זמן הקריאה והבהיה

אי-פעם, בילדותי, החל הקיץ בניחוח ספרים חדשים. לא הים שכחולו בצבץ בין בתי השיכון הארוכים בישר את החופש הגדול הקרב, ואף לא בגדי הקיץ שהורדו מן הקומה העליונה של הארון, ואפילו הקרטיב-לימון שנזל על חולצת בית הספר בדרך הביתה לא הכריז על עונת השמש החורכת. זה היה שבוע הספר שסימן בעיני את תחילתה של התקופה הנפלאה בשנה: חופשה מלימודים, ספה במרפסת, ערימת ספרים שאפשר לקרוא בהם עוד ועוד בלי נקיפת מצפון אחת. זמן הקריאה והבהיה.

למשך שבוע אחד נתמלאה רחבת התיאטרון העירוני בחיפה שולחנות עץ דקים עמוסי ספרים, ומחרוזות-מחרוזות של מנורות נתלו מעל והאירו את ערימות הספרים באור חשמל בהיר. חיכיתי לזמן הזה יותר משציפיתי לליל הסדר וארוחותיה עתירות השומנים של סבתי, בימים שבהם עוד עורר ליל הסדר ציפיה. פנים הגוף נמלא פרפרי התרגשות שבועיים קודם. זה היה יותר כיף מיום-הולדת, מפני שימי הולדת תמיד איכזבו לבסוף, ומפני שאז היה מותר לבקש רק מתנה אחת, דהיינו ספר אחד, ועכשיו, הרבה יותר, אפילו שלושה או ארבעה ספרים בבת-אחת!

רמות ים על ים הרמות

היינו מן דור ביניים, ילדי מהגרים שלימדו את הוריהם את השפה, ודיברו שפת אם אחרת לפני שלמדו את שפת האם המקומית, דור שצפה בתוכנית טלויזיה אחת ביום ראשון בשמונה בערב, ששיחק בחוץ כל אחר-צהרים והלך לאיבוד בוואדי מאחורי הבית כאשר ניסה לחקות את מסעות הקלברי-פין. הגיבורים שחיקינו היו גיבורי ספרים וכך גם המקומות שחלמנו להגיע אליהם. שנים יחלתי לנסוע פעם לקיטנה ברמות ים על ים הרמות, הקיטנה שבה נפגשו לי ואורה מ"אורה הכפולה". אפילו יזמתי בפועל נסיעה כזאת, שהתגלתה, אחרי שכל ילדי השכונה הגיעו אל פאתי הוואדי מאחורי בית הורי כדי להמתין שם למטוס שיטיס אותנו, כפרי דמיוני השקרני והקודח.

היום שבו נפתח שבוע הספר היה יום שבו נפקחו בפני עולמות חדשים, מעמקים לא נודעים שיכולתי לצלול לתוכם, והציפיה לכך היתה מענגת כמו הציפיה לארבעת קוביות השוקולד שאימי חילקה לנו רק פעם בשבוע, "כדי לשמור על השיניים".

ביום ההוא חזר אבי מן ה"עבודה" מוקדם. בחמש אחר הצהריים במקום בשבע בערב. הוא היה נוטל את כף ידי מצד אחד, ואת כף ידו של אחי מצד שני ושואל, "מי רוצה ללכת לקנות ספרים?" בדילוגי שמחה מהולים בחשש שאולי נאחר ונפסיד הכל, פחד קמאי שנטוע בי שנים, יצאנו למרכז. שם עלינו על האוטובוס הנוסע העירה. המפרץ היה צבוע בכחול של תחילת קיץ, ופיתולי הירידה מן ההר היו מסחררים. מתי נגיע-מתי נגיע-

ירדנו בתחנה ברחוב החלוץ. טיפסנו במעלה הרחובות, נעטפים דמדומים וחושך. הפחד שלא נספיק, שנגיע והרחבה תהיה ריקה וחשוכה נמהל בצעדי. כפות ידינו נמחצו בכפותיו של אבי, שהזהיר לא להתרחק. שלא נלך לאיבוד בין המון הספרים והאדם. והרחבה היתה מוארת. הספרים נערמו על הדוכנים. הרבה אדם. רעש. מוכרי בלונים וצעצועים בגרוש בשוליים. אחי מיד משך לשם. בתוכי התפקעה הסבלנות. נו, כבר!

והבלבול. רק שלושה ספרים. אולי-אולי עוד אחד. ואני רוצה את כולם. לאחר תחנונים הסכים אבא הנדיב לעוד שני ספרים מעל למכסה. זה מפני שאחי הסכים מצידו לוותר על ספר אחד. הוא העדיף משחקי כדורגל על ספרות.

ובדרך חזרה, באוטובוס העמוס, הספרים בשקיות, מלבד שניים. אני ואחי, ישובים זה לצד זה על המושב, ובידינו שנינו ספרים חדשים, מריחים ריח דפוס ונייר. שנינו קוראים תוך נסיעה, ואבא, במושב מאחורינו, קורא בספר שקנה לעצמו. בזוית האוזן אני שומעת מישהי אומרת לאבא, "כל הכבוד! איזה ילדים תרבותיים! קוראים באוטובוס!" וממבול הנוסטלגיה אני שבה לבני הצעיר ולשבוע הספר הנערך בפארק הירקון. אני מתחננת בפניו, בוא, יהיה כיף! זה לא רק ספרים! יש גם מופעים ומשחקי מחשב! בוא נלך יחד לשבוע הספר בפארק!