אבנים רעות

לגעת ביהלום

יש הרבה דברים חשודים שיכולים להופיע בכותרות הפתיחה או הסיום של סרטים, החל מ"בהשראת אירועים אמיתיים" וכלה בסנדרה בולוק, אבל מבחינתי אין חשוד יותר מהכיתוב "ובינתיים, במציאות, המצב עדיין חרא".

אני לא מדבר, כמובן, על המילים המדויקות האלה. הנוסח המקובל של הכיתוב הזה, שמיקומו המקובל הוא בין השוט האחרון לקרדיט הראשון, הוא "X אנשים עדיין סובלים מבעיה Y באזור A". שתדעו, X הוא תמיד מספר מרשים, Y הוא תמיד משהו מחריד ו־A הוא תמיד מקום שמעלה בדעתך את איתי אנגל. אבל מה שהופך את הכיתוב הזה לחשוד הוא לא המשתנים, אלא הקבוע. ה"עדיין".

ליוצרים שנדרשים ל"עדיין" הזה יש מאפיין משותף: הם תופרים סוף טוב לעלילה שבחיים האמיתיים נגמרת רע, והם מרגישים צורך להודות בזה שבעצם העולם נותר מסריח כשהיה לפני שהסרט התחיל. לכאורה, זאת כנות אמנותית. למעשה, זה כיסוי תחת מסחרי. כי הפירוש האמיתי של הכיתוב הזה הוא "עם כל הכבוד לעוולות העולם האמיתי, סופים רעים מוכרים פחות כרטיסים".

אדוארד זוויק, הבמאי של "לגעת ביהלום", כנראה הרגיש צורך בוער במיוחד לכסות לעצמו את התחת. אפשר להבין אותו: יהלומי דמים הם עסק מסריח, והסיפור על המבריח הלבן (ליאונרדו דיקפריו) והכורה השחור (דג'ימון אונסו) גורם לך לחשוב שיש בו תקווה כפולה לגאולה, גם לעבדים שמוצאים אותם וגם לסוחרים שמשנעים אותם. אבל בעולם האמיתי אין שום תקווה ושום גאולה, אז זוויק עושה את הדבר הצפוי וגומר את הסרט שלו באחד מהעדיינים האלה — כיתוב המתריע בפני צרכני היהלומים שכך וכך ילדים הם עדיין עבדים בתעשיית יהלומי הדמים בארצות האלה והאלה.

האמת, הייתי מוכן לחיות עם זה. אני לא נגד סופים טובים, ואני בעד שסרטים ימכרו כרטיסים. אבל ראשית, הכנות נעלמת מ"לגעת ביהלום" הרבה לפני כותרות הסיום. ושנית, תסתכלו על נתוני הקופה ותגלו שזה אפילו לא עזר לו למכור כרטיסים. ואם אתה כבר הולך להפסיד כסף, עדיף להפסיד אותו על סרט טוב עם סוף רע מאשר על סרט בינוני עם סוף טוב. לא ככה?

ל"לגעת ביהלום" יש גם יתרונות, כמו סיפור פשוט ואפקטיבי. צלע אחת שלו היא כושי שמוצא יהלום בגודל של כדור טניס, קלף המיקוח היחיד שלו בניסיון לחלץ את בנו מגורל של חייל־שטוף־מוח בשירות המורדים בממשלת סיירה לאון. הצלע השנייה היא המבריח/שכיר־רכב הלבן, שרודף אחרי אותו יהלום כדי להסדיר חוב שמאיים על חייו ולעוף קיבינימט מאפריקה. הצלע השלישית היא עיתונאית אמריקאית עם חוש צדק מפותח מדי, מקרה קלאסי של נקבה מיותרת בסיפור על אחווה גברית, אבל לפחות ג'ניפר קונלי זה משהו שלא כואב בעיניים. בכל מקרה, ברמת הסיפור העסק עובד.

עוד דבר שעובד זה דיקפריו, בתפקיד שהביא לו מועמדות מוצדקת לגמרי לאוסקר. רוב הזמן, דני ארצ'ר שלו הוא רודף בצע חביב — מין האן סולו באפריקה — וזה לא משהו שמצדיק פסלים. אבל ברגעים הכי טובים, של דיקפריו ושל הסרט כולו, יורד הקטע של החביב. מהבחינה הזאת, הסצנה שבה הוא מכנה את שותפו למסע "כושון" היא כל מה שטוב בסרט הזה; אלא שלמצער, רוב השאר הוא מה שרע בו.

קצת כמו "מיסיסיפי בוערת", "לגעת ביהלום" הוא כאילו סרט על כושים מסכנים ובעצם סרט על הלבנים המגניבים שמצילים אותם, כי ידוע שכושים לא מסוגלים להציל את עצמם. כלומר כן, לניצול המכרות סולומון ואנדי יש כמה יציאות הירואיות ולדני ארצ'ר מתפלק איזה "כושון", אבל בגדול יש פה קורבן חסר ישע בצבע שחור ואביר על סוס בצבע לבן. ואם זה לא מספיק, אז זוויק מוסיף בסוף את החטא של ה"עדיין".

