ואם היום לא בא לי סקס? אין ברירה, חייבים!

הכל התחיל כשהתחתנו. בקבלת הפנים, בין נשיקה לצ'ק, הצליחו כמה דודות, מהצד שלה, להגניב ליטוף על בטנה של המיועדת. מחווה מקובלת, כנראה, במחוזותינו. מיד לאחר הקינוח, בעודן פוסעות החוצה, עברו דרכנו אותן דודות ובחיוך ממזרי לחשו באוזנינו: "נו, מתי הברית?" הדודות הסבלניות יותר, אני חושב שהיו מהצד שלי, חיכו שבוע שלם בנימוס לפני שהחלו להשפיל מבטים שואלים לכיוון בטנה של אשתי הטריה.

שבוע נוסף חלף עד שאמי החלה לסיים כל שיחת טלפון במשפט: "למה אתם מחכים, שכבר לא יהיה לי כוח להרים אותו?". "את מי?" שאלתי בפעם הראשונה, נופל למלכודת שטמנה לי. התשובה היתה מהירה: "את הנכד שלי. מה זו הבטלה הזו?" ומשנפרץ הסכר, לא היה אדם שהכרנו שלא פתח כל שיחה במילה: "נווו".

הנכד הראשון בדרך

למחרת הגעתי למשרד הבריאות לבצע בדיקת טאי-זקס, מוקף בעוד עשרות גברים, רגע לפני, מחכים לבדיקה, לתוצאה, וקדימה, לביצוע המשימה. התוצאות לא אחרו להגיע, זוגתי ספרה את הימים עד ליום הנכון, לוחות שנה נפתחו, מועדים תואמו והתחלנו בדרכנו הארוכה להשביע את רצונה של דודה צילה.

כשהייתי בתיכון למדתי על "לחם עבודה". אף אחד לא הכין אותי ל"סקס עבודה". הפרסומת ההיא "ואם היום לא בא לי", הופכת בשלב הנסיונות ללא רלוונטית. גם משפטים כמו "לא הלילה, יקירי" ו"כואב לי הראש", נעלמים מהלקסיקון. אין תירוצים, אין דחיות, אין סירובים. היום זה היום. חלומו הרטוב של כל גבר? אני בספק.

ככה זה כשאתה מסתכל בלוח השנה, ויודע, שהיום אין ברירה, אבל חייבים לעשות את זה. אתם מבינים? חייבים לעשות את זה?! את זה. מה שבכל יום אתה רוצה לעשות עם זוגתך הטריה, מה שזוג צעיר ומאוהב עושה בכיף, פתאום הופך להכרח. זה עדיין מהנה, אבל חובת מילוי התפקיד, הביצוע והתוצאה מכניסות אותך ללחץ משהו.

אמא שלה? במיטה שלי? 

"מה אני, מכונה?", "מה, אין לי רגשות?", אתה מתחבר לצד הנשי שבך. אבל כמו שאומר המשפט המפורסם:"A man's got to do what a man's got to do". אין ברירה. אתה מתחבר לצד הצבאי שבך, זה המוכר יותר. משימה. דפ"א א', דרכי גישה ולו"ז לביצוע.

הערב הראשון עבר בשלום. המחשבה על מלאכת היצירה שאנו מעורבים בה ריגשה את שנינו וצבעה הכל בצבעים ורודים. בערב השני עדיין התרגשנו מהיצירה העתידית, ובערב השלישי הצבע הורוד נראה דהוי במקצת.

הייתי מוכן ומזומן לקראת הערב הרביעי, עד ששמעתי את ה"שתחייה" מדברת בטלפון עם אמא שלה: "כן, אמא, התחלנו לעבוד על זה. לא. עוד אין חדשות. זה לוקח זמן. לא. אל תדאגי. הכל בסדר אצלו". באותו ערב, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על אמא שלה. וכשאמא שלה נכנסת אלי לחדר המיטות העניינים מתחילים להסתבך.

בסוף לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לאשתי על השיחה שלה עם אמא שלה, ששמעתי במקרה, וכמה זה עוזר לי להרגע. אחרי שסיימה לצחוק את צחוקה המתגלגל, היא הסבירה: "אני אמנם מספרת לאמא שלי הכל, כמעט, אבל הפעם דיברנו על דודה צילה, ועל הנסיונות שלנו להכניס אותה לבית אבות, ובעלה המודאג".

אחרי שבועיים היא הודיעה שהיא מאחרת, חיכינו עוד שלושה ימים והבדיקה הראתה תוצאות חיוביות. הטלפון השלישי שעשינו היה לדודה צילה.

• עדי אהרוני נשוי + שלושה.