הקרב על הטלוויזיה: מי ינצח, הילדים או ההורים?

נכון ששכנינו לימדו באחרונה את העולם שיעור חשוב בדמוקרטיה, ונכון שגם אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של מערכת בחירות שמקדשת את ערכי המשטר המתקדם, אבל בכל מה שקשור במשפחה שלי, יותר נכון בילדים שלי, אני אדם די דיקטטורי, שתפיסות העולם של המשטרים החשוכים ההם מהוות נר לרגליו, שלא לומר חנוכיה שלמה.

כך למשל, בכל הקשור במה שהקטנים מכניסים לפה אני אויבת הדמוקרטיה הגדולה ביותר (להוציא מקרים בהם גם לי מתחשק פיתה עם שוקולד, בואו נהיה ישרים). גם כשהדברים מגיעים לוויכוחי שליטה על הרגלי הקריאה, הצפייה או הגלישה, ולחומרים שמסניפים לתוך הנפש, אני מתגלה כמנהיגה בלתי דמוקרטית בעליל.

מציאות עוכרת שלווה

קחו לדוגמה את הקרב הניטש ביני לבין מלכת הסלון, הטלוויזיה, שבעבורו אני מגייסת את כל האג'נדות הדיקטטוריות, ומבצעת מחטפי שלט בלב קשה מאבן. הילדים שלי, תסלחו לי, לא יראו בטלוויזיה כל מה שמתחשק להם. הם יצפו רק במה שעבר את הסינון שלי, וקוטלג על ידי כבלתי מזיק לנפשם הרכה (גם אם זה אומר שאצלנו בבית לא רואים חדשות קשות כאשר הילדים נמצאים בסלון).

כי עם כל הכבוד למירוץ אחר תעודות, ציונים והישגים, הדבר שאני הכי רוצה שהילדים שלי ישיגו זו שלוות נפש. את מטרת המטרות של חיי אני רואה ביכולתי, כהורה, לייצר שלווה מובנית בתוך נפשם הרכה של ילדיי. הרי כל סערות העולם יגיעו ממילא בהמשך, אם יוזמנו ואם לא, ובינתיים למה לא לשמור על נשמתם הרכה?

שלווה, שלווה, אבל יש לי אויבת לא קטנה: המציאות שלנו. לא, אני לא טומנת את הראש בחול, אני רק אומרת שקשה לגדל ילדים בוואקום, כי כמה שלוות נפש יוכלו ילדיי לייצר, כאשר האופציות לניקוי ראש טלוויזיוני קצר, למשל, עם החזרה מבית הספר ולפני הצלילה להכנת שיעורי הבית, מתנדנד בין שידורי אלימות ישירים תוצרת כחול לבן מעמונה, לבין אנימציה אלימה מלוכסנת-מרצדת מייד אין ג'אפן בערוצי הילדים?

לא להחשיך את המסך

בואו נודה, פחד לגדול כאן: סיחרור הדקירות במועדונים משיג אפילו את קצב עליית מחירי הדומיינים "סקס דוט קום", זקנות תמימות חוטפות מכות ברחוב, סתם ככה כי על המדרכה ממול עברו שני נערים משועממים, ומורות פוחדות להיכנס לכיתה כי אולי שוב יעוף לעברן כיסא תועה.

האמת היא שלא ממש הצלחנו לחנך את הילדים שלנו נגד אלימות. יותר נכון, נכשלנו בנסיון לייצר עבורם אטמוספירה נוגדת אלימות, וכאן בדיוק נכנסת לפריים אופציית הצפייה השפויה והשליטה בשלט. כי אם בחיים שלנו אנחנו לא מסוגלים לשלוט, לפחות בואו ננסה להכתיב לילדים מה מותר ומה אסור לשאוב מהמדיום אולי הכי משפיע בסביבה.

ובדיקטטורה, כמו בדיקטטורה, לא צריך להחשיך את המסך, צריך רק להלביש אותו במדים ולגייס אותו למלחמה שלנו, כחייל מן השורה. נאמנים לתפיסה הזו, כדאי שנפנים שהטלוויזיה, חברים, היא לא עונש ולא קללה. היא אמצעי. והאמצעי הזה יכול לעבוד אצלנו. האמצעי הזה יכול לשרת את האינטרסים שלנו, בתנאי שעצרנו רגע את החיים העמוסים שלנו והגדרנו היטב, כמו בכל תחום, מה הן אותן מטרות שאנחנו שואפים להשיג. הוא הדין, אגב, לגבי המחשב.

ילדים יודעים מה טוב עבורם

בדיוק משום כך קפצתי משמחה כאשר התפרסם השבוע סקר שקבע, כי ערוץ "לוגי" הוא השני הכי נצפה בקרב ילדים, אחרי "ערוץ הילדים" הוותיק. הישג מרשים לערוץ בעל דימוי התחלתי די חנוני, שקיים שנים כה מעטות, ומשודר רק בכבלים (וזה המינוס היחיד שלו).

האמת היא שהשידרוג הזה במעמדו של מנחיל הדעת המרענן מצליח לא רק לשמח אותי, אלא אפילו נוסך בי רגיעה מסוימת, שנייה לפני שכל בלוני האלימות שהופרחו כאן לאוויר בשבועות האחרונים (נצחון החמאס, תעמולת הבחירות, זעקת המתנחלים) מאיימים להתפוצץ לנו בפרצוף. הנה, אפשר לסמוך על הדור הבא שהוא חפץ דעת וחוכמה ולא הולך בטל אחר מלחמות חינם (גם מלחמות בין פאוור לריינג'רס הן מלחמות מיותרות).

למי שלא מכיר או לא צפה, ערוץ לוגי הוא המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לקנות לילדים שלכם בתוך הקניון הרדוד הזה שנקרא ערוצי הטלוויזיה. החזון של הערוץ מחליף מכאוב בדעת, מקדש עומק על פני רדידות, מרומם את שרירי המוח ולא את שרירי הכוח. הצפייה בלוגי שולחת את הילדים שלנו לפתוח ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות (גם ממוחשבות) במקום לפתוח למישהו את הראש במסדרון בית הספר, והם עושים זאת מתוך סקרנות גדולה והנאה אמיתית, מתוך היותם ספוגים רכים וענקיים שמתאווים לקלוט עוד ועוד ועוד ידע וחוכמה.

נצחון "העולם המקביל" של לוגי – עולם הסקרנות והדעת, על הטראש המלחמתי המסורתי של גיבורי הילדים הנבובים והמצוירים, מוכיח שהילדים יודעים מה טוב עבורם. צריך רק להציע להם אותו במאסות גדולות, ולעולם אין לזלזל באינטליגנציה שלהם.

מי שיבחן את לוגי מקרוב, יגלה שהתוכניות בערוץ ידידותיות, מדברות אל הילדים בגובה העיניים, עמוסות במידע שמוגש וחתוך בדיוק במידה המתאימה, והעיקר – משלהבות את נפשם. כי סיור במערכת העיכול בעזרת "אוטובוס הקסמים" או קפיצה למוזיאון הלובר בפאריז יחד עם הבלשית כרמן סן דייגו, הרבה יותר מגרה את קצוות הדמיון הרגישים של ילדינו מאשר מלחמת חרבות מטופשת בין דמויות קומיקס מעורערות בנפשן.

אז במבחן הדמוקרטיה, מבחן העדפת הרוב, לוגי הביא אותה בניצחון ענק. שאפו.