החיים קשים, אז צוחקים
לא פשוט לראיין את דבל'ה גליקמן, למרות שהיתה לנו סיבה טובה, סרט חדש בכיכובו - "מכתבים מאמריקה" . ככה זה כשהזמן וההיגיון מאבדים את משמעותם. ראיון קשה, אבל נעים
קבעתי עם דבל'ה גליקמן בכניסה לגן של בית אריאלה. מהר מאוד התבררו שתי נקודות קריטיות: זה לא היה גן אריאלה, אלא גן דובנוב, וזאת לא היתה הכניסה, אלא היציאה. זאת הסיבה שהראיון המצולם נפתח בתפילה שיום אחד כל הכניסות בעולם ישמשו גם על תקן יציאות, ובאיחור של עשרים דקות.
זה לא משנה, לזמן אין משמעות עם גליקמן, וזה לא הדבר היחיד שמאבד את המשמעות. יחד איתו קרסו גם כל התכנונים שהתוויתי לקראת הראיון, ובעקבותיהם גם הרצף ההגיוני של ההתרחשויות. "אני קשה?", הקשה גליקמן בסוף הראיון. איך אמר פעם ארז טל? קשה, אבל נעים.
היתה סיבה טובה לראיין את גליקמן. בסוף השבוע שעבר עלה לאקרנים הסרט "מכתבים מאמריקה", על מוישה ולדמן (רמי הויברגר), ניצול שואה שעלה לארץ, שמגלה יום אחד שבחור צעיר הנושא את שם משפחתו השתחל לתפקיד מפתח בממשל האמריקני. הוא מחליט שמדובר בבן הצעיר שלו, ממנו נפרד באושוויץ, ונערך לנסיעה לארץ האפשרויות. גליקמן מגלם את פרויקה, ניצול שואה גם הוא, והשותף הנכלולי של ולדמן לבית הדפוס שמפרנס את שניהם.
אנחנו עורכים את הוידאו ויהיה גם ראיון כתוב.
גליקמן: ומה יהיה בראיון הכתוב? דברים שאני אגיד בראיון המצולם?
לא.
גליקמן: אה, אז יהיו בו דברים שאני לא אגיד בראיון המצולם?
קשה לראיין את גליקמן, בעיקר מפני שהוא מתעקש להסוות את דברי הטעם שלו בשלל הסחות דעת. את הראיון הוא מתנה בזה ש"נדבר אך ורק על הסרט", אבל ניסיונות לדבר אך ורק על הסרט נתקלים גם הם בקשיים, מפני שגליקמן מתעקש לראיין אותי על התחביבים שלי, לראיין את ההורים שמגיעים לפארק, וגם ילד אחד שהוא מכנה "ילד העתיד", מפני שיש לו מחשב שלא עובד. בהתחלה הוא שואל אותם איפה זה גינת בית אריאלה, אחר-כך הוא עובר לתחקר אותם אם צפו בסרט, שאז עדיין לא עלה למסכים, עובר להשוות בין הפונקציות של הטלפונים הניידים של כולם, ובסוף מודה שהוא סרבן ראיונות מוכר. כנראה שהסכים להתראיין לאינטרנט מתוך הנחה שמדובר בסמטה חשוכה ונטושה, ושאף אחד לא באמת מסתובב שם. אם הגולש אלי יצפאן קורא את הכתבה הזו, הוא יכול לזקוף לזכותו את העובדה שגליקמן תמיד נהנה להתראיין אצלו, כי "תמיד זה יוצא משעשע".
"הוא קרא לי תותח, זה נורא חשוב שזה ייכנס לסרט" (גליקמן על אחד מהעוברים והשבים בפארק, שעוד לא ראה את "מכתבים לאמריקה")
למרות שהפנים שלו מתעננות כשאני מעלה אפשרות שפרויקה מזכיר לי דמויות מהעבר שלו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש בגליקמן משהו שהולך איתו לכל דמות. מניירות, שטיקים, סגנון דיבור ואינטונציה שהולכת רחוק ועמוק, אל תוך הזיכרון הקולקטיבי של כל מי שגדל על "זהו זה", ועל הפרסומות של שאול ל"דפי זהב". את האלמנט הקומי הזה הוא גורר איתו לכל מקום, כולל לראיון הזה. בין אם זה בגלל שהוא מתחמק מגיחות למקומות אישיים, מתקשה לשמור על רצף או פשוט זורם על החסקה שלו בים אסוציאציות גלי במיוחד. בשלב מסוים זה כבר לא משנה. אם מרפים, זה לוקח אותך, אין טעם להילחם בזה, התנגדות לא תועיל.
