הגרמני הדב

פסטיבל ברלין ה־58 שננעל ביום ראשון האחרון נראה לעיתים קרובות יותר כמו קונצרט רוק מאשר אירוע קולנועי. חוששני שנראו בו יותר אלילי פופ וזמר מאשר כוכבים הוליוודיים. על השטיח האדום טופפו אנשים שמורגלים להתרוצץ בדרך כלל על במות: האבנים המתגלגלות, ניל יאנג, פטי סמית, מדונה, ואפילו רן דנקר מ"שווים". השמות הללו בהחלט הצילו את הפסטיבל מצומק הסטארים. מתברר שאצולת הוליווד עסוקה כעת בעונת הפרסים - רוב הכוכבנים העדיפו לקפוץ ללונדון לטקס פרסי הבפטא ולא טרחו לסור לפסטיבל הקולנוע השלישי בחשיבותו בעולם.

יותר רוקרים משחקנים. מדונה, בימאית "זוהמה וחוכמה"

דיטר קוסליק, המנהל של הפסטיבל, איש ססגוני שמתפקד כליצן חצר מלא קסם (יחד עם זאת תפסתי אותו ממחזר את אותן בדיחות בהפרש של שעות אחדות) אף קבע שססמת הפסטיבל הנוכחי היא "לט'ס רוק". ובהתאם לססמתו, הוא בחר לפתוח את הפסטיבל עם "Shine a Light", סרטו התיעודי של מרטין סקורסזי שמתעד מופע של האבנים המתגלגלות שנערך בניו יורק ב־2006.

מתברר שמנהיג הפסטיבל הוא רוקר בנשימתו, וב־1966 הוא היה חבר בהרכב שביצע קאוורים לשירי הרולינג סטונס. לא פלא שקוסליק שיבץ במסגרות השונות סרטים תיעודים על מוזיקה בכל קצות הגלובוס, מהבי מטאל בבגדד ועד היפ־הופ נוסח אוגנדה.

צלילי המוזיקה גם סייעו להשכיח את העובדה שהתחרות הרשמית היה מאכזבת ביותר - היא התגלתה כמשעממת ולא מלהיבה. למסגרת היוקרתית נקלעו סרטים גרועים ומביכים, ולא ברור איך הם זכו לקבל את הזכות להיאבק על דוב הזהב. גם במאים נחשבים ומוערכים לא היו השנה במיטבם ושיגרו סרטים שלא נמנים עם פסגת יצירתם.

תוכן הסרטים הקשה אף הוא על השהות: שוב שכול ואובדן, זקנה ובגידת הגוף, יחסים טעונים בין אבות לבנים, אלימות נוראית ואכזרית. בקיצור, דגש נרחב על תחלואי העולם, מהשחיתות של משטרת ברזיל בעודה נלחמת בכנופיות של סוחרי הסמים ב"יחידת עלית" שזכה בדוב הזהב ועד העינויים המבזים וההשפלות המחרידות שחוו אסירים עיראקיים בכלא אבו גרייב מידי חוקרי הצבא האמריקאי ב"Standard Operating Procedure" , סרטו התיעודי של ארול מוריס.

לפחות הפסטיבל הנוכחי היה טוב לקולנוע הישראלי. שוב הוכחנו שישראל היא אימפריית קולנוע הכי מדוברת, מתוקשרת, מעוררת עניין וסקרנות כיום. נוכחות מאסיבית של דוברי עברית נרשמה במתחם הפסטיבל.

זה היה מחמם לב לשמוע את המחמאות שהרעיפה השחקנית המיתולוגית הצרפתייה ז'אן מורו בת ה־80 על הבמאי עמוס גיתאי ואי אפשר היה שלא להתמלא גאווה כשפתחת בבוקר את העיתונים המקצועיים של התעשייה והבחנת בעמוד הראשי במקבץ ידיעות על הפקות בינלאומיות עתידיות של יוצרים ישראלים (איתן פוקס, יוסף סידר), על השתתפות שחקנים עבריים בהפקות זרות ועל מכירות נאות של סרטים כחול־לבן. אפילו הסרט התיעודי "שרון" של הבמאי דרור מורה והתסריטאי משה זונדר על אריק שרון סגר קופות, והאולמות היו מלאים בצופים גרמנים שעקבו בעניין אחרי נפתולי הקריירה והמדיניות של ראש הממשלה לשעבר למרות שהם לא בקיאים בנבכי הפוליטיקה הישראלית. אחד הצופים אף היה מוטרד למה מורה לא הציג את השחיתויות של משפחת שרון.

