חשיבותה של הפארסה

סרטם של לוראן טיראר וגרגואר וינרון, "מולייר", הקפיץ לא מעט ממבקרי הקולנוע בצרפת. ככה זה כששני יוצרים צעירים מחליטים בחוצפתם למלא בשלל פרטים פיקטיביים והשערות נועזות, חורים שחורים בביוגרפיה של אבי הדרמטורגיה הצרפתית ומהמשוכללים שבין מעצבי השפה.

השבוע פתחה הקומדיה התקופתית שרקחו את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים בישראל ומחר (ה')  ייצא הסרט להקרנות מסחריות ברחבי הארץ. "בדיעבד אני חושב שצריך חוסר משמעותי במודעות עצמית כדי לבחור במולייר כנושא לסרט עלילתי שני", מתבדח על חשבון עצמו הבמאי לוראן טיראר בראיון משותף שנערך בתל אביב עם שותפו לכתיבת התסריט, גרגואר וינרון, "אני זוכר את שיחת הטלפון עם גרגואר שבה העליתי את הנושא. הוא צרח עליי: לוראן, ירצחו אותך! הייתי נאיבי. הוא צדק. היו לא מעט ביקורות קשות". 

לוראן טיראר, השבוע בתל אביב: "התרחקנו מהצל הכבד של מולייר" (צילום: ניב קלדרון)

אתם מייחסים את זה לטיפול השובב שלכם בדמות מיתית כמו מולייר? אולי לזה שהעזתם להוציא אותו מהפנתיאון ולהפוך אותו לנגיש?

וינרון: "אני חושב שלא מצא חן בעיני האריסטוקרטיה של הביקורת בצרפת שהצגנו מולייר שיכול לדבר לכולם. מה שכואב הוא שבאזורים רבים בצרפת הביקורת היא זו שמביאה אנשים לקולנוע ושם ההשפעה היתה הרסנית. מצד שני צריך להודות שמבחינה קופתית הוא נחשב להצלחה. אני לא מתלונן".

טיראר: "מצד שני היו גם ביקורות שאמרו שחשוב היה להסיר את האבק ממולייר".

זה לא רק להסיר את האבק, זה גם להציג אותו באור לא ממש מחמיא. מולייר שלכם רחוק מלהיות מושלם.

טיראר: "נכון, זו הסיבה שהוא נוגע ללב. הרשינו לעצמנו להשתחרר ולהתרחק מהצל הכבד שצץ כל פעם שמזכירים את השם מולייר. היה לי ברור שזה יעצבן".

רומן דורי. מולייר צעיר, עכשווי ורומנטי 

סרטם של טיראר ווינרון מתרחש בשנת 1644, תקופה בה ז'אן באטיסט פוקלן, הידוע בכינויו מולייר (רומן דורי), הוא לא יותר משחקן כושל שחולם לכתוב טרגדיות "רציניות" ללהקת השחקנים שלו. יצירותיו שכשלו כישלון חרוץ, גררו חובות והוא נרדף על ידי נושים והושלך לכלא. עד לשלב זה, מתבסס התסריט על פרטים ביוגרפיים היסטוריים. מפה ואילך משרטטת העלילה רצף פרוע של אירועים דמיוניים שמפגיש אותו עם דמויות שיהפכו בעתיד לגיבורי מחזותיו. סוחר עשיר ובור שמפנטז על מרקיזה ותואר אצולה (תפקיד נפלא שמגלם השחקן פבריס לוקיני), רעייתו הנבגדת (לאורה מוראנטה היפהפיה) שהופכת לדמות מפתח בחייו של מולייר ודוחפת אותו לכתיבת פארסות קומיות שזיכו אותו בתהילת עולם. "מצאנו פרק זמן עלום של שלושה חודשים בתוך הביוגרפיה של מולייר שבו הוא פשוט נעלם. מבחינתנו זה היה מושלם", אומר טיראר, "בעיקר כשמדובר בנקודת מפנה בקריירה שלו. למעשה היינו צריכים להמציא את הסיבות שהובילו אותו מכותב טרגדיות כושלות להצלחה פנומנלית".

