אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה

כמו שאמר המפרי בוגרט לאינגריד ברגמן, אני זוכר את היום (כן, קמרלינג, הגרמנים לבשו אפור, יא נודניק). הייתי ילד בן 11 בקרית ביאליק, ומאוהב עם עמקי נשמתי הצולעת ב־ת', ששנה אחר כך תזרוק אותי כמו כלב (בהינתן הגיל של ת' ושלי, סביר שילדיה קוראים את הטקסט הזה עכשיו. אז שתדעו לכם, מוקוסים: אם אמא שלכם לא היתה זונה, היה לכם אבא שמופיע בטלוויזיה). יום אחד שבו ההורים שלי מקולנוע "סביון", שזה מה שהיה לנו אז בקרייה, ואבא שלי כינס את בניו ואמר: תשמעו, ילדים, הולך עכשיו סרט שקוראים לו "הקלפן והיצאנית". תעשו לעצמכם טובה, ותלכו לראות אותו.

אלה היו הימים: רוברט אלטמן, שמת בחודש שעבר ואם נעבוד פעם בעיתון אמיתי נעשה גיליון שלם לזכרו, עשה סרטים גדולים אחד אחרי השני (שנה קודם "מ.א.ש", שנה אחר כך "שלום לנצח", שלוש שנים אחר כך "נשוויל". אלוהים, כמה טוב היה לחיות בסבנטיז). מפיצי הסרטים תרגמו שמות כמו "מק'קייב וגברת מילר" ל"הקלפן והיצאנית", שזאת כנראה המשמעות המדויקת של הביטוי האנגלי "גברת מילר", והורים חלקו עם ילדיהם סרטים שחייבים ללכת אליהם ולא ליוו אותם ל"תפוס את הכריש" כי זה מה שיש.

ואני, אני קניתי כרטיס ביציע, כי אז כמה שיותר רחוק היה יותר נחשב, ופתחתי עיניים לנופים האפלים של המערב הפרוע בחורף וליופי של ג'ולי כריסטי ולסיפור העצוב והנפלא על לוזרים בלב המיתולוגיה. ועוד יותר מזה, פתחתי אוזניים — ומה ששמעתי שם, וזה לא משפט שאני משתמש בו בקלות, שינה את חיי.

כמו שיכור במקהלת חצות

מה ששמעתי כרקע לבלדה המלנכולית של אלטמן, בלי שאדע בכלל, היה התקליט הראשון של לאונרד כהן. הוא נשא את השם המקורי "שיריו של לאונרד כהן", ככה שקשה היה לטעות. באחד מאתרי האינטרנט שמוקדשים לכהן כתוב ש"הקלפן והיצאנית" היה בעצם מין וידאו קליפ של שעתיים לשיריו של כהן. שירים חורפיים, מסתוריים, מלאים אהבות עבר שנעלמו.

האיש ששר אותם, עם גיטרה וזהו ובקול הרבה יותר גבוה ונקי ממה שאנחנו מכירים היום, נולד באותה שנה שבה נולד אבא שלי. יהודי ממונטריאול, בן של תעשיין בגדים מצליח שמת כשלאונרד היה בן תשע. ילד שחלם להיות משורר וסופר, ועד גיל 32 הוציא ספרי שירה שהקנו לו פרסום מסוים ושני רומנים, שהשני מביניהם גרר מהמבקר של הבוסטון גלוב את המשפט "ג'יימס ג'ויס לא מת. הוא חי בקנדה תחת השם כהן". לשמחת כולנו, זה היה בדיוק הזמן שבו לאונרד כהן גילה שלהיות ג'ויס אולי עושה הרבה כבוד לאמא, אבל בלהיות זמר יש הרבה יותר זיונים.

