על כלבים ואנשים

כשרם לוי ("חירבת חזעה", "לחם") עושה סרט, אלף כוכבים נולדים לא יזיזו אותי מערוץ 8. גם אם הסרט הוא – בעדינות – לא בדיוק פסגת יצירתו של האיש המוכשר הזה.

"נביחות" איננו סרט על כלבים, אלא על השימוש שנעשה בהם כדימוי, ועל מגוון הדרכים המטומטמות, הגזעניות, המטורפות ומכמירות הלב שבהן עושים בעלים של כלבים שימוש בכלב לצרכים אנתרופומורפיים: זה יכול להיות כלב ספרותי, כמו בלק של עגנון. זה יכול להות כלב שמספק לבעליו תחושת אצילות מופרכת מעצם הבעלות, כמו ראוול, הבולדוג הצרפתי החולה של המליונר רוני פורר.

לראוול יש אומנת משלו, הנהג של פורר מרים אותו ונושא אותו בזרועותיו במקום לאלצו לעלות מדרגות, פורר מייבא עבורו בשר צבי מחו"ל, ואמור עליו שיש לו דם כחול, מה שמעיד על אינטליגנציה ורגישות וגם גורם לו להיות חולה. על מי הוא מדבר? סביר להניח שעל עצמו.

הלנה זכין, מתחת לקו העוני, מגדלת 9 כלבים ו-14 חתולים מפני שמעולם לא היו לה ילדים משלה: היא נוזפת בהם כאילו היו פעוטות שילמדו יום אחד את משמעותו המדוייקת של "אסור" מפני שאמא אמרה. מסירותה להולכי על ארבע נוגעת ללב, רגע טלויזיוני מצויין מעמת אותה עם דו"ח העוני בטלוויזיה והיא ממהרת לכבות, אבל אין הבדל גדול בין נזיפותיה לבין האופן בו פורר משוחח עם החיה הקטנה: "ראוול, תפסיק לאכול את הרגל", הוא אומר לכלב. "זה לא מנומס".

ויש איש אחד בסרט הזה שמגדל רועים גרמניים ואומר ככה: "הגזע הזה, כמו שאומרים, הוא גזע ארי. הכלב הזה היה מאולף להרוג יהודים, ועכשיו אנחנו מגדלים אותו". האיש גאה באמירותיו, מדבר גרמנית לכלבו – כאילו לא שמע מעולם על כך, שכלבים מגיבים לאינטונציה ולא לשפה שבה נשמעת פקודה – וגם מספר כי נהג לבקר אצל אביו ניצול השואה בחברת רועה גרמני, למרות שהאב היה מסוייט בעליל מן המפגש עם הכלב.

רק על עצמי וכלבי

עוד תמצאו בסרט – אם תזדמנו לשידור חוזר – את המעשה המתמיה בקברו של רב נחמן דובינסקי והכלב האלמוני שהתיישב על מצבתו וגם בא לבקר בביתו במאה שערים וחולל מהומונת מבוהלת בעולם החרדי ובעקבותיה הכרה שצריך לעשות איזשהו תיקון, כי הכלב הוא אות מעולם המתים להתנהגות לא נאותה של המשפחה. הכלב עצמו, על פי עדותו של וטרינר, "מתנהג מוזר". ויש גם סיפור על איש שפניו מטושטשות בפיקסלים והוא מדווח כיצד חקרו אותו בשב"כ באכזריות שלא היתה מביישת את מי שאילף רועים גרמניים להפוך לחיות רצח. וכן, גם שם עשו שימוש בכלב.

כל מי שמדבר על כלבים בסרט הזה, יודע לדבר רק על עצמו. "נביחות", אם כן, הוא התבוננות אירונית בבני אדם דרך כלבים, ובמובן זה רם לוי עושה לעצמו חיים קלים מאד ומאמץ את נקודות המבט של גיבורי הסרט הולכי על שתיים, ומאפשר אפילו לעצלן שבצופים, לבטטת הכורסה המושלמת, לקבוע שכו-לם קצת מטורפים. במילותיו של רוני פורר עצמו, "אפילו בשלוותה לא הייתם מקבלים הצגה כזאת", כך הוא אומר בעודו מסיר מעל מכנסיו את שערו הנושר של ראוול ומסביר לו שלא יוכל עוד לטפס על אבא. אם רצה לוי לומר שיש בינינו אנשים אובססיביים, מוכי שגעון גדלות, גזענים או מדוכאים – האמירה הובנה כבר בתחילת הדברים. הכלבים הם אילוסטרציה אחת מני רבות אפשריות לכך. היה – איך נאמר זאת בעדינות – נורא צפוי. אפילו מאכזב.