וינרון: "היו כאלה שחשבו שזו שערורייה ושהסרט מרמז על כך שמולייר לא היה מסוגל להמציא את הדמויות שהוא כתב אלא שאב אותן ממפגשים אקראיים בחייו. זה מגוחך. יצרנו אגדה שמדברת על יצירתיות. ברור שזו פיקציה שחיברנו את חלקיה, אבל יש בה מהאגדה ומהמטאפורה".

טיראר: "זו התזה המרכזית וזו שאלה שאנחנו מתמודדים איתה כל הזמן. הנטייה הטבעית שלנו היא לכיוון הקומדיה אבל יש תמיד את התהיות אם כאמנים זה מה שאנחנו אמורים לעשות או שאולי ראוי שנעשה משהו יותר 'רציני'".

וינרון: "זה יותר פרוזאי מזה. אנחנו רוצים להיות נאהבים, מוערכים ונחשבים על ידי הקהל והביקורת. לכולנו יש את הצורך לעסוק בדברים נאצלים אבל בו זמנית ליהנות. את הדואליות והסתירה הזו ניסינו להכניס לתסריט".

גרגואר וינרון. הכתיבה כניסיון לשלוט במציאות (צילום: ניב קלדרון)

אני חושבת שוודי אלן היה זה שאמר שקומדיה היא עסק מאוד רציני.

טיראר: "לחלוטין. אנשים חושבים שאנחנו בעיקר משתעשעים כהוגן במהלך הכתיבה. התשובה היא לא. כלומר, זה קורה שאנחנו צוחקים, אבל זו עבודה קשה ומעבדתית להצחיק אנשים".

וינרון: "זה תהליך של חיפוש אחרי זוויות שיהפכו סיטואציה למשעשעת. אני חושב שוודי אלן הוא דוגמה מצוינת, מהותית, בסיסית ומדויקת. אנחנו לא כותבים מתוך רצון לצחוק ולהצחיק. אני חושב שזו כתיבה שנובעת מתוך רצון לחמוק מהמציאות. יש לנו צורך להירגע, להימלט מעט מהמציאות או לפחות לאחוז במושכות, לנסות לשלוט בה".

טיראר: "מה שמשך אותי אל מולייר היה היצירה. לא רציתי לביים מחזה שלו, בעיקר כי קשה לבחור ביצירה אחת. רציתי לדפדף בין היצירות והייתי זקוק לפיתרון. התקדים היה 'שקספיר מאוהב' שערבב את כל היצירות של שקספיר וקשר אותן בחוט אחד שעובר דרך המחבר. זה נראה לנו נחמד ליצור סרט שייראה וירגיש כמו מחזה של מולייר ויפגיש את המחזאי עם הדמויות שלו. רציתי לעשות סרט תקופתי, קומדיה פסיכולוגית שכמו אצל וודי אלן תעסוק בצדדים הפחות מפוארים של בני האדם, בפגמים. תוך כדי חזרה לטקסטים של מולייר פתאום זה היכה בי, הוא עושה בדיוק את הדבר הזה – חושף ליקויים".

לאורה מורנטה ופבריס לוקיני. ליהוק משובח ומפתיע

נדמה לי שגם הסרט של באז לורמן, "רומיאו ויוליה", הוא נקודת התייחסות.

