פתאום הוא שאל: "יש לך מישהו, נכון?"
לילה אחד התחלתי ללחוש לבעלי את הדברים הגסים שאומר לי המאהב. הוא הביט בי מופתע, אבל נראה שזה מצא חן בעיניו, כי הוא שכב איתי בתאווה יתרה, לא כמו ששוכבים עם אשה חוקית, וגם שיבח: "נעשית כוסית לא נורמלית". רונית מדווחת לאוליב חברתה על הבלגן בנישואיה. פרק 26, למבוגרים בלבד
אוליב, אוליב!
השבועות האחרונים עברו עלי כמו על מטורפת. אני רצה לעבודה, חושבת רק על הצפוי לי שם בעוד שעות אחדות, כשנמרוד, האורתופד שאני מנהלת איתו רומן, יבוא אלי או אני אליו וניסגר בהיכל האהבה שלנו, אפילו אם מדובר רק במפגש חטוף בהפסקת צהריים.
הגוף הפך לכלי המוקדש רק לדבר אחד. כל פתחי נפערים בהתמסרות ברגע שאני רואה אותו מתקדם אלי, אם אנחנו נפגשים במקרה במסדרון ונאלצים להעמיד פנים של קולגות המברכים זה את זה לשלום סימפטי אך קריר, חולמת רק על הרגע שהוא יצלול לתוכי. בחדרי-חדרים אני פעורה כמו שלא הייתי מעודי. למוח אין מקום בסיפור הזה. אני יודעת שאני מטורפת, מטומטמת, רפת-שכל חסרת תקנה, אידיוטית בזויה ששום אשה מכובדת שמחזיקה מעצמה לא תדבר איתה ברחוב. וגם לא אכפת לי. מצידי, שאף אשה לא תדבר איתי מכאן ועד עולם.
ומה שמוזר, אני אפילו לא יודעת אם אני מאוהבת בו או לא. אבל אני חולת אהבה באופן חמור, והדבר בתוכי שחולה אהבה ממוקם עמוק בין רגליי, כשם שהתרופה שהוא מציע לי מתנדנדת בשובבות בין רגליו. באחד הערבים, אחרי שחירמן אותי כהוגן וכבר הייתי מה-זה רטובה, הוא סובב אותי עם הגב אליו, כמו בערב הראשון, ערב הבדיקה, כופף אותי מעט וחדר אלי מאחורה, תחילה עם אצבעות רטובות ורק אחר כך עם הזין, ואני מתכוונת ממש מאחורה. אנאלי. אקי אף פעם לא ביקש, וגם אני לא הצעתי מעולם. בהתחלה רעדתי קצת, והוא הרגיע ואמר שאם יכאב שרק אגיד. אבל במפתיע זה לא כאב, רק לחץ מאוד, אבל הוא כיוון את עצמו באיטיות, מאוד בעדינות, כאילו הוא צולל אל תוך ליבי. ואז זה בא, בדיוק כמו שהוא הבטיח. גמרתי כמו שלא גמרתי מעודי.
לפעמים אני גונחת כל כך חזק, שהוא סוכר את פי בידיו ואומר, במין היגיון מפתיע שאינו הולם את המעמד הפורנוגרפי: "בשקט. שלא ישמעו. עוד ישללו לי את הרשיון על יחסים לא הולמים עם פציינטית", ואחרי רגע נזכר: "טוב, בעצם את לא פציינטית, את קולגה, אבל גם זה חמור מספיק".
בבקרים, בדרך לעבודה, אני שואלת את עצמי כמה זמן זה יימשך, יודעת שאשלם את מחירו של המאהב, ובעצם, כבר עכשיו אני משלמת, חיה רק מאהבה, כמעט בלי לישון, כמעט בלי לאכול. אגב, ירדתי כבר 18 קילו, שזה הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל מה לעשות, התיאבון נעלם. כל בוקר אקי שואל במין מזוכיזם מעצבן: "את חוזרת מאוחר?" ואני עונה לקונית: "כן". הוא אומר כמו כלב מוכה "אז אני אחכה לך", ואני עונה בקול חלול "בסדר", מרגישה כמו כלבה.
בערבים הוא יושב בבית, שומר על דסי בשבע עיניים, לא יודע שאני מקרננת אותו ערב-ערב על מיטת האורתופד. לפעמים אני ממש מרחמת עליו, שוכחת איך אני המתנתי ככה לילות רבים באותה ארשת מוכה ומאשימה.
אקי בגד בי, ועכשיו אני בוגדת בו, אז אנחנו שווים
הנה, אקי בגד בי, ועכשיו אני בוגדת בו, אז אנחנו שווים, התקזזנו, אולי אפשר לסלוח ולהתחיל מחדש? אבל אז נזכרתי בטעמה החדש והמרגש של הבוגדנות, שכוססת את ליבי בביסים ענקיים, אותה בוגדנות מתוקה-מרירה שעליה כולנו חולמים בסתר הלב, בין אם אנחנו מבצעים את מאווייו ובין אם רק משוטטים באתרי סקס, כמו שעשיתי אני הרבה זמן.
