפילו שיר מזעזע כמו 'פינוקיו', ובכל זאת הפלייליסט חוטף ממנה כל כמה שורות.

גם על רוני סופרסטאר ניסימוב מתנפלת, כי היא "משדרת סקס", אבל באותו להט ממש משחררת שורות בוטות כמו "מחליקה ת'אצבעות כמו חמאה, עם לשון בטעם מסטיק מכניסה ומוציאה, אני יותר לא יכולה". תגידי, שורטי, מה בעצם את רוצה? אם המוזיקה היתה משהו מפיל עוד אפשר היה להסתדר עם הטקסטים הבוסריים האלה, שמלווים בכמה שגיאות כתיב ודקדוק מביכות שלא עוברות גם במסגרת הרופפת של עברית לצרכי ראפ – אבל לא זה המצב. הקול של ניסימוב מדשדש בראפ בסיסי ולא מצליח להחזיק שירה, הביטים חוזרים על עצמם והפלואו לא מביא איתו שום בשורה. 'מיסטר די.ג'יי', קטע משותף עם קוואמי, הוא היחיד שמדגדג את האוזניים. השאר ממש אכזבה. חבל, כי ברור שניסימוב עושה את זה מתוך המון אהבה להיפ-הופ ועם המון השקעה.