אנחנו מתעסקים בשטויות, והחיים עוברים להם
מי היה מאמין שיש עינוי גדול יותר מהמשפט "בקרוב אצלך" בחתונות. להיות רווקה במקלט מלא נשים נשואות זו חוויה מחדדת חושים ומטרות. למי אני מנסה לחייג? לאמי, לאחי ולאחותי. שלושה אנשים שתמיד היו ויהיו מרכז חיי, אך כעת הם שם כי אין מישהו אחר במקומם. ואם זה כל מה שיהיה לי?
בימים טרופים אלה אני שומעת לא מעט את המשפט "עברנו דברים גרועים וקשים יותר" מפי אנשים שמנסים להרגיע. אנשים שחוו מלחמות אחרות, זמנים אחרים. במלחמת שלום הגליל היינו בשליחות בארצות-הברית, ועל המלחמה שמעתי רק כשהתבגרתי. מלחמת המפרץ היתה המלחמה הראשונה שלי, והייתי שמחה לוותר על החוויה. כמעט שני עשורים אחרי, אני ניצבת שוב באותו המצב. המלחמה מעט שונה, אני כבר לא ילדה, הממ"ד חולק מקום כבוד עם המקלט ועידן נחמן שי חלף מן העולם. אשה בת 32, נחשפת שוב למטחי טילים, אזעקות שמגיעות עשר דקות אחרי המטח, אזעקות שמגיעות בלי כל קשר למטח והרבה פחדים.
בריצה המטורפת שעשינו כולנו לעבר החדר המוגן בעבודה, לא יכולתי שלא להרגיש כמו בסצינה מתוך סרט אימה. חיפשתי כל הזמן את המצלמות, הבמאי והצעקות של צוות ההפקה. הדמעות היו אמיתיות כל כך, הפאניקה היתה בשיאה, והמלחמה היתה מעל ראשינו. זו לא חזרה גנרלית, זה הדבר האמיתי. מצטופפים בחדר קטן, נשים, גברים, בלי טף.
נושמת עמוק ומנסה לחבר מחשבות לרצף אחד הגיוני. דבר ראשון שצריך לעשות זה להתקשר לכולם, לוודא שהם בסדר וליידע אותם שאני בריאה, שלמה ובחתיכה אחת. יחד איתי נשים צעירות שהן אמהות לילדים קטנים ונשים שהן אמהות לבנים בצבא. רואה את הפחד על פניהן, האימה הזו שהופכת אותנו לסדינים לבנים. הדמעות מתחילות לצאת החוצה בעוד הן מנסות לחייג ללא הועיל ליקיריהן.
למי אני מנסה לחייג? לאמי, לאחי ולאחותי. שלושה אנשים שהם מרכז חיי. שלושה אנשים שתמיד יהיו מרכז חיי, אך כעת הם שם כי אין מישהו אחר במקומם. ואם זה כל מה שיהיה לי?
רווקה במקלט, שידור ישיר.
אומרים שברגעים האחרונים אנחנו מריצים את חיינו מול העיניים, תמונות, תמונות, של כל מה שעברנו. אצלי לא היו תמונות בראש, אצלי היו שאלות. הן למעשה התעוררו הרבה זמן אחרי שיצאתי מהמקלט בעבודה ועברתי לזה שבביתי. גם אני הייתי רוצה להתקשר לבעלי ולשאול מה שלום בני/בתי ואם הכל בסדר. גם אני הייתי רוצה לחוות את כל אותם הדברים שטרם חוויתי.
יכולתי לנהוג אחרת, לומר את מה ששתקתי, לעשות את מה שנמנעתי
התמונות שהרצתי בראשי היו התמונות שטרם צילמתי בחיי. כל הדברים שלא חוויתי, כל המקומות שלא ראיתי, כל האהבות שלא היו לי, כל הילדים שלא ילדתי. כל מה שעבר בראשי באותם רגעים היה שיכולתי לנהוג אחרת, לומר את מה ששתקתי, לעשות את מה שנמנעתי מלעשות, לקחת את מה שרציתי. יכולתי להיות מי שרציתי, במקום שרציתי, אבל חיכיתי.
לא, זה לא סוף העולם. אבל להיות רווקה במקלט מלא נשים נשואות זו חוויה מחדדת חושים ומטרות. מי היה מאמין שיש עינוי גדול יותר מהמשפט "בקרוב אצלך" בחתונות. לפתע את נעמדת מול מראה, שבכנות, עם יד על הלב, לא מחמיאה לך בכלל. לא, אני לא באמת נמצאת במקום שחשבתי שאמצא בו בגילי (ואני לא מתכוונת למקלט). לא, אני לא באמת מאושרת מאיך שהחיים מצטיירים להם כעת. לא, אני לא באמת נהנית מהלבד הארוך ומתמשך הזה.
ואם אין מחר? אם היום זה כל מה שיש לנו?
עכשיו אני יכולה לומר הכל, לעשות הכל, לקחת הכל. עכשיו. איפה כל זה היה לפני שניה? למה רק כשדוחקים אותנו לפינה אנחנו מתעוררים לפעולה? החיים שטים להם לידנו, ואנחנו שטים לידם. תמיד בתנועה, תמיד בפעולה, אבל לא מספקת. יש מין תחושה באוויר שתמיד יש זמן. אם לא היום, אז מחר. אם לא מחר, אז מחרתיים. ואם אין מחר? אם היום זה כל מה שיש לנו?
התעסקות יתר בשטויות שלא מובילות לדבר. מי יתקשר ראשון, מי התקשר אחרון, כמה זמן עבר בין לבין, מי מראה התלהבות יתר, מי מראה סימני אדישות, מי קופץ למיטה מהר מדי, מי לא קופץ למיטה בכלל, למי יש אף גדול יותר, למי יש ארוך יותר, מי למד גבוה יותר, מי משתכר טוב יותר, מי הזמין את מי, לאן ולמה, מי שילם על מי וכמה, מי יצא עם מי ומתי, מה אומרות עינייך ומה אומרות עיניי. מתעסקים בטפל ולא בעיקר. החיים זו לא חזרה גנרלית, יש רק הצגה אחת.
כל הדברים שלא חוויתי, כל המקומות שלא ראיתי, כל האהבות שלא היו לי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