לילה אחד התחלתי ללחוש לאקי את הדברים הגסים שאומר לי נמרוד. הוא הביט בי מופתע, אבל נראה שזה מצא חן בעיניו, כי הוא זיין אותי בתאווה יתרה, לא כמו שמזיינים אשה חוקית, וגם שיבח: "נעשית כוסית לא נורמלית". כעבור רגע נפלט לו פתאום בצרידות מכמירת-לב: "יש לך מישהו, נכון?" לא עניתי, ובתגובה הוא הדף את עצמו לתוכי כל כך בחוזקה, שזה כאב נורא. אולי עכשיו הוא יגמור עלי ובזה יבוא הקץ לבגידות ולייסורים? אבל אחרי שגמר בעוצה סובב את גבו אלי ופלט בקול קשה "בחיים אני לא אתן לך גט".
אתמול תרזה חברתי אמרה לי, "אני מכירה אתכם, אתם בחיים לא תתגרשו". אמרתי לה: "את יודעת איך אבא שלי היה קורא למתגרשים? מגורשים. כששאלתי למה הוא מסרס את המילה, הוא אמר שהוא לא מסרס, עובדה, זה הרי כתוב בתורה, כי כולנו בסופו של דבר מגורשים מגן-עדן". ותרזה ענתה כמעט בגועל: "אני באמת לא מבינה אתכם, עם הטנגו הסאדו-מזוכיסטי הזה שלכם".
היא לא ידעה כמה היא צודקת. לפנייך אשה שלא יכולה להינתק מזרועות המאהב, אבל גם לא ממיטת הבעל, והיא חוזרת לשם כמו כלבה לילה-לילה, ובלי טיפת מצפון מבצעת בו בלילות את מה שהמאהב מבצע בה בימים.
-רונית
רוניתי,
נחתנו בעשר בבוקר, וכשיצאנו עם המזוודות היישר לחיק הישראליות הדביקה הותקפתי פתאום על ידי צלמי פפראצי שחיכו לי מורעבים לתמונה כאילו אני מדונה. קליק! קליק! קלק! מימין ומשמאל, מלמטה, מלמעלה ומכל הכיוונים, וההמון מסביבי זורק מילים: "אה, זו אוליב... האמנית הזאת... אוליב, אוליב, אפשר חתימה?"
אני חותמת במהירות על כל מיני פתקים, מודאגת קשות מאהובי שהחוויר כולו ומילמל "אשתי לא תשמח לראות את התמונות האלה בעיתון". אבל משהו בטון שלו אמר את ההפך - אשתי תראה את התמונות האלה וסוף-סוף תסכים להתגרש! קור-הרוח בו הוא הגיב בהמשך הצדיק את התיאוריה שלי. הוא לא נראה מוטרד בכלל. הבנאדם נראה מאושר ומרוגש מהעובדה שאוטוטו אבן נגולה! ובתל-אביב הגדולה, פרידה צפופת נשיקות עד הערב, כשנתראה שוב.
כמו שחשבתי, חיכו לי מיליון הודעות במשיבון. אחר כך התפניתי לחשוב על התערוכה הבאה שלי, בנושא האהבה, כמובן.
נשיקות,
אוליב
* * * *
רוניתוש,
נזכרתי בעוד משהו. את חייבת לשמוע איך הכרתי אותו, את המאהב שלי, אהבת חיי. זה קרה לפני קצת יותר משנתיים, כשלמכור ציור היה עבורי אישור להמשך קיומי בגלגול הזה. הוא התקשר, הציג את עצמו ואמר ששמע עלי מחננאל רפפורט, שאמר לו שאני כישרון בולט ושכדאי לו לראות עבודות שלי. ניסיתי להישאר בוגרת ורגועה. "אין בעיה", אמרתי, "בוא נקבע אצלי בבית. לצערי עדיין אין לי סטודיו".
למחרת הוא הגיע. לא היתה לי שום ציפייה או סקרנות לגבי מראהו, הייתי עדיין עמוק במדור השביעי של הגיהינום עם אורי. בשבע בערב הוא מגיע, ואני מרגישה משהו לא צפוי בעליל: הבנאדם מוצא חן בעיניי! הוא מתבונן בציורים ושותק, ואני כבר אומרת לעצמי שהוא לא אוהב אותם. אבל פתאום הוא מתיישב מולי ושואל למה אני לא חותמת בשמי המלא, אלא רק א' ר'. אחר כך הוא שואל אותי כמה אני רוצה בשביל הציור עם הרימונים.
אין לי מושג איך עניתי לו בלי להתבלבל, אבל בלי למצמץ אמרתי 1,200. הוא שאל אם שקל או דולר, ואני אמרתי "שקל", מתחרטת מיד. אמנות מוכרים בדולרים.
הוא מסר לי את הצ'ק ושאל אם זה בסדר שיקפוץ מחר לקחת אותו, הסביר שהוא בדרך להצגה. אמרתי שאין בעיה, אבל הראש שלי כבר התחיל לעבוד - עם מי הוא הולך להצגה? עם אשתו, בטוח, הוא נראה נשוי, אין שום ספק. אבל למה הוא לא אמר "עם אשתי"? בכוונה לא אמר, זה ברור לחלוטין. אולי מצאתי חן בעיניו? מצאתי חן בעיניו. והוא הולך, כמו טווס הוא הולך, כל כך מרוצה שבא לי לתת לו נשיקה, כל כך מרוצה ממשהו שאני עשיתי.
אוי, חייבת פיפי. תכף חוזרת.
-אוליב
המשך מחר
