ארוכה הדרך למטה

מרטין

את החודשים הקודמים העברתי בחיפוש באינטרנט אחר דו"חות של מקרי התאבדות, סתם מתוך סקרנות. וכמעט בכל פעם הפתולוג אמר אותו דבר: "האדם שם קץ לחייו בגלל הפרעות באיזון הנפשי." ואז אתה קורא את הסיפור של הדפוק המסכן: אשתו שכבה עם החבר הכי טוב שלו, הוא פוטר מעבודתו, בתו נהרגה בתאונת דרכים כמה חודשים לפני כן... הלו, אדון פתולוג? מישהו בבית? אני מצטער, ידידי, אבל אין כאן שום הפרעות באיזון הנפשי. אני הייתי אומר שהוא לגמרי הבין עניין. עוד דבר רע ועוד דבר רע ועוד דבר רע קורה לך עד שאתה לא עומד בזה יותר, ואז קדימה לחניון הרב-מפלסי הקרוב, במכונית המשפחתית, לחנוק את עצמך עם הפנימית של הצמיג. הרי ברור שזאת אופציה הגיונית, לא? ברור שבדו"ח הפתולוגי היה צריך להיכתב: "האדם שם קץ לחייו לאחר בחינה מפוכחת וקפדנית של ההריסות המזדיינות שנותרו מהם."

אפילו פעם אחת לא קראתי ידיעה בעיתון ששיכנעה אותי שלמתאבד סתם התרופפו כמה ברגים במוח. אתם יודעים: "החלוץ של קבוצת מנצ'סטר יונייטד, שהיה מאורס למלכת היופי הנוכחית של שבדיה, רשם באחרונה הישג כפול וייחודי: הוא האדם הראשון בהיסטוריה שזכה באותה שנה גם בגביע האלופות וגם בפרס האוסקר לשחקן המצטיין. סטיבן שפילברג רכש זה עתה את הזכויות על ספרו הראשון תמורת סכום לא ידוע. אחד מעובדיו מצא אותו תלוי על קורה באורוות שלו." דו"ח פתולוגי כזה עוד לא ראיתי, אבל אם היו מקרים של אנשים מאושרים, מצליחים ומוכשרים ששמו קץ לחייהם, מותר להסיק בביטחון שהאיזון הנפשי שלהם אכן היה מעורער משהו. ואני לא אומר שאירוסין למלכת היופי של שבדיה, השתתפות בהרכב הפותח של מנצ'סטר יונייטד וזכייה באוסקרים מחסנת אותך מפני דיכאון – אני בטוח שלא. אני רק אומר שהדברים האלה עוזרים. תסתכלו על הסטטיסטיקה. יש יותר סיכוי שתחסל את עצמך אם בדיוק עברת גירושים קשים. או אם אתה אנורקטי. או אם אתה מובטל. או אם אתה זונה. או אם נלחמת במלחמה, או אם נאנסת, או אם איבדת מישהו... יש המון המון גורמים שדוחפים אנשים אל הקצה, וכולם מצטיינים רק בלאמלל אותך נורא.

לפני שנתיים מרטין שארפ לא היה מוצא את עצמו יושב על מעקה בטון זעיר באמצע הלילה, מביט מגובה שלושים מטר על מדרכת אספלט ותוהה אם ישמע את הרעש שעצמותיו יקימו כשיתנפצו לחתיכות קטנטנות. אבל לפני שנתיים מרטין שארפ היה אדם אחר. עדיין היתה לי עבודה. עדיין היתה לי אישה. עוד לא שכבתי עם נערה בת חמש-עשרה. לא הייתי בכלא. לא הייתי צריך לדבר עם בתי הקטנה על מאמר בעמוד השער של אחד הצהובונים, שנשא את הכותרת "חלאה!" והיה מעוטר בתמונה שלי, מרוח על המדרכה מחוץ למועדון לילה ידוע בלונדון (מה היתה הכותרת אם הייתי מת? "החלאה התרסקה!" אולי. או אולי "סופו של שארפ הפארש!")

למען ההגינות יש לומר שלפני שכל זה קרה היו לי פחות סיבות לשבת על מעקה, אז אל תספרו לי על הפרעות באיזון הנפשי שלי, מפני שבאמת לא הרגשתי כך. (ולְמה הכוונה, בכל מקרה, ב"איזון נפשי"? האם זה עניין מדעי לגמרי? האם הנפש באמת עולה ויורדת לה בתוך הראש, כמו מין משקולת דגים, לפי מידת הטרלול שלך?) הרצון להרוג את עצמי היה תגובה הולמת והגיונית לסדרה של אירועים מצערים שהפכו את חיי ללא-חיים. אה, כן, אני יודע שהפסיכולוגים יגידו שהם היו יכולים לעזור, אבל זאת הצרה עם המדינה המזדיינת הזאת, לא? אף אחד לא מוכן לקחת אחריות. זאת תמיד אשמתו של מישהו אחר. בווו-ז. טוב, אז אני במקרה אחד מאותם אנשים נדירים שמאמינים שליחסים שלי עם אמא ואבא אין שום קשר לעובדה שזיינתי נערה בת חמש- עשרה. אני מאמין שהייתי שוכב איתה בלי שום קשר לשאלה אם אמא שלי הניקה אותי או לא, והגיע הזמן לקחת אחריות על מה שעשיתי.

ומה שעשיתי זה לחרבן את החיים שלי. ממש ככה. טוב, לא ממש ממש ככה. אתם יודעים, לא הפכתי את החיים שלי לחרא והורדתי עליהם את המים וכך הלאה. אבל הרגשתי כאילו בזבזתי את חיי כמו שאפשר לבזבז כסף. היו לי חיים, מלאים בילדים ונשים ועבודות וכל הדברים הרגילים, ואיכשהו הצלחתי להניח אותם בצד ולאבד אותם. לא, תראו, זה לא נכון. ידעתי איפה החיים שלי נמצאים, בדיוק כמו שאתם יודעים לאן הכסף הולך כשאתם מבזבזים אותו. בכלל לא הנחתי את החיים שלי בצד. פשוט ביזבזתי אותם. ביזבזתי את הילדים שלי ואת העבודה שלי ואת אשתי על נערות מתבגרות ומועדוני לילה: לכל הדברים האלה יש מחיר, ואני שילמתי אותו בשמחה, ופתאום החיים שלי לא היו שם יותר. מה אני אשאיר מאחורַי? בערב השנה החדשה הרגשתי כאילו אני נפרד לשלום מסוג של תודעה מעורפלת ומערכת עיכול חצי-מתפקדת – אלה בהחלט סימני חיים, אבל לא תוכן. אפילו לא הרגשתי עצוב במיוחד. הרגשתי סתם טיפש מאוד, וכועס מאוד.