"האיש שתבע את אלוהים" - השילוש הקדוש
על הסרט הזה הומצא השילוש הקדוש של שמות התואר הפשטניים אך הקולעים לעיתים- קטן אנושי ויפה. בעקבות המלצתו של דןקנר שמתי פעם לסרט הזה, שסביר להניח שלא הייתי מגיע אליו כך סתם. ביננו, לא היה קורה כלום גם אם לא הייתי רואה אותו, זה מסוג הסרטים הללו שלא ישנו את חייך או יהוו מקור לאיזכורים רבים מספור בשיחות סלון על קולנוע, אבל כל זה לא בא לומר שהוא אינו שווה צפיה ואף יותר מכך.
מדובר בסרט חכם במיוחד, מלא נשמה ומרגש (עוד סוג של שילוש). אני מצאתי אותו פחות מצחיק ממה שדנקה כתב (הוא בזמנו התייחס לזה מול "המין האנושי") וסוג של עצבות מהולה בפטליזם מתחת לפני השטח, בעיקר בנאום הסיום בבית המשפט.
ביל קונלי- ענק סקוטי (המבטא סקוטי, אע"פ שהוא משחק אירי) עם נוכחות שממלאת את המסך והרבה כריזמה.
אני תמיד חשבתי שהוא די דומה לג'ון קליז. קצת מצחיק למצוא שחקן סקוטי בסרט אוסטרלי, ואף את ג'ודי דיוויס הרזה מתמיד שלמדתי רק עכשיו שהיא דווקא כן אוסטרלית.
בקצרה העלילה מספרת על עו"ד לשעבר שבחר לעסוק בדיג בעיירה קטנה ושקטה, גרוש+ילדה וכלב מקסים במיוחד האוחז בשם ארתור (לחובבי הפרות המעופפות של מונטי פיית'ון, כאן תמצאו כלב מעופף בסצינה מצחיקה במיוחד),
נטול רכוש מלבד אוניית דיג שגם אותה הוא מאבד בשל מפגש עגום עם ברק. הגיבור, סטיב מאיירס, מנסה לממש את כל פוליסת הביטוח שלו רק כדי לגלות שהיא לא מכסה מקרים של "פורס מאז'ור"- כוח עליון. הוא כמובן מחליט לא לקבל את זה בישיבה ויוצא ללחום באלהים, בכנסיה, בבית כנסת, בחברות הביטוח-מי לא, כשלצידו עיתונאית עם עקרונות וגם קצת כפייתיות (סצינת המפגש בינהם במסעדה מצחיקה במיחד).
כוחו של הסרט במספר דברים- הנושא הזה של מאבקו הצודק של האזרח הקטן ומשלם המיסים מול תאגידי ענק הוא נושא שכולם יכולים להתחבר אליו, שהרי עם כל הנסיונות להתייחס למסחור של הדת ע"י הכנסיה והיותה עסק לכל דבר, הסרט בוחר בסופו של דבר לא להתמודד ממש עם הבד האדום הזה ובוחר בגישה המיסטית ורומנטית משהו לגבי מהו כח עליון.
אני לא בטוחה שזו חולשה בסרט, הצליחו להתמודד עם הנושא הגדול הזה די בחינניות, היוצרים. עוד נקודת חוזק של הסרט היא כאמור הנשמה הגדולה שלו. יש בינכם כאלה שאולי ימצאו אותו מתקתק לפרקים, אבל זה לא נעשה בצורה מביכה או מתחנפת לצופה, אני לחלוטין חושבת שהסרט הזה נעשה מתוך אהבה גדולה וסוג של כנות ואמת פנימית. ונקודת החוזק השלישית היא כמובן ביל קונלי, שאני בספק אם שחקן אחר היה מצליח לעושת את התפקיד הזה יותר טוב.
אנ גם חייבת לומר שבעקבות ראיון שראיתי איתו בזמנו אצל פרקינסון, עושה רושם שהוא משחק את עצמו. ציון לשבח מגיע גם לפסקול היפיפיה והקצבי (מצאתי את עצמי מנענעת את רגלי כמו זקנה במהלך הסרט ).
הסרט מלא בשנינויות ואני מצאתי את עצמי ממש רוצה להעביר אותו אחורה מדי פעם בשל אמירות חכמות במיוחד.