אם לסרט הזה היו ביצים בגודל של היהלום שמככב בו, הוא היה נגמר בבכי (ובלי לחשוף פרטים מיותרים, הדבר הזה שייראה לכם כמו סייג להפי־אנד הוא בדיוק הסוף־הטוב־הנוצרי־ההולם לדמות של דני ארצ'ר). אבל כל מה שיש ל"לגעת ביהלום" זה שחקן גדול אחד והמון טריקים זולים עם מטרה זולה אף יותר: לגרום לצרכן היהלומים הלבן להרגיש בסדר עם עצמו כשהאורות יידלקו והוא ילך הביתה. אז אני שב וטוען, יש דרכים הרבה יותר מכובדות להפסיד את המכנסיים בקופות.

"לגעת ביהלום", 7.8 ב־IMDB*

קנדי קן דו איט

הנה משהו רע שצריך להגיד על "בובי", ולו רק כדי לאזן את זה שרוב הדברים האחרים הם די טובים: הוא מתלבש על טרנד שתוך סרט ורבע ייצא מכל החורים. טרנד ה"כל מיני סיפורים מקבילים סביב משהו". זה בכלל לא משנה שהאופנה הזאת הביאה לנו בעיקר סרטים מוצלחים (חלקם מאוד, כמו "מגנוליה" ו"בבל", חלקם פחות, כמו "התרסקות"); משנה רק שזאת אופנה, ואופנות דינן להימאס. אבל גם אם מדובר בגירסה הקולנועית של הסקיני ג'ינס, זה עדיין אחלה ג'ינס.

"בובי" מריץ סביב רצח רוברט קנדי את הסיפורים של 22 דמויות, ויש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר להביא פה כ"ב תקצירים. תסתפקו בזה שכל הסיפורים — החל בזה של המלצר המקסיקני הצעיר וכלה בזה של הזמרת האמריקאית המזדקנת — מתרחשים ביום הרצח, ה־6 ביוני 1968, וסביב זירת הרצח, מלון אמבסדור. זאת נקודה חשובה, כי עד חמש הדקות האחרונות נדמה שזה הדבר היחיד שמקשר ביניהם, וזה עלול לעצבן אנשים עם הרגלי צפייה אנאליים. מי שלא ייתן לזה להפריע לו, ירוויח שני דברים:

1. אוסף מרתק של סיפורים עם אוסף מרתק של הופעות, כולל צל"ש מיוחד — ואני לא מאמין שאני כותב את זה — לשרון סטון ולדמי מור, במין קינה משותפת על גורלה של היפהפייה המתקמטת.

2. סגירת קצוות אלגנטית בהרבה מהמקובל בסרטי הסקיני ג'ינס דלעיל.

בגדול, יש שלוש גישות מקובלות ליצירת הקשר בין הסיפורים המקבילים. לחשוף אותו לאט־לאט לקראת הגרנד פינאלה ("מגנוליה"); להצהיר עליו פחות או יותר מהרגע הראשון ("התרסקות"); או להשאיר אותו מעורפל ואסוציאטיבי ("בבל"). אבל אמיליו אסטבז — בואו נתגבר יחד על הרצון להביא בלצון על זה שההוא מ"מעקב צמוד" נהיה במאי —

מצא דרך רביעית, והיא להביא אותה בקטנה. את מה שקורה על המסך בחמש הדקות האחרונות של "בובי" מלווה נאום של האיש שהעניק לסרט את שמו, ואם מקשיבים לו בשום־שכל, הוא מחבר את כל חלקי הסיפורים לכדי שלם אינטליגנטי וחזק. הבעיה היחידה היא שאם לא מקשיבים לו, או שאין שכל ליישם עליו, הולכים הביתה בתחושה מובהקת של זין ביד.

אסטבז לקח את הריזיקה הזאת, ולטעמי נתן לנו את אחת הדרמות הטובות של השנה. "בובי" אולי מזייף פה ושם — בעיקר בסיפור על שני פעילי המטה של קנדי שבולעים קרטונים עם איזה מחופף (אשטון קוצ'ר), שחורג באיזה חצי טון מהעדינות של העלילות האחרות — אבל בסך הכל הוא סרט שמצליח גם לרגש וגם להחמיא לאינטליגנציה של הצופה, שזה בול כמו "לגעת ביהלום" רק להפך. השאלה היחידה היא מתי לעזאזל נקבל בחזרה את הסרטים שמשיגים אפקט דומה עם סיפור אחד.

