ילדים רעבים זה כאן

"כל ילד שלישי במדינת ישראל הוא עני. זה אומר שילדים בגובה של הבן שלי ושלך, ילדים עם אותו מבט עמוק ומבין בעיניים, ילדים שאוהבים כדורגל וכדורסל ודינוזאורים וחלליות, ילדים שלנו, הולכים לישון רעבים". תזכרו את זה בפעם הבאה שתזרקו לפח מעדן שהילד שלכם רק טעם ממנו

ענת לב-אדלר פורסם: 26.01.06, 14:40

אל ארוחת הערב שלשום הגיעו הילדים שבעים משטויות שאכלו בדרך. זו היתה טעות להציע להם ארוחה מקובלת של ביצה-סלט-גבינה, אבל המצפון וסדרי הבית ניצחו את ההיגיון הבריא. נוכח כמויות האוכל שנותרו בצלחת, מצאתי את עצמי מרביצה בהם תורת אבות אודות עדת הילדים הרעבים שחיים באפריקה, אותם סמלים מיתולוגיים שנצרבו בתודעת הילדות שלנו – מותחים יד משוועת ופיות פעורים אל עבר שיירי המזון המיותמים, משל היו מעדני מלכים.

התחלתי, ועצרתי עוד לפני שהגעתי אל אמצע המשפט. בעודי מרוקנת את השאריות שאינן ניתנות למיחזור אל מיכל האשפה ואת מה שאפשר לאכול מחר מחזירה למקרר, התנהלה לה שיחה ביני לבין עצמי. "מה פתאום באפריקה? ילדים רעבים אין כבר רק באפריקה. פה, עשרה בלוקים מהבית, עולים על יצועם הילדים הרעבים".

טראח, ניפצנו עוד פרה קדושה. הילדים הרעבים הם משלנו. הם מתוצרת כחול-לבן. מגנט שקוף מצמיד את דו"ח העוני אל דלת המקרר של כולנו. כל ילד שלישי במדינת ישראל הוא עני, זעקו כלי התקשורת למשך לא יותר מ-48 שעות. אבל עזבו דו"חות ומספרים. בתרגום לשפת החיים, זה אומר שילדים בגובה של הבן שלי ושלך, ילדים עם אותו מבט עמוק ומבין בעיניים, עם אותה תאווה בלתי מתפשרת לידע ולגילויים, ילדים שאוהבים כדורגל וכדורסל ודינוזאורים וחלליות וחולמים להתחפש בפורים וללכת לים בחופש הגדול, ילדים שלנו, ילדים של החיים, הולכים לישון רעבים.

העניים דרושים כדי לרומם את העשירים

איך זה קרה לנו? איך זה קרה שככל שאנחנו, כחברה, הפכנו להיות תאבי כסף וממון, כך הולכנו את חיינו צעד ועוד צעד עמוק יותר אל תוך הוויית ימי הביניים החשוכים?

זה עצוב להיווכח שבמקומות בהם משגשגים העשירים הגדולים ביותר, שם גם נובט העוני הקשה ביותר. אפשר היה לגלגל עיניים לשמיים ולהסביר שכל העניין הוא הוליסטי, ונובע מאותה שאיפה בלתי מודעת ובלתי מתפשרת שצרובה בקוד הגנטי של היקום – השאיפה להגיע למצב של איזון. כאשר הדברים מאוזנים, סימן שהיקום מתנהל באופן הבריא ביותר עבורו, לכן ככל שתצמח שכבת העשירים, כך תעמיק ותתחפר שכבת העניים. אבל האמת הכואבת הרבה יותר אנוכית: העניים דרושים לעשירים כדי שאלה ירגישו עשירים, מורמים מעם.

תגידו שזו תמימות. תגידו שזו אופטימיות מיותרת, אבל אני מאמינה שאפשר עוד לעצור את המגפה. אני מאמינה שאפשר עדיין לתקן את הדרכים ולדבוק בחיים פשוטים, נקיים, שפויים, בלי עליות של רכבת הרים, אבל גם בלי ירידות עד התהומות. איך עושים את זה? שאלה מצוינת.

אפשר, למשל, לחזור ולחבק ערכים כמו צניעות והסתפקות במה שנחוץ (ואל תבלבלו עם הסתפקות במועט), ולו רק מתוך הגועל והסלידה האמיתיים שאמורים לעורר בנו העודפים, ההפרזה והראוותנות שעוטפים את חיינו כמו מפלי שומן מסוכנים עד אימה.

בזבזנים עד מאוד

חובה עלינו להטמיע את הצורך בשינוי בילדים שלנו, בדור הבא של החיים על פני הכדור הזה. ואת השינוי הזה נעשה רק אם נעניק להם דוגמה אישית. דוגמה אישית זה לא לקנות את טלוויזיית הפלזמה עם המסך הכי גדול שאי פעם נוצק, כשבבית יש לך כבר אחת בסך הכל עם שני אינץ' פחות.

דוגמה אישית זה לא להיפטר משעון היד שלך רק בגלל שפרץ לעולם דגם חדש חדיש ומחודש (בלי טוני פיין, אבל עם צג שמראה את השעות גם בעומק המצולות). השעון הישן עובד, אז למה להחליף? כי מתחשק? זאת לא סיבה מספיק טובה והיא לא אמורה להיכלל במסגרת הטיעונים שנשמיע בפני הילדים שלנו לכשישאלו למה היינו בזבזנים עד מאוד.

האמת היא, שהם לא שואלים, הם פשוט צומחים לתוך מציאות החיים המעוותת הנרקמת בחברת השפע שאנו יוצרים עבורם. מציאות חיים כה מעוותת, עד כי אי אפשר להאשים אותה שילדה את אחת המוטציות הנוראות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שכונת מגורים יוקרתית, בלב ליבה של תל-אביב, נעולה על מנעול ובריח מפניהם של מי שאינם תושבי השכונה. מגדל שן של ראוותנות ונפנוף בעושר. כמעט מתחשק לערוך השוואה עם הטירות שבנו לעצמם האצילים בימי הביניים, אבל עדיף שנעצור כאן ונחזור לחיים שלנו, הפשוטים, זוכרים?

הלאה הראוותנות

אז בפעם הבאה שהילד מבקש חבילת טושים חדשה רק מפני שהצבע הכחול קצת דהה, אל תרוצו לקנות. תשקיעו מאמץ וזמן ותסבירו לו שאפשר לצייר שמיים גם בתכלת בהיר. בפעם הבאה שאחד הילדים פותח מעדן חלב, תוקע בתוכו שתי כפיות ומזיז את הגביע הצידה, תבהירו שלא יקבל יותר מעדנים. וזה לא משנה אם אתם יכולים להרשות לעצמכם לזרוק מאה מעדנים בערב. זה לא העניין של הכסף. זה עניין של תפיסת עולם ושל המנגינה שמתנגנת לכם בלב.

אם יש לכם רשימה של הדברים שעלינו להוקיע מתוכנו, תוסיפו לתוכה את הראוותנות. בטווח המיידי זה אולי לא ישלח פחות ילדים רעבים למיטה, אבל לאורך זמן תדעו שניסיתם לתקן את העולם, לפחות את זה הפרטי שלכם, שתודו על האמת, התקלקל קצת בדרך.