את הספרים של כהן קראתי הרבה יותר מאוחר. השני, "לוזרים יפים", הוא סאגה מופרעת, נוטפת דמע וזרע, על החיים. אבל כדאי לכם לשים יד, אם תוכלו, דווקא על הראשון, "המשחק האהוב". תיאור נהדר ושטוף שמש של ילדות והתבגרות והכרה אמנותית. הוא כולל תיאור של כתיבת שיר ששם את הניסיון הדומה של ג'ויס ב"דיוקן האמן" בכיס הקטן, וכל כך הרבה פסקאות נפלאות על אהבה, שייקח לכם כל החיים לעכל. קחו משפט אחד, שקשה לשים אותו לבד כי הוא כל כך שייך לפסקה שלפניו ולקטע שבתוכו הוא מופיע, ושימו אותו למראשותיכם בלילה: "אלה זמנים שבריוומן לא זוכר היטב, כי הוא היה כה מאושר".

כבר כתבתי כאן בעניין אחר שאת "המשחק האהוב" תרגמתי פעם למען אישה שאהבתי (שגם לילדיה, באשר הם, אני מקדיש את המשפט ההוא שלמעלה). כי ככה היחסים שלנו, של לאונרד כהן ושלי: שנינו מהלכים בעולם הזה ואוספים שברי משפטים ורסיסי לב שבור, רק שהוא עושה מזה מילים שמסדרות לגבישים את החומרים מהם העולם בנוי, ואני מצליח רק לייצר משפטים שקמרלינג זורק לפח. שזה בסדר גמור, ככה צריך להיות ויותר טוב לכולם.

התירוץ לכתוב פה על כהן בא מזה שסרט קצת הזוי עליו מסתובב עכשיו על איזה מסך וחצי אצלנו. "לאונרד כהן: סיפור חיים" הוא תיעוד של ערב הצדעה לכהן בסידני, אוסטרליה, שבו כל מיני פייגלעך עם קונטרה־טנור עושים בשירים שלו מעשים מגונים, וכל מיני זמרים — כולל בונו, שלא מפסיק לטנף את הפה — מדברים בשבחו. בין לבין מבליח המאסטר עצמו, מדבר על עצמו בקול חרוך ובמילים סתומות, ונראה בעיקר כאילו הוא מאוד נהנה למלא את תפקיד הספינקס, בעוד שכולם מרקדים סביבו ושרים הללויות שבורות. בגיל 72 נדמה שסוף סוף יש ללאונרד כהן מספיק אהבה. אולי זאת הסיבה לכך שהאלבום האחרון שלו כבר נשמע יותר כמו אוסף של גניחות.

לא שזה היה אי פעם העניין עם כהן. גם העובדה שעם השנים הוא הפך דווקא ליותר ויותר מוזיקלי, עבד עם הרכבים יותר גדולים ועשה עיבודים מורכבים לשירים שפעם היו גיטרה וזהו, והכניס כינורות ואפילו עוד לתוך להקות הליווי שלו, כל זה היה משני לעניין העיקרי. שתמיד היה זה: המילים שלו, הדרך שבה הוא הניח אותן על האוזן, הכל שידר את הדבר הכפול שהוא בליבה של אמנות גדולה — המבט הישיר והלא מוותר על איך הם החיים באמת, והגעגוע החד למה שהם היו צריכים להיות.

מי בבדידות, מי במראה הזאת

פעמיים שמעתי אותו בחיים. בפעם הראשונה הוא היה כאן ב־1985, לא הרבה אחרי שצה"ל "יצא מלבנון", זאת אומרת נסוג לרצועת הביטחון שבה נידון לחיות 15 שנות עבודת פרך. הוא הופיע בקיסריה, לקהל שיכור מאהבה שכמוהו היה לו בשנים מסוימות בישראל יותר מבכל מקום אחר. לא בגלל שהוא יהודי, לא בגלל החברים שיש לו פה, לא בגלל אינספור הפעמים שבא לפה (כולל במלחמת יום כיפור, אז ירד לסיני והופיע בפני חיילים; כשנשאל השנה על ידי חבר קנדי למה עשה את זה, הוא ענה "הייתי מוכרח לצאת מהבית"). בגלל שאנחנו מתחברים לגעגוע הזה ולרחמים העצמיים שמעורבים בלגלוג עצמי לא פחות גדול.

