דיפלומטיה של חבובות

בדרום אפריקה, החבובה קאמי היא נשאית איידס ונלחמת במחלה: לא מזמן, קיבל אותה קהל של עשרות אלפים באיצטדיון כדורגל בתשואות. קמו לכבודה והריעו. במצרים, ב"עלאם סימסים", זכו ילדים להופעת אורח של לורה בוש יחד עם הגברת מובראק. ב"גאליגאלי סימסים" ההודי מקפידים במיוחד ליצור חבובות בכל גוני הקשת בגלל המודעות העצומה והבעייתית לצבעי העור של בני אדם. "אוליצה סזאם" הרוסי מתהדר בבובה כחולה שמייצגת את רוחו של עץ ביער. עבור 9 מיליון מילדי בנגלדש, "רחוב סומסום" הוא החינוך המסודר היחיד שיקבלו עד שיגיעו לגיל בית הספר, אם יגיעו.

העונה החדשה - והמקומית - של סדרת הטלוויזיה הכי מצליחה בעולם של הילדים ובהיסטוריה של המדיום נפתחה בקול שמחה וצהלה ביום שישי בשעה 17:35 בערוץ "הופ". סובלנות, אחווה, הכרת ה"אחר" ופתרון בעיות בדרכי שלום הם הערכים הנאצלים והחשובים החרוטים על דגלה. בעונה הזאת, למורה לאמנות של הרחוב קוראים איבתיסאם (השחקנית הנד איוב) ולבעלת חנות הקסמים – אירינה (יבגניה דודינה). תשמעו בה גם מבטא אתיופי מפיו של מלקמו (שי פרדו), וכוכב התקשורת של הרחוב יהיה – לראשונה בתולדותינו – חבוב ערבי ששמו מחבוב, יצור פרוותי בצבע כחול-פרוסי, מצויד במשקפי ג'ון לנון, בדו-לשוניות ובחיבה לסקופים מן הנעשה בשכונה.

צוות "רחוב סומסום". היה קסום

ברחוב הקסומסום בו חיים כל אלה ולומדים למנות ולהתיידד עם אותיות, מישהו שכח משהו. לא, זו לא היתה החבובה החדשה אביגיל, שמדברת על עצמה בגוף שלישי (קצת כמו אלמו בימי זהרו). מי ששכח היו המבוגרים שחיים בעולם האמיתי, אלה ששיבצו את שעת השידור כך שילדים הגדלים בבתים שומרי מסורת לא יוכלו לצפות בפרק הראשון יחד עם ילדים שאינם מקפידים על מצוות. סובלנות, אחווה והכרת האחר? מרוב כוונות טובות מבוגרים מתבלבלים לפעמים.

היסטוריה וגם היסטריה

בשלהי שנות השישים, אחרי שהגיעה למסקנה כי ילדים קולטים את המסר הפרסומי בתוכניות טלוויזיה טוב יותר מאשר את התכנים עצמם, העלתה חוקרת התקשורת ג'ואן גאנז קוני את הרעיון: למה שלא ישדרו להם תכנים חינוכיים מוקפדים בפורמטים קצרים וקליפיים, צבעוניים וקופצניים כמו פרסומות? להברקה הגאונית הזו חבר כשרון נדיר של בובנאי מיתולוגי - ג'ים הנסון המנוח שיצר את החבובות המקוריות – והשאר היה היסטוריה וגם היסטריה. בארצות הברית שודרו כבר יותר מ-4000 פרקים בלי הפסקה. דור שני של מכורים מבוגרים מתחרה בשאלוני-טריוויה ועוקב אחר כל שינוי במצבם של דיירי הרחוב, שאם נחבר את כולם מכל הארצות, ודאי נקבל את הרחוב הכי ארוך, הכי גדול, הכי מגוון בעולם.

גם אם לא נוסיף לרשימת ההישגים של הסדרה את השימוש הנלוז שנעשה בפס הקול שלה בעיראק, שם נוגנה לאסירים בקולי קולות כחלק מטכניקות ההתעמרות של האמריקנים, עדיין מדובר בהצלחה התרבותית-דיפלומטית הכי מרשימה של ארצות הברית. המונח "דיפלומטיה של חבובות", שמתאר כיבוש תרבותי נאור בדרכי-שלום, הומצא בעקבות ההצלחה.

הפרקים הראשונים של "רחוב סומסום" שודרו בארצות הברית בשנת 1969. בישראל, באותה עת, הטלוויזיה דיברה אל מאמיניה בשחור-לבן. לסדרת הקאלט המקומית לילדים קראו "סמי וסוסו", והעובדה שהיא שודרה בערבית לא הפריעה לטף לצפות בה באדיקות. גם העובדה שראו את החוטים של סוסו הבובה לא הפריעה. היינו תמימים, מפגרים, ובדרכנו – קצת יותר סובלניים לקיומו של הזולת מכפי שאנחנו כיום.