"בובי", 7.0 ב־IMDB*

אנטי גיבור

לא נשאר לי הרבה מקום בשביל "גיבורי הדגל", אז ממש בקיצור, הנה סרט עם פלוס אחד גדול ושני מינוסים עוד יותר גדולים. הפלוס הוא שהסיפור האמיתי על התמונה המפורסמת ההיא, של חיילים אמריקאים המניפים את דגל הכוכבים והפסים באיוו־ג'ימה, הוא חתיכת סיפור. המינוסים הם שהתובנה העולה מסיפור הזה לא ממש מרעישה, ו"להציל את טוראי ראיין".

בכל הנוגע לחיסרון הראשון, קלינט איסטווד עשה פה סרט עם בעיה מובנית: את הדיון ב"מהי גבורה" או "מהו טבעו האמיתי של גיבור" אפשר לסכם ברבע שעה, כולל הפסקת סיגריה. הוא פשוט לא מחזיק 132 דקות של עריכה צולבת בין הקרב באיוו־ג'ימה למסע הפרסום שנערך אחריו סביב החיילים שצולמו (או לא באמת צולמו, עזבו, פשוט תראו את הסרט) בתמונה המונומנטלית ההיא.

החיסרון השני כבר נוגע לזיכרון הקולנועי הקולקטיבי שלנו. כבר ראינו את הטיפול האולטימטיבי בסצנה של נחיתה מן הים: החוף היה נורמנדי, הסרט היה "ראיין" והבמאי היה המפיק של "גיבורי הדגל", סטיבן ספילברג. זה לא שאיסטווד לא עושה עבודה טובה עם הנחיתה באיוו־ג'ימה; זה שקשה להשתחרר מהתחושה של "כמו 'ראיין', רק פחות אפקטיבי".

בשורה התחתונה, מה שיש לנו כאן זה קרוס־קאטינג בין קרב שראינו מפעימים ממנו לסיפור עם תובנה ששמענו מחכימות ממנה. ככה שלמרות הכישרון המוכח של איסטווד, למרות ההופעות הסולידיות של כל השחקנים המרכזיים — למעשה אפשר לכנות את הסרט הזה "להציל את טוראי ראיין פיליפה" — "גיבורי הדגל" הוא בדיוק מה שנהוג להגדיר כ"ראוי לצפייה". ואני מתכוון לזה בתור הדרך המנומסת להגיד "אכזבה".

"גיבורי הדגל", 7.3 ב־IMDB*

מסך קטן: מונטי פיתון

"נחשים על המטוס" ו"המגן" הם סרטים מעוררי מחשבה. המחשבה היא "למה לא לקחתי פורנו"

לגיליון הזה של "בלייזר" מצורף מוסף קולנוע ביתי, ככה שבעיקרון הייתי אמור לוותר החודש על הקטע של הדי.וי.די, אבל לא יכולתי להתעלם משני סרטים שנחתו החודש על שולחני: "נחשים על המטוס" ו"המגן". הם פשוט כל כך גרועים.

אם לא ראיתם את "נחשים", בטח שמעתם עליו — ואם שמעתם עליו, בטח שמעתם שהוא מין טראש מגניב כזה, אחד מהסרטים הרעים הטובים האלה. אבל לא: הוא אחד מהסרטים הרעים הרעים האלה. לא מספיק טראשי כדי להיות באמת מגניב, לא מספיק מגוחך כדי להיות באמת מצחיק. ניסו לעשות אינסטנט־קאלט, יצא אינסטנט־חרא. נחשים ארסיים שמשתוללים בטיסה מסחרית, עם סמואל ג'קסון בתפקיד החברה להשמדת הטבע? תעשו לי טובה. מי שמחפש סרט רע טוב עם חיות, מוטב שיביא הביתה את "אישה חתול". שם לפחות אפשר באמת לצחוק בכל המקומות הלא נכונים.

על "המגן" בטח שמעתם שהוא גרוע. אבל לא: הוא גרוע מאוד. קווין קוסטנר הוא שחיין־מציל בשירות משמר החופים האמריקאי, אשטון קוצ'ר הוא החניך שלו, ואתם יודעים מה זה אומר. "קצין וג'נטלמן" פוגש את "עולם המים", זה מה. חבל, כי באופן אישי יש לי סופט־ספוט לקוסטנר, אבל לא יעזור כלום. סרט על אנשים ששוחים לאנשהו הוא סרט על אנשים ששוחים לאנשהו: מעצם ההגדרה, הדבר הכי מעניין שיכול לקרות בו זה שהם יגיעו לשם. מעבר לזה, כל הסיכויים שהוא יסריח. ובניגוד לפיל קולינס בשעתו, "המגן" לא עושה כלום כנגד כל הסיכויים.

* מדד הגולשים של imdb.com (ציונים מ־1 עד 10). זה פשוט יותר אמין מקמרלינג