שתי הדמויות שמגלמים גליקמן והויברגר הן, כאמור, של ניצולי שואה שנאבקים עם הזיכרונות והכאבים. הסיפור עצמו מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לחנן פלד, הבימאי, ולמרות הרגעים הקשים גליקמן מתעקש שיש משהו קומי בסיטואציה שנארגת לאורך הסרט. "הדמות היא דמות שיש בה אומללות", הוא מסביר, "אבל יש משהו קומי בסרט, מה שנורא מצא חן בעיני בתסריט - ואחר כך גם בסרט - זה שכשמוישה תפס את פרויקה, הוא האשים את היטלר. הוא אמר 'זה הכל בגלל היטלר'. וזה נורא יפה. זה לא אני, זה היטלר".
ראית את הסרט. עם איזו תחושה יצאת ממנו?
"היתה הקרנה בירושלים ואני מאוד אוהב לראות סרטים בירושלים. אז באתי ויצאתי עם תחושה טובה מאוד, כי הייתי בירושלים וראיתי סרט".
ובוא נגיד משהו על הסרט עצמו.
"כשאתה מצלם סרט, יש תחושה תוך כדי הצילומים שלא יכול לצאת מזה משהו טוב. כי באים ולא מצלמים לפי הכרונולוגיה של התסריט. יום הצילום הראשון היה בלילה, בבית דפוס ישן בתל-אביב, וזאת היתה הסצנה האחרונה שלי בסרט, אבל זאת היתה הסצנה הראשונה שצילמתי. באתי בלילה כשהשאר כבר צילמו כל מיני דברים, הכרתי את רוב המשתתפים, ואת חנן, שאני מכיר כבר שנים מ'זהו זה', אבל קרה מה שקורה תמיד בצילומי סרט, דברים מתעכבים בגלל תיקולים טכניים למיניהם. זה דבר נפלא בסרט, אתה שואל מה קורה, למה מחכים, יש עיכוב ואף אחד לא יודע למה".
אז מה עושים?
אז כל אחד אומר 'אולי ההוא יודע', וניגשים ושואלים, ואף אחד לא יודע, ואותי זה משגע. ואז הצלם בא ואומר רגע אחד, אי אפשר עכשיו כי צריך לעשות פה שינוי גדול מאוד, משהו עם הבלונדה והזה, ואני לא יודע מה עשינו אבל העיכוב נפתר. ככה צילמנו את הסצנה האחרונה בסרט בחמש לפנות בוקר, אחרי שהגעתי לשם בחצות. ואז אתה הולך הביתה, ועוברים עוד כמה ימים, וממשיכים בכל מיני תחומים. ופתאום יש עוד יום צילום. ויש לך הרגשה שלא ייצא מזה כלום, כי מצלמים פה סצנה ושם סצנה. ואז אתה בא וצופה בסרט והכל מתחבר לסרט אחד. ואני רואה סיפור, ואני רואה אנשים ובתים, וזה היה מאוד מאוד יפה".
זאת היתה סצנה קשה?
"לא חנקו אותי באמת, את יודעת".
כן, אבל זאת הפעם הראשונה שהדמות של פרויקה יוצאת מהמסיכה ואומרת משהו אמיתי.
"כי תפסו אותו, וחונקים אותו, והוא נמצא במצב מאוד מביך. את יודעת לעשות כזה? (מצביע על סקייטבורד שעובר בשביל). ראיתי פעם בפריז ילד אחד שהחליק על כזה, ואז בא כלב, דחף את הילד, הפיל אותו, שם שתי רגליים קדמיות על הרולר ואז שתי רגליות אחוריות ודחף. ואז הבעלים שלו בא ולקח אותו ואמר זה נורא מסוכן, הוא יכול להיכנס אל תוך הסאן ז'רמן, הוא כל הזמן עושה את זה. אז מה אהבת בסרט?"
אהבתי את זה שיש לו עלילה ברורה, ולא רק אווירה.
"אני חושב שסיפור זה מהות העניין, בשביל זה הולכים לראות סרט. ודווקא אנחנו, היהודים, עם של מייסס, אז מוזר שאת אומרת שבסרטים ישראליים אין כל כך סיפור".
יוצא לך לראות קולנוע ישראלי?
"לאחרונה לא ראיתי כל כך, ועכשיו אני מתכוון ללכת. לא יצא לי ללכת כי.. אני המון בבית. אני לא.. לא יצא כי.. אמרת שאין בהם סיפור בעד זה לא הלכתי. אני בדיעבד כבר לא הלכתי. עכשיו אני אלך לראות סרטים. כל מיני סרטים אני אקח בדי.וי.די ואז אני אספר לך איך היה".
גליקמן. ים אסוציאציות גלי במיוחד
צילום: יהונתן צור
רמי הויברגר ואוולין קפלון ב"מכתבים לאמריקה"
מומלצים