מוישה אופניק. האפשרות לחוות כעס וסרבנות

סומסום הישראלית הגיעה אל מסכינו לראשונה ב-1983, באדיבותה של החינוכית – ומצלילי הפתיחה הראשונים (שהלחין יוני רכטר למילותיו של עלי מוהר המנוח), הפך האוויר המלא דבש וסביונים לחביב הילדים גם כאן. להצלחה אבות ואמהות רבים מתחום הפדגוגיה, הפסיכולוגיה, הרב-תרבותיות והכיף הטהור המתורגם לכשרון. מלווים אותה יועצים לכל דבר כמעט (בעונה החדשה יש גם יועץ לתכנים של התרבות האתיופית), ובשילוב נבון בין תכני-אולפן לסרטונים קצרים על חייהם של ילדים אמיתיים, אפשר להתוודע למגוון האנושי העצום שילדי הגן, מעצם היותם תחומים בתוך ביתם ומשפחתם, לא תמיד יודעים על קיומו. בעונה הנוכחית מבטיחים לנו שנפגוש ילדה עיוורת. חבוב ערבי, כבר אמרנו: ועוד ילווה המיזם באתר אינטרנט דו-לשוני מלא משחקים שייפתח עוד מעט, ויהיה הראשון מסוגו, כי עדיין אין לנו אתר בו ילדים יכלים לבחור בין עברית לערבית כשפת התפריט שלהם.

קסום, אבל קצת צפוי

הפרק הראשון היה קסום, כמובן. הרחוב עטה צבעים חדשים ממגוון הוורודים והסגולים, ארקדי דוכין שר לאביגיל (הסגולה עם הקוקיות הורודות) את "מי אוהב אותך יותר ממני", והילדים שעדיין לא מכירים את מוישה אופניק כבר שמעו עליו, ועוד יאהבו אותו, ואת האפשרות לחוות באמצעותו כעס וסרבנות כמופעים של התכוונות פרדוקסלית והומור. דיברו בפרק הזה על רגשות, ולמדנו שגם לפרעושית קטנה יכולים להיות רגשות גדולים, עזים ועצומים, כאלה שמסוגלים לשבור חומת לבנים.

על התכנים הדידקטיים אפשר עוד להתווכח. "סינדרום רחוב סומסום" הוא מונח שטבעו אנשי חינוך הומניסטיים בארצות הברית, שסבורים כי הלמידה באמצעות התוכנית הזאת דווקא לא מתאימה לטף: היא מגיעה מחוץ לעולם ההתנסויות שלהם, היא פרי של צפייה פאסיבית ולא של מעורבות אישית. הורים שחוששים לעתיד האוריינות של צאצאיהם ודאי לא יסכימו, ויקבלו בשמחה עוד הזדמנות להכיר להם צורת-אות במגוון אמצעי המחשה ססגוניים.

היה קסום, אבל קצת צפוי. כיוון שאין דבר מצליח כמו ההצלחה, קמו לרחוב סומסום המון חיקויי-פורמאט במשך השנים. "עולמו של אלמו" משודר ב"הופ", אבל גם "הקונצונים" משלבים בובות בלי חוטים עם דמויות אנושיות והופעות אורח של אמנים המוכרים יותר להורים, וגם "נחשון כל יכול" עושה נפלאות עם בובות, ובכלל – עולמם הטלוויזיוני של הקטנטנים הפך לסדנה ארוכה לפתרון קונפליקטים והתוודעות לעולם באמצעות יצורים פטפטניים בכל הצבעים, כך שבגלגולו הנוכחי של הרחוב, יוצריו ייאלצו להזיע יותר על אפיון אישי לכל חבובה כדי לרתק את קהל היעד.

צפיתי עם הילדים, להם סיפרתי עוד קודם על הסדרה בנסיון להפוך אותה לחלק מתפריט התרבות היומי שלהם. בגלל שהם מכירים את החיקויים, לא נרשמה התרגשות מיוחדת, אבל הם היו מרוצים למדי ושאלו מתי יש עוד פרקים. בכורי רצה לברר גם באיזה מקום נמצא רחוב סומסום האמיתי. לו היה גדול יותר, הייתי אומרת לו שרחוב בו חיים בשמחה ובנחת, בתנאי מגורים נאותים ובהזדמנות שווה לכולם, עולי אתיופיה ויוצאי רוסיה, ערבים ויהודים מבוססים ואופטימיים – רחוב כזה מצוי לעת עתה רק תחת הלוגו של ערוץ העפיפון. מתחת לשמש האמיתית, בערים המעורבות, דיירי רחוב סומסום חיים בשכונות מוזנחת, אלימות ורעות. למענו, לרגעים, הייתי מוכרחה להאמין שהעתיד האופטימי טמון בבובה כחולה דוברת ערבית בדמותו של ילד בן חמש.

"רחוב סומסום חוזר", מדי יום בשעה 17:35, ערוץ "הופ!"