באיחור של 21 שנה נדמה לי שיש התיישנות על העובדה שנהגתי שיכור לקיסריה ושמעתי שיכור את ההופעה. אני מניח שגם התיירים האנגלים, שישבו על מדרגות האבן הענקיות שורה לפני וכל הזמן התלוננו שאני מפריע להם לשמוע, כבר הגיעו לגיל שנשכח מהם. וגם אם לא, על הזין שלי: לבית כנסת באים כדי לשיר. ולאונרד היה כהן גדול ונדיב, מוקף בבחורות שהיו משהו בין זמרות ליווי לנערות ליווי: "הנערה עם הגרון מלא התשוקה" היו המילים שבהן השתמש כהן כשנתן לאחת מהן כבוד על הבמה. בחיים לא שמעתם מישהו שמציג את הלהקה כמוהו, חמש דקות על כל אחד. בחיים לא הרגשתם מישהו שמתייחס ככה לבני אדם, אפילו באי־מייל: פעם שלחתי לו בקשה לראיון, והתשובה הפשוטה שלו, שלילית כמובן, היתה יותר אנושית מאלף שיחות.

גם הפעם השנייה קשורה לנהיגה. בשבועיים האחרונים שלי כתושב אמריקאי, דקה לפני שחזרתי לארץ ולהתחלה המאוחרת של חיי, עשיתי רוד טריפ מניו יורק לניו אורלינס וחזרה. לקחתי את הדרך והזמן, לא נסעתי אפילו פעם אחת על כביש ראשי, עצרתי איפה שנראה לי מעניין. וביום האחרון התעוררתי איפשהו בדרום וירג'יניה, בידיעה הברורה שבערב יש לי כרטיסים להופעה שלו בקרנגי הול. עשיתי אלף קילומטר במדינות ששוטרי התנועה שלהן יורים בך על מייל אחד לשעה מעל לתקן, והגעתי להופעה בדיוק בדקה שהוא עלה על הבמה. השאר היה שתוי ומתמכר ועוקר את השורשים של נימי הנפש כמו שצריך להיות.

זה לא פלא שבשני המקרים מדובר בנסיעה, ו־50 קילומטר מתל אביב או 600 מייל מריצ'מונד זה ממש לא משנה. לאונרד כהן הוא איש שנוסע איתך. לפני שנתיים גיליתי שהוא אפילו רץ: בדיסק הופעות שלו מסוף שנות ה־80 יש ביצוע של שיר ישן בשם "מי באש". במקור זה שיר אפוקליפטי על זה שכולנו נמות, מי באש ומי במים ומי בפקודת אהובתו ובמי בידי עצמו, ומי אני צריך לומר שקורא לנו. אבל האיש משנה מהופעה להופעה לא רק את העיבוד אלא אפילו את המילים, ובביצוע ההוא, בהופעה באוסטין טקסס עם להקה שנשמעת כמו תזמורת זוזו מוסא על סטרואידים, השיר הזה הופך פתאום למארש אוריינטלי מאושר. עכשיו, כל פעם שאני יוצא לריצה ארוכה, אני שומע את הביצוע הזה והוא מנגן את עצמו לבד.

לאונרד כהן הוא איש של דרך. כל אדם שהוא נוגע בו מרגיש כמו "קומפדרה": כאילו כהן הוא צ'ה גווארה נצחי, וכל אחד, מהנגן עד זה שהתחת שלו קופא על המדרגות הרומיות, שותף למסע. לפעמים זה המסע הגדול מהסיירה מאסטרה לתוך הוואנה, תמיד עד לניצחון, ולפעמים זה מסע זעיר לקנות סיגריות בקיוסק ממול או לעמוד ליד החלון של ההיא שלא יודעת אפילו שאנחנו קיימים (ואם היא תדע, זה לאונרד שיכניס אותה למיטה ואתה שתישאר בחוץ לשמור). לא בכל המסעות ננצח, ברוב בוודאי נפסיד. אבל כשאנחנו נוסעים יחד, והמוזיקה שלו יוצאת אל האוויר משערי השמיים הפתוחים, למי אכפת.