ג'יימס דין כחול לבן  

רן דנקר הצליח כבר בסרט הבכורה שלו "חסר מנוחה" להגיע לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. בסרט, שביים עמוס קולק והפיקו מיכאל תפוח וטליה קלינהנדלר, מגלם דנקר צלף ביחידה קרבית. הלוחם מחליט אחרי מות אמו לייצור קשר עם אביו – משורר לוזר (משה איבגי) שחי בניו יורק. דנקר, בנו של השחקן אלי דנקר, שחי שנים רבות בארצות הברית בעוד בנו נשאר בישראל, מבין דבר אחד או שניים בנושא של יחסים מורכבים בין אבות לבנים ("אני בהחלט יכול להתחבר לסערת הרגשות שמתרוצצת אצל הדמות שלי, אבל אני לא קיצוני כמוהו ולא אכוון אקדח לעבר אבי. לדעתי הסרט עוסק ביחסים בכלל וגם בבדידות"), וכך גם קולק שהקדיש את הסרט לאביו המנוח טדי קולק, מי שהיה ראש עיריית ירושלים.

בערב הראשון בילתה המשלחת של "חסר מנוחה" במסעדה איטלקית שווה, ובעודי נוגס בסטייק עסיסי, דנקר המתוק באדם ונטול הפוזות מתוודה שהבטן מתהפכת לו מרוב התרגשות. אני ממליץ שישתה קוקה קולה, להשקיט את פרפרי הבטן. ובמקביל מסביר לו את גודל המעמד שאליו הגיע, ומונה חלק מהיריבים שניצבים מולו ומול איבגי בקרב על פרס השחקן המצטיין: דניאל דיי לואיס, בן קינגסלי ונני מורטי. למחרת, במסיבת העיתונאים, התקשורת מתמקדת בקולק ובאיבגי. דנקר, למרות ששולט היטב באנגלית, נתקף בביישנות וממעט לדבר. בהמשך, בראיונות האחד על אחד, הוא מתחיל להיפתח.

כשהוא יורד מהלימוזינה שמביאה אותו לבכורה החגיגית, הוא מביע את רצונו לראות כבר את הסרט לראשונה על מסך גדול.

 "האמת שאני נורא מתרגש", הוא מתוודה. "לא מעכל את האירוע. זאת פעם ראשונה שאני צועד על שטיח אדום, חוץ מטקס 'מסך הזהב'. הכי מחמם את הלב זה לראות את הצוותים של התקשורת הישראלית". בעוד יעל גולדמן מ"Y בעשר" כמעט מתה מקור בגלל השמלה החושפנית, וממהרת לכסות עצמה במעיל, דלית, אמו הצמודה של דנקר, לא מפסיקה לעשות קולות של גאווה אימהית. דנקר מתהדר בחליפת הוגו בוס שחורה מחמיאה ואפשר להבין למה קוסליק, מנהל הפסטיבל, טוען שהוא השחקן הכי יפה בתחרות.

דנקר עם אמא. דלית (צילום: אסנת שלו)

הרגע המרטיט נרשם כששחקני הסרט עולים במדרגות וחותמים על תמונות ענק שלהן שתלויות על קירות היכל הפסטיבל. הם נכנסים לאולם לקול תשואות הקהל.

אחרי הפרמיירה ממשיכים למסיבה שבתפריט שלה: הרכב ג'אז, מרק עדשים ומרק גולאש. זה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לפוגג את הקור שחדר לעצמות.

