עדיף שתסתכלו על הקנקן

אורן שיטרית, יוצר הפרויקט, הוא מפיק פרסומות. בעבר גם הפיק מוזיקלית כמה שירים של שרונה נסטוביץ', שגם שרה איתו בפרויקט הזה. לצדה משתתפים בפרויקט גני תמיר, ניר גבע, צביקה פורמן, מייק רולינגס ואחרים. מתחום הפרסומות הביא שיטרית לאלבום את הקלילות המוקפדת, אבל גם את השטחיות ואת ההתחכמות שמתאמצת לייצר עומק, המתגלמת בין השאר בשמות שירים כמו: "Digital Children", "Nameless Cry" או "Life". מדף היחצנות מתברר כי האלבום שואף להציג חוויה של "מסע הבריאה", לא פחות.

נוצצים מרוב ליטוש 

השירים עשויים היטב. אם מחפשים משהו קצבי ונחמד לרקוד איתו באווירה כיפית, הדיסק מספק את הסחורה, אבל באופן שגרתי ולא מחדש. אין כאן שום מהלך מקורי וגם לא הברקה או ניצוץ. האלבום שופע ניכור מכוון. הטקסטים מתארים בדידות אורבנית, שאיפה לתזוזה ופנטזיות שלקוחות ממציאות של טלנובלות. הכל בתוך קולאז' רצוף קלישאות קפואות - או לחילופין, מלאות בחום סינתטי. בין השירים משובצים קטעי מעבר קצרצרים - דקלומים מונוטניים עמוסי אפקטים. וליתר ביטחון, אם שאר המרכיבים לא יעבדו, יש גם בונוס אטרקטיבי - רצועה נסתרת, מיד לאחר השיר האחרון, "Life".

GuestHouse מופקים היטב, מעוצבים עד לאחרון הפריטים ונוצצים מרוב ליטוש. בגדי הזמרים המונצחים על עטיפת הדיסק ובחוברת המצורפת מוקפדים כמו השירים, כי הם חלק מהם, כמו גם הנעליים, הרהיטים והאביזרים. המילים ניתזות כמו משקה תוסס: הן נוכחות לשנייה, ונחפזות להיעלם, מבלי לשנות דבר, משאירות במקומן מילים אחרות, שצבעוניותן דוהה מייד. לזמרים יש קולות נעימים, אך בלי צבע ייחודי או אישיות. הם לא מרגשים, אבל גם לא מעוררים התנגדות. בעצם, הם לא מעוררים דבר.

התוצאה היא שהסטנדרטים ההפקתיים הגבוהים מתבזבזים כאן על ריק. מפני שבסופו של דבר, הם אינם תוצאה של הוויה יצירתית - כזו שמתקיימת בנפש האמן ומתבססת על אמת אישית, על יופי מדויק ועל הדחף לחלוק אותם עם אחרים. מדובר בהפקה שניכר בה שהיא "עוד פרויקט" בתיק עבודות שמשתדל לתפוס בצורה אופנתית ככל האפשר את רוח התקופה במובן השטחי שלה. ובכך לפחות הוא הצליח.

לאתר של Guesthouse

"GuestHouse", לייבל: התו השמיני