גו נטוורקינג
שאלתם את עצמכם פעם למה כולם ממשיכים לשרוץ ב"קנטינה"? לא כי את הטורטליני שלהם הם מערבבים עם שבבי ברקת, גם לא בשביל להסתכסך עם צלמי הפפראצי של "וואלה!", או בשביל עוד ריאיון מפוהק על "הבועה". פשוט כדי למצוא עבודה. ליטל בית־יוסף עובדת על הקשרים. קונדישנר, מישהו?
פעם גם אני סמכתי על סיפור סינדרלה. הייתי אז סטודנטית דהויה למשחק עם יותר מדי גרביונים ססגוניים, פחות מדי שעות שינה ובלי חיים בכלל. חיים, האח, איזו מילה יפה. פעם אחת עלובה בכל התקופה המנומנמת שלי שם, יצא לי לשמוע את המילה הזאת - וגם אז, רק כי קראו לזה "פרס מפעל חיים". המנהל זכה בו, ומי שלא בא לטקס היה צריך חבר רופא שיתרץ את זה במכתב.
בכלליות, רוב הזמן המילה "חיים" נראתה לי כמו המלצה שובבה או שם של סוכן ביטוח. הייתי מעבירה את ימיי בתרגילי יוגה (וחושבת על קוטג'), מדקלמת טקסטים של טנסי וויליאמס (וחושבת על רובי), ואוספת בדלי סיגריות מהרחבה (בלי לחשוב). בערך אז גיליתי את כל הקטע של מציאות חלופית.
בעולם האגדה הבדיוני שבראתי, מלאכת איסוף הבדלים המייאשת שהוכרחנו לעשות הייתה תחלופה מודרנית לעבודות הבית המפרכות של לכלוכית. המורים הזועמים היו עכברים מדברים, הבמאיות שכיסחו אותי היו האחיות הקובבות וכל הפרחולות שלמדו איתי היו נעלי נשף מזכוכית. ככה, מפוצצת מהאחים גרים, הייתי נוהגת לרחף בחלל הקפיטריה עם שקית זבל ולזמזם לעצמי מנעימות וולט דיסני.
היו שכינו את זה "המסלול המהיר לשיגעון של ליב"י", אבל אני הייתי משוכנעת שהפיה הטובה תופיע עוד שנייה. כשהיא תגיע, ידעתי, היא בחיים לא תפספס את ליטלרלה. היא תשלוף אותי מהזוהמה, תטאטא מעליי את הניקוטין ותעניק לי חוזה ב"קשת" בכל צבעי הקשת. השאר יסופר בטקס אנשי השנה.
אין מה לומר, באמת היה מאוד נחמד שם, בעולם המקביל של מעשיות האחים גרים. היו שם הרפתקאות וטרולים ועצי אלון שפטפטו ביניהם בצרפתית, אבל הכול היה מרוח בג'לי דביק של בולשיט. מה שלא מספרים לך בעולם הפנטזיה הוא מה קורה אחרי שהאגדה נגמרת.
האם סינדרלה גמרה גם או שהכרכרה נתקעה בשדה לא מזוהה, השתלט עליה שבט אינדיאני תימהוני ותלש את עורה הצחור עד דק? ואם כך, האם הפיה באמת גאלה אותה? או שאולי, רק אולי, היא הובילה אותה למוות בודד ועגום, מוות ממורמר עם ריח של "כמעט"? רק כשגמרתי לשנן טקסטים של אחרים, התחלתי לחשוב על הטקסט של עצמי. ואת הטקסט הזה לא לומדים באף בית ספר. שוקדים עליו לבד.
לא סתם התקשורת חולה על סיפורי סינדרלה. בפועל יש אלף מניקוריסטיות מתוסכלות בשם ליזט על כל שרית חדד אחת. להיטאלנט זה פול טיים ג'וב. זה להזיע, להיפגש, לעדכן תדיר את המלתחה, זה להיות מקושר, עליז ופתטי, זה לספר את סיפור חייך הדבילי טריליארד פעמים, ובכל פעם לשמור על אותו טון ידידותי ואידיוטי, לקשת גבה בהיילייטס ולקנח הכול בחיוך מסופק.
שאלתם את עצמכם פעם למה כולם ממשיכים לשרוץ ב"קנטינה"? לא בגלל הפנה, לא כי את הטורטליני שלהם הם מערבבים עם שבבי ברקת. גם לא בשביל להסתכסך עם צלמי הפפראצי של "וואלה!", או בשביל עוד ריאיון מפוהק על "הבועה". פשוט כדי למצוא עבודה.
ככה זה, קשרים זה לא רק משהו שגדל על הקרקפת ומעצבן מתולתלות, אבל גם. זה חיוני, זה המוני, זה ג'יפה. נטוורקינג זאת שפה, אולי השפה הכי חשובה שיש. היא כל הזמן משתכללת, היא אף פעם לא שבעה או עייפה או שיכורה מדי בשביל להמשיך להתקיים. והכי חמור, אתם מדברים אותה גם כן.
מי מכם לא ניפח פעם בלונים לאשתו של המנכ"ל החשוב בעבודה? ואתן, בנות, ספרתן פעם כמה צחקוקים לא מחייבים אתן מנדבות לכל אחד עם לפטופ? ככה זה עם פיות - יוצרים אותן, לא מחכים להן. הבחורה היחידה שאני יכולה לחשוד בה שלא מתעסקת בנטוורקינג היא שרון אילון. ותראו אותה.
בדיוק בגלל זה העברתי את רוב זמני החודש בהאכלה אובססיבית של מפלצת הנטוורקינג המורעבת. זרקתי לה במבה בכל הזדמנות. בחתונות מפוארות, באירועי יח"צ מנקרים, ברשתות חברתיות באינטרנט, בדיזנגוף סנטר, בתור לקופה הראשית ב"סופר־פארם". למעשה, בכל מקום שעלולים להיות בו סטייליסטים. באלוהים, הייתי יותר לבבית מבר־מצווה עם עינת שרוף.
אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק עם הנחמדות הזאת, אבל יש לי הרגשה שזה ייגמר בדיכאון. או בדייט עם גאידמק.
תזכורת
ליטל בית־יוסף (ליב"י) היא בוגרת הסמינר לענייני נאדה בפקולטת הכלום של אוניברסיטת שומדבר. אין לה תואר, אין לה טוהר, כן יש לה תער משויף בו היא בוהה באהבה בשעותיה הקשות. בשאר הזמן היא מסלסלת את השיער על האצבע, חולמת על שער ב"שבע", ומדליפה על עצמה אייטמים מפוקפקים לתקשורת בחוסר הצלחה. בעתיד היא שואפת לכתוב יומנוער, ולשבץ בו עצות קטנות לחיים טובים כמו "מאוד חשוב למרוח קרם לחות כל לילה". בינתיים היא משתדלת למרוח קרם לחות כל לילה. זה לא הולך לה.
רוצים לדבר איתה? litalent@gomag.co.il
איפור: קארין שמעוני
