סקס, רוק ואלאניס מוריסט

נשים היו חלק ממוסיקת רוקנרול מאז ומתמיד, לרוב כזמרות. בשנות ה-60, בימי אופנת להקות הבנות, כל מה שהיה צריך כדי לעשות קצת כסף הוא לאסוף שלוש או ארבע נערות שחורות, למצוא להן שיר טוב על אהבה אמיתית ועל בחור שיביא להן טבעת יהלום.

מי שידע לעשות זאת טוב יותר מכל אחד אחר היה ה"מאסטרו", פיל ספקטור. פיל הצעיר מצא את רוני בנט, חתולת מין וזמרת גו-גו, הצמיד לה את אחותה וחברה נוספת, וקרא להן: ה"רונטס". ספקטור כתב להן אופרות סבון נפלאות. הוא השיג להן תהילה, ולכיסים שלו זרמו מיליוני דולרים. למרות שבנט היתה טיפוס מהסוג של מדונה, מערכת היחסים בינה לבין ספקטור היתה ברורה לגמרי: ספקטור היה הבמאי, המפיק, הכותב, השולט, ובנט היתה השחקנית, שקיבלה טקסט מוכן. לימים, סוני בונו עבד כך עם שר, עד שהתגרשה ממנו ומן השליטה הטוטאלית שלו בחייה.

ג'ניס ג'ופלין, האם הגדולה של הרוקריות

השינוי האמיתי במעמדן של הזמרות התחולל באמצע שנות ה–60 ההיפיות. הזמרת המוכרת ביותר היתה ג'ניס ג'ופלין - עד היום אחת מגיבורות התרבות החשובות של התקופה (רק בוב דילן מעליה במידרג). המטאפורה האהובה על ג'ופלין היתה: שירה היא כמו סקס (העיקרון הראשון של רוקנרול), וסקס הוא שחרור (העיקרון הראשון של תרבות הנגד). בלי להצהיר הצהרות בומבסטיות, היא הפכה את האקט המיני לריטואל תרבותי. היא היתה זמרת הרוק הראשונה שהיתה מוכשרת באמת: היא לא כתבה את שיריה, אבל כל שיר שביצעה היה טוב מגירסת המקור.

ג'ופלין סבלה מגברים שאכלו לה את הלב, אבל היא הפכה את הסבל למקור הכוח של שיריה: "על הבמה אני עושה אהבה עם 25,000 צופים - והולכת לישון לבד", אמרה. בשלב מוקדם מאוד, סקס ושחרור התחברו לסמים, והרבה. היא מתה בייסורים למען כל הרוקריות שיבואו אחריה. יחד עם ג'ופלין בחבורה היתה גרייס סליק, הזמרת היפה של להקת ג'פרסון איירפליין, שהגיעו מסן-פרנסיסקו. "אני לא מבינה את המילים של הביטלס" היא אמרה. "מה זאת אומרת: 'הוא רוצה לאחוז בידה?' הוא בטח מתכוון – אני רוצה לזיין אותה", אמרה סליק וכתבה את "ארנב לבן", שהיה אחד משירי ה-LSD היפים של התקופה.

שנות ה-60 הגיעו לסיומן, ג'ופלין מתה ממנת-יתר, ואת מקומה תפסו ג'וני מיטשל וקרול קינג. שתיהן היו מוכשרות עד מאוד. קינג היתה זו שכתבה את שיר ה"סטוץ" הראשון עוד בתחילת שנות ה-60: "Will you still love me tomorrow", אבל כישרון לבד אינו יכול לשנות היסטוריה. מיטשל וקינג הצליחו, התעשרו, אבל הן היו עדינות מדי ומוסיקליות מדי. צריך משהו גדול מכישרון כדי לחולל מהפיכה, מה שעולם הרוק היה זקוק לו, הוא גיבורה שתשנה לחלוטין את כללי המשחק.

רוקריות עם מלים עצמאיות

במוצאי-שבת גשום וקר בשנת 74', בקומה העליונה במועדון של מקס שבניו-יורק, דמות מוזרה, עם שיער קרשים שלא ראה שמפו מזה ימים רבים, עמדה צמוד למיקרופון ושרה: "ישו מת בשביל החטאים של מישהו / אבל לא שלי", קראו לה פטי סמית' והיא היתה רחוקה מג'ודי גרלנד כמו הגיטרה של ג'ון לנון מהנבל של דוד המלך. היא היתה משוררת ניו-יורקית שהעריצה את קית' ריצ'ארדס ואת ג'ים מוריסון, אבל לא רצתה לזיין אותם אלא להיות כמוהם. היא הקימה להקת גראז', כתבה פואמות עירוניות, והעדיפה שלו ריד ידליק לה את המצית.

סמית היתה הדמות הדומיננטית בתוך גל להקות הפאנק האמריקניות, ובעקבותיה זכו נשים שונות לחשיפה. זו תקופת הזוהר של דבי הארי היפה מ"בלונדי", טינה ויימאות', הבסיסטית של "ראשים מדברים", וכריסי היינד, שהקימה את אחת מלהקות הרוק-פאנק הטובות יותר – ה"פריטנדרס".