ביום השלישי לשהותו בברלין חווה דנקר זוהר הוליוודי אמיתי: מסיבה לכבוד משתתפי "נערת בולין האחרת", וכך הוא מתחכך בכוכבות הסרט נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון, ולדבריו היה "סבבה". ובהקשר הזה, בניגוד לשחקני "בופור" שחגגו והתהללו וחרכו את הרחבות והלילות במהלך שהותם בברלין לפני שנה, דנקר מתגלה כילד טוב וחננה שלא מחפש בלגנים.

בשבת, בטקס שבו "חסר מנוחה" זכה בפרס מטעם ארגון בתי הקולנוע בגרמניה, קולק מכנה את דנקר: "ג'יימס דין של תקופתנו". גם ערוץ גרמני פסק בתחרות לא ממש רשמית שדנקר הוא השחקן הכי יפה בפסטיבל. מה שנכון. דנקר ואיבגי לא מחמיצים את טקס הסיום, ורואים איך שחקן איראני מעולה ולא הכי מצודד בשם רזה נאג'י נוטל את הפרס, וחוטף אותו אפילו מידי המועמד המתבקש דניאל דיי לואיס. הם הולכים להתנחם בעוד ארוחה חגיגית ויוקרתית, ולמחרת ביום ראשון בבוקר, דנקר אפוף אבק הכוכבים טס היישר לתוך פס הייצור של "דני הוליווד".

עוד סרט ישראלי שזכה לכבוד הוא "עץ הלימון", סרטו של הבמאי ערן ריקליס ("הכלה הסורית").

הנהגת הפסטיבל התחבטה עד הרגע האחרון באשר לאופי השיבוץ של הסרט, כשבסוף הם בחרו שהוא יפתח את ה"פנורמה", המסגרת השנייה בחשיבותה. חבל, היה מגיע לו להיות בתחרות הרשמית - הוא הרי היה עדיף בהרבה על חלק נכבד מסרטי התחרות. הסרט שעוסק באלמנה פלשתינית (היאם עבאס) הנאבקת בשלטונות הביטחון בניסיון להגן על פרדס הלימונים שלה זכה לתשואות, מכירות מעולות (בין הרוכשות: איטליה, ספרד, יוון, שוויץ וקנדה), ביקורות משבחות, וכן גרף את פרס חביב הקהל. ריקליס נראה משוטט בחוצות הפסטיבל מבושם מריחה של ההצלחה. אגב, בסיום בכורת "עץ לימון", כשקראו לשחקנים לעלות לבמה, השחקן התמיר והשרירי לירון ברנס צנח מעולף – הוא הגיע לאירוע חולה בשפעת ומורעב, ובשילוב ההתרגשות, לא מפתיע שהוא השתרע על הבמה. למזלו של ברנס נכח רופא באולם, ואחרי טיפול ראשוני, הוא שילח אותו להתאושש במלון, במקום לבלות במסיבת הבכורה שנערכה במסעדה חביבה.

מתמודדים עם הקור. דנקר, איבגי, ועמוס קולק

ואלה הזוכים

דוב הזהב - הסרט המצטיין:

"יחידת עלית" של הבמאי הברזילאי חוזה פאדייה

דוב הכסף - הפרס הגדול של חבר השופטים:

"Standard Operating Procedure", סרטו התיעודי של הבמאי האמריקאי ארול מוריס

השחקן:

רזה נאג'י, "שירת האנקורים" (איראן)

השחקנית:

סאלי הוקינס,

"Happy-Go-Lucky" (בריטניה)

הבמאי:

תומס פול אנדרסון, "זה ייגמר בדם" (ארה"ב)

תרומה אמנותית

יוצאת דופן:

המוזיקאי ג'וני גרינווד, "זה ייגמר בדם"

פרס חביב הקהל של ה"פנורמה": "עץ לימון" של ערן ריקליס

פרס איגוד בתי הקולנוע בגרמניה: "חסר מנוחה" של עמוס קולק

 איגוד מבקרי הקולנוע העולמי הניתן למשתתפי הפורום: "שאהידה" של נטלי אסולין