"אלוהים, אתה יודע שנפל עלינו קסאם?"

הבוקר התעוררה בתי הקטנה לקול האזעקה הכל כך מוכרת ששוב הידהדה ברחבי שדרות. בתמימות של ילדה בת 3 היא פנתה לשמים: "אלוהים, אתה יודע שנפל עלינו קסאם?".  

ילדים רבים יש בשדרות, ורובם שרויים בחרדה אינסופית ומתח תמידי - מתי תתחיל שוב אותה גברת שמתריעה בקול "שחר אדום", ורגעים אחר כך שוב נשמע את קול הפיצוץ המחריד של הקסאם. אחרי הצהריים, כשכל ילדי השכונה נמצאים למטה, אפשר לשמוע את המשחק הכל כך לגיטימי שלהם - הם מכסים את הפה בידיים ומחקים בקול את מערכת הכריזה: "שחר אדום".

מיום ליום המציאות בשדרות הופכת להיות בלתי נסבלת. מדי פעם, שכנינו היקרים נותנים לנו כמה ימים של חסד שבהם לא נופל אף קסאם. אבל אז, פתאום, העיר שדרות חוזרת לשגרה ושוב מוצאת את עצמה מתעוררת בבוקר לעוד שחר אדום מאיים ומפחיד. 

ואז, אחרי כמה שנים טובות פתאום גם שמעון פרס נזכר בנו. ומה יש לו לומר? "קסאמים שמאסאמים" - הוא מכנה את תופעת ה"התבכיינות" של אנשי שדרות, והשווה אותם, איך לא, לתושבי קרית שמונה הגיבורים (שאני באמת מעריצה אותם), שמעולם לא פתחו את הפה והתלוננו.

אז נכון, קריית שמונה אכן הופגזה שנים רבות, ולא על ידי קסאמים אלא על ידי מטחי קטיושות בלתי פוסקים, שבוודאי מסוכנים הרבה יותר. אך בל נשכח: את הקטיושות ירו מתוך שטח לבנון, כלומר- מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, ואילו את

 הקסאמים יורים ממש מתוכנו, ועל זה כמובן אסור לשתוק. פרט נוסף שצריך לזכור, שהוא לא פחות מקודמו - רבים מתושבי קריית שמונה עזבו את העיר בתקופה הקשה שלה. ארזו וברחו. הם לא נשארו שם כדי לשמש כברווזים במטווח.

וחשוב לדעת, בעיר שדרות גרים אנשים חלשים ומיואשים. האבטלה חוגגת, החינוך קורס והדבר האחרון שהיה חסר פה לתושבים היה ירי הקסאמים, ששבר אותם לחלוטין. אגב, עבור חלק מהתושבים ההתרעה עצמה מלחיצה לא פחות מהרקטה שעוקבת אחריה.

אז שוב, אחרי כמה ימים של שקט, התעוררנו הבוקר אל תוך השגרה היומיומית הזאת. השקט מזויף שהיה הוא בסך הכל עדות לכך שאוטוטו עוד טיל עומד לנחות.