פאנק, סקס ומדונות לא קדושות

הפאנק סימן את רגע ההמראה של מהפכת הנשים. זה היה מרד ברוקרים הזקנים והמסואבים של הסיקסטיז והסבנטיז. לא עוד זמרות מצליחות שנשלטות כמריונטות בידי הגברים. הן רצו עצמאות, חופש יצירתי, ביטוי עצמי, גם כשהן נעו בתחומי מצעד הפזמונים של שנות ה-80.

הראשונה היתה דווקא סינדי לאופר, שהודיעה לכולם כי "בנות רוצות לכייף" ולעתים הן אפילו מעדיפות לאונן (She Bop). אבל לאופר נמוגה תחת צילה הכבד של מדונה. הבתולה הלא-קדושה הזו, שתלתה צלב זהב על חזה, והצהירה שכשנוגעים בה היא מרגישה כמו בתולה המתנסה בחוויה מינית לראשונה בחייה. מאז, היו שמועות שהיא אוספת גברים היספאנים יפים ועושה הכל כדי להצדיק את אהבתה.

ממדונה לא ציפו שתכתוב, למרות שעשתה זאת לפעמים, אבל זה נעלם בהמולה ובתהפוכות שחלו בכל ההתייחסות לכוכבות פופ. המוסיקה שלה היתה משנית בהתנהלות הקריירה המדהימה שלה.

לקראת סוף האייטיז הופיעה, כמובן, שינייד אוקונור - אשה יפהפיה, שעשתה הכל כדי להתכחש לכך. היא התקרחה, תמכה ב-IRA, קרעה את תמונתו של האפיפיור בשידור חי, ולאחרונה הודיעה שהפכה ללסבית (ומאז הספיקה לחזור בה). ג'ופלין בטח התהפכה מצחוק בקברה.

הגל המהפכני האחרון שייך לשנות ה-90. לפי. ג'יי הארווי יש קול מופלא וחזון אמנותי יוצא-דופן. הסקס תפס מקום מרכזי בשיריה: "אני מוצצת עד שאני נהיית לבנה, אבל אתה משאיר אותי יבשה", היא כתבה ב"Dry" - אחד משיריה הראשונים. בשיר "Oh my lover" היא מודיעה לאהובה שהוא יכול לאהוב מישהי אחרת במקביל, אבל השיר שסיכם את מעלליה המיניים של הארווי היה "Long Snake Moan" – "אטביע אותך תחת מים מלוחים עמוקים, תן לי אהובי את כל כוחך, לא אהיה גיהנום בלי הכישוף שלך, מעל, מתחת, למות מהנאה… אתה מוכרח להקשיב לאנקת הנחש הארוך שלי". הסקס היה להארווי כמין טקס של וודו.

הו, אלאניס

אלאניס מוריסט, כרגע השם החם מכולן, נולדה בקנדה ועשתה שני אלבומי בוסר שהיו מלאים בשטויות, אך גילו לעולם את הקול הכשרוני שלה. ב-1994 היא התחברה למפיק גלן באלארד, ויחד הם הפכו את החוויות האישיות של מוריסט לאלבום "Jagged Little Pill" שמכר כ-25 מיליון עותקים בשנות ה-90.

מוריסט התגלתה לעולם בטקס פרסי ה-MTV של שנת 1995, שם עלתה לבמה ושרה את "You Oughta Know", בו היא מציקה לאקס שלה לגבי אהובתו החדשה: "האם היא פרוורטית כמוני, האם היא תרד לך כשאתם בקולנוע". ובהמשך: "האם אתה חושב עלי כשאתה דופק אותה". גלקסיות שלמות חצינו כדי להגיע לרגע הזה - מאופרות הסבון של להקות הבנות ועד להגיגי המין של מוריסט, שמקרינה דימוי של אשה שבירה וחזקה כאחד, מוחצנת מינית וביישנית כאחד, ולפחות בכל שיר שלה יש שורה אחת נפלאה.

אולי המהפכה עוד לא הושלמה, ומצפות לנו עוד כמה הפתעות, אבל מה שבטוח הוא, שרבים מהאלבומים היותר מעניינים של הניינטיז היו של נשים. ביורק, מוריסט, פי.ג'יי הארווי, שרלין ספיטרי, לורן היל, קורטני לאב, מייסי גריי, וכמובן מדונה. מה שיפה בגל הנוכחי של הרוקריות הוא, שהן מורכבות כמו החיים עצמם. מרידית' ברוקס סיכמה את זה יפה בשיר: "אני כלבה, אני מאהבת, אני ילדה, אני אמא, אני חוטאת, אני קדושה, ואני לא מרגישה בושה".

אלאניס מוריסט תופיע ב-19 ביולי בשעה 21:00 באמפיתאטרון קיסריה, וב-20 ביולי בשעה 20:30 באמפיתאטרון ראשון-לציון.