רבני הציונות הדתית, מה עם הסביבה?
החל ממחצית המאה ה-19, הולכת ומתפתחת ברחבי העולם תנועה הדוגלת באתיקה סביבתית המנסה להתמודד עם האיומים החמורים המסכנים את המשך קיומו של כדור הארץ. שמואל חן תוהה מדוע נעדרת אתיקה סביבתית מההגות הציונית הדתית?
המשבר הסביבתי החמור הפוקד את כדור הארץ ומסכן את המשך קיומו התקין של המין האנושי ואת סביבתו הביולוגית והפיזית, מחייב את האנושות להקדיש מחשבה רבה לעתידו. החל ממחצית המאה ה-19, הולכת ומתפתחת ברחבי העולם תנועה הדוגלת באתיקה סביבתית המנסה להתמודד עם האיום הזה. מה שאין כן בעולם היהודי האורתודוקסי, שם מתקבל הרושם שסוגיה זו אינה תופסת מקום מרכזי בסדר היום הציבורי-הגותי-הלכתי.
תופעת ההתנכרות של היהדות האורתודוקסית לסביבה נדונה בכמה עבודות מחקר וניתנו לתופעה זו הסברים אחדים. שלהב וקפלן, בספרם "הקהילה החרדית ואיכות הסביבה", טוענים, לדוגמא, כי היעדרה של ארץ הוא אחת הסיבות העיקריות להתעלמות מהסביבה. העם היהודי, במשך אלפיים שנות גלותו, חי ללא כברת ארץ הנתונה לשלטונו ולאחריותו. השאיפה לחזור לציון פיתחה זרוּת לסביבה הפיזית בגלות, שגם כך הייתה נתונה להסדרים השלטוניים של הגויים. זרות זו חלחלה לעתים אל עולם ההלכה וביטאה רצון לראות בניוולה של הסביבה הגויית.
עוד טוענים חוקרים אלה כי מקורה של החברה הדתית-חרדית נמצא בעיקר בקהילות ישראל במזרח אירופה שצמחו בסביבה עירונית מובהקת. ההוויה ותפיסת החיים בקהילות אלה התפתחו בסביבה מנותקת מערכי טבע, נוף וסביבה. דפוס חיים זה נמשך עד היום בערים החרדיות ומונע התייחסות ערכית לנושאי טבע וסביבה.
למרות כל ההסברים עדיין לא ברור מדוע היהדות האורתודוקסית אינה מחדשת ענף הגות תורנית של אתיקה סביבתית. דווקא מהציונות הדתית, שחרתה על דגלה חזרה שלמה לארץ ישראל, היה אפשר לצפות כי ייעשה ניסיון כן לחדש את הענף ההלכתי והמחשבתי הזה.
היעדרה של אתיקה סביבתית בקרב הציונות הדתית מעורר את המחשבה שמא תנועה זו לא הפנימה באופן העמוק ביותר את השיבה של עם ישראל לארצו. האם ייתכן שאי-הפנמת השיבה לארץ פירושה שהציונות הדתית, במידה רבה, עדיין יושבת בגלות רוחנית? קהילה שיש לה ביטחון עצמי לגבי ישיבתה על חבל ארץ, מבינה שהיא חייבת לפתח את ארצה פיתוח בר-קיימא.
לשם כך עליה לפתח אתיקה סביבתית מקיימת ולהרחיב את המודעות לגבי אתיקה זו בקרב קהילתה, אם לא גם בקרב כלל יושבי הארץ. אם היא אינה עושה כן, היא מגלה באופן העמוק ביותר כי אין לה ביטחון בישיבתה על אדמתה, ומכיוון שכך היא "חוטפת" ככל האפשר, בונה ומכסה את עצמה בבטון ומלט ובשלל קניונים שיעשירו את קופתה אך ידלדלו את נכסיה האמיתיים. לקהילה כזאת אין כנראה כל רצון או צורך באתיקה סביבתית. קהילה כזאת מחזיקה אולי היטב בתורה כתורת היחיד, המשפחה והקהילה, אך היא עלולה להישאר מסוגרת שם במשך שנים רבות – אולי שנים רבות מדי!
לסיכום, אני מבקש להציע מסלול חדש לפיתוחה של אתיקה סביבתית יהודית. מדובר במחקר מחודש והעמקה לתוך שיטת 'תורה עם דרך ארץ' שייסד הרב שמשון רפאל הירש (מראשי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה במאה ה-19) ושקיבלה פיתוח מיוחד על-ידי נכדו, הרב ד"ר יצחק ברויאר, ונקראה על-ידו שיטת 'תורה עם דרך ארץ ישראל'.
השיטה בכללותה מתאפיינת בכך שהיא רואה את החיים האזרחיים ובכללם את נושאי הסביבה, החברה והכלכלה כחלק מהותי ובלתי נפרד מתורת ישראל. הירש וברויאר יצרו בתחומים אלו שיטה אתית הניתנת לאימוץ, מחד גיסא, על-ידי האורתודוקסיה היהודית העשויה לראות בה דרך חיים יהודית היונקת מן התורה; מאידך גיסא, גם החברה החילונית תוכל לאמץ את שיטתם, שכן בפרשנותם הייחודית למצוות התורה, הם מושפעים מאוד מערכי ההומניזם האוניברסלי שהירש מוצא זהות הרמונית בינם ובין ערכי היהדות.
שמואל חן הוא דוקטורנט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, אקולוג ולוביסט סביבתי. המאמר המלא מתפרסם בימים אלו בגיליון י"ט של כתב העת "אקדמות" בהוצאת בית מורשה בירושלים.