טיראר: "נכון. בשני הסרטים יצאתי מבית הקולנוע עם תחושה שבא לי לדעת יותר על שקספיר שעד אז היה בשבילי לא יותר משם. כלומר, צפיתי בהצגות וקראתי כמו כולם את המחזות שלו בבית הספר, אבל לא יצאתי מעורי. כשראיתי את שני הסרטים חשבתי: וואו, אז זה שקספיר?! זה היה גילוי. הם גרמו לי לחזור אל הטקסטים שלו. רציתי לעשות אותו הדבר עם מולייר - לגרום לאנשים לגלות אותו מחדש. מולייר ושקספיר הם מבחינתי באותה קטגוריה – כולם לומדים אותו בבית הספר ומפהקים. אז נכון, בצרפת, מולייר הוא הסופר הלאומי, אבל האמת היא, שיותר מתשעים אחוז מהצרפתים איבדו בו עניין. אני מאוד מקווה שאנשים שיוצאים מהסרט יאמרו לעצמם: אז זה מולייר?! הוא משעשע ומעודן וזה מדבר עלינו. גם השפה היא נושא מרכזי. לורמן עשה שימוש נפלא בשפת התקופה שנשמעת אצלו מודרנית ועכשווית לגמרי, כמעט ראפ. היה לי חשוב שהקהל ייהנה ממשחקי המילים ומהשפה בלי להתייחס לזה ביראת קודש. מה שאהבתי אצל לורמן זה החופש שהוא איפשר לעצמו לקחת במטרה אחת והיא לשרת את שקספיר. הוא לא נופל במלכודת המכובדות. גם אנחנו עשינו כך, התענגנו על מולייר ורצינו שגם הקהל ייהנה משפתו וכל האמצעים כשרים. הרשינו לעצמנו הרבה מאוד חופש".

טיראר: "היה קשה מאוד לשכנע את פבריס לקבל את התפקיד. מדובר בכל זאת בשחקן שנחשב כאחד מנציגיה הנאמנים של השפה הצרפתית. הוא מחדש טקסטים שהלכו לאיבוד ברבות השנים, משתתף בערבי קריאה, יש לו דיקציה יוצאת דופן והוא הופך מחזות שנחשבים למיושנים לאקטואליים.

יש לו דימוי של איש משכיל וחובב ספר. הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו ולמה דווקא הוא אמור לשחק את האימבציל המאושר בסרט על מולייר שכולו המצאה. הוא חשש להיראות מגוחך. אבל זו לא דמות מגוחכת אלא מורכבת. לא רציתי ליפול לקלישאות ונזקקתי לשחקן אינטליגנטי לתפקיד".

וינרון: "בחיים האמיתיים פבריס לוקיני הוא זה שאמור היה ללמד את רומן דורי תיאטרון ולא ההיפך. הסרט יוצר במובן זה אבסורד מסוים מול החיים".

טיראר: "זה נכון. צריך לזכור שרומן דורי מעולם לא שיחק בתיאטרון. אין לו הכשרה קלאסית. הוא החל את הקריירה שלו במקרה לחלוטין כשיום אחד פנה אליו ברחוב צייד כשרונות ושאל אם הוא רוצה לשחק בסרט. ככה החלה הקריירה שלו. כך שזה באמת לא ברור מאליו. אבל רומן הוא בדיוק מה שחיפשנו: שחקן צעיר, עכשווי, רומנטי. רציתי לעבוד איתו בעיקר אחרי שראיתי אותו על המסך בסרט 'ליבי החסיר פעימה' של ז'אק אודיאר. אז נכון שלא מדובר בשחקן קומי אבל חשבנו שזה יכול להפתר בעבודה קשה וזה הוכיח את עצמו.

וינרון: "שעות של צפייה בערוץ שמוקדש לרכיבה על סוסים ועבודה צמודה עם כוריאוגרף הולידו למשל סצינה שבה הוא מחקה סוס דוהר. גם בסצינות אחרונות שדורשות עבודת מימיקה השתמשנו בעזרים שונים כמו צפייה בקולנוע אילם, בצ'ארלי צ'פלין ובאחים מרקס. זה נכון שרומן הוא לא מהשחקנים שנולדו לקומדיות כמו פבריס לוקיני או אדואר באר, אבל הוא לא מפחד לנסות ויש לו נוכחות פיזית מרשימה".

כתבתם יחד את "סיפור חיי", קומדיה שזכתה להצלחה רבה, ועכשיו אתם חורים עם "מולייר" שגם על התסריט הזה חתומים שניכם. איך כותבים ביחד?

וינרון: "שאלו אותנו את השאלה הזו לא מעט, וכיום אני יכול לומר שבעיני לא לכתוב יחד, זה כמו להגיד לא לכתוב בכלל. בעימות, בדיאלוג שבינינו ובפינג פונג הזה, נולדים הטקסטים. לבד אני מרגיש אבוד".