דוריטוס

קיץ. אי שם באמצע שנות ה־80. התוכנית "רואים 6:6" משודרת ולי אין משהו יותר טוב לעשות. אולי לא "רואים 6:6", אולי זה היה "ששטוס". דורי בן זאב יושב על כיסא בשמש ושותה כוס תה. "אלביס קוסטלו", הוא אומר ובוחש בכפית את הסוכר, "ואני, כוס תה לי". ואז מגיע קליפ של אלביס קוסטלו. השטות הזאת נתקעה לי בראש מאז האייטיז וזה עדיין מצחיק אותי. אלביס קוסטלו ואני כוס תה לי. הנה לכם במשפט מטופש אחד ראיית עולם מפוכחת, משועשעת וצנועה.  

אבא שלי מאוד רצה שאהיה אינסטלטור. דורי בן זאב (צילום כפיר חרבי)

דורי בן זאב ידוע בעיקר כזמר ושדרן רדיו. האימג' שלו נע בין הנונסנסי למטורף, אבל בחיים, כשאנחנו נפגשים בבית קפה ברשפון, הוא נראה שפוי לחלוטין. את השחרור המילולי, החופש, האלתור והטירוף הוא שומר לאולפן. מחוצה לו, ובמיוחד כשהוא נפגש עם עיתונאית לצורך כתבה, הוא זהיר מאוד ומשחרר מילים בקפידה ולאחר מחשבה.

דב"ז, 59, מתגורר בבנימינה עם אשתו ונוסע מדי בוקר להרצליה לעבודתו ברדיו 99 כמגיש תוכנית הבוקר היומית "טרמפ", שאותה הוא מגיש זה שנה. בתוכנית מהגג דורי על עניינים שונים, משמיע שירים, מדבר על ספורט, על השפה העברית ובעיקר מבקש להעביר את המאזין חוויה ייחודית שאין שנייה לה ברדיו הישראלי. לא הגיגים מלנכוליים אודות שקיעות ופקקים, לא וידויים על בגידות ולא שוקו חינם למאזינינו באשקלון, אלא מופע של איש אחד מוזר שמדבר קצת מצחיק וקצת מטורף, מנגן שירים יפים ומעניק למאזין הרגשה שהוא נכנס לשעה קלה אל עולם רדיופוני קסום ומוטרף המנוהל על ידי רב מג.

הוא מדבר על רקע השירים, ממציא מילים אלטרנטיביות, צועק, שורק במשרוקית משל היה מציל בבריכת גורדון, מזמזם, מדבר ישירות אל הזמרים (להזכירכם, הם לא נמצאים באולפן, אלא רק שרים מתוך מערכת הסטריאו), משמיע קולות משונים, מאלתר כגאון ורבלי רעיונות אפויים וחצי אפויים ובאופן כללי עושה בתוכנית כבסלון ביתו, דהיינו, כל העולה על דעתו מבלי לציית לאף חוק רדיופוני כפי שנלמד בחוגים לשדרנים.

מופע של איש אחד מוזר שמדבר קצת מצחיק וקצת מטורף. בן זאב (צילום כפיר חרבי)

הוא נולד וגדל בחיפה, בן לאב שחקן ואם מורה בעלת נטיות אמנותיות חזקות. אחיו ואחותו גם הם בשואוביז, אחיו ערן הוא שחקן ואחותו חמוטל תמלילנית ומשוררת. לו עצמו קריירה מפוארת ואקלקטית המשתרעת על ארבעה עשורים ומשקפת את ריבוי כישרונותיו: הוא שר, הקליט ארבעה אלבומים, כתב שירים לאחרים (אפרים שמיר, תיסלם ודני בסן), שיחק בסרטי קולנוע ותיאטרון, הגיש את תוכנית המוזיקה המיתולוגית "עוד להיט", שיחק בטלנובלה "האלופה" בתפקיד מנהל בנק אפור בשם גושניצה, והפיק שני ערבי זיכרון ואלבום מחווה בשם "מודה אני" למאיר אריאל.

"לא היו לי כל כך הרבה אפשרויות, אני חושב, מבחינת קריירה", אומר דורי. "גדלתי בבית עם המון תרבות, ספרות, תיאטרון, שחקנים, אווירה של מה שנקרא במה ובוהמה. אבא שלי מאוד רצה שאהיה אינסטלטור כי הוא חשב שחייו כשחקן לא היו סוגים בשושנים והוא לא רצה שאסבול. כשעשיתי אודישן לתיאטרון צה"ל הוא התקשר לבמאי ואמר: 'תעשה לי טובה ותכשיל אותו'".

והוא הכשיל אותך?

"הבמאי התקשר אליו אחר כך ואמר לו, 'מוטק'ה, ניסיתי, אבל אין לך ברירה, הילד מוכשר'. בתוכי הרגשתי כל הזמן שאני נמצא שם בעולם הזה ולא יכול לשנות את זה גם אם הייתי רוצה וגם בחרתי מהעולם הפנימי שלי להצטרף לזה. לפעמים יש מקצוע שאתה בוחר בו ולפעמים הפוך, המקצוע בוחר בך, וככה זה היה".

ולא הצטערת לרגע שלא בחרת באינסטלציה?

"אני מוכשר, יש לי ידיים טובות, אני יכול לעשות הרבה מאוד עבודות בית, גם אינסטלציה, חשמלאות ונגרות, אבל לא כמקצוע. אני משתמש בידיים: עושה קצת מסז', רוחץ כלים, פחות אינסטלציה. אבל החיבורים שאני עושה בתוכניות מבחינת הצנרת או הזרימה מורכבים מאינסטלציה".

לפעמים המקצוע בוחר בך. בן זאב (צילום כפיר חרבי)

כפי שאתם שמים לב השפה של בן זאב מורכבת מרצף אסוציאטיבי שלעיתים ברור רק לו ובכל מקרה דרושה מידה מסוימת של חופש מחשבתי כדי להבין למה הוא מתכוון ואני לוחצת חזק על דוושת ה"מנסה" וגם מצליחה לפעמים. כדי להבין איך הופך אדם לדורי בן זאב חשבתי לפשפש קצת בילדות, ששם כידוע, טמונים הזרעים להבנת הנפש האנושית.אולי כך אצליח לפענח את האיש הזה, המשתמש במילים כמו בגרעינים שחורים: מפצח אותן בפיו ומשליך את הקליפות לכל עבר.

כילד חיפאי מה עשית אחרי הלימודים? גלשת בים? הלכת לגן הבהאיים?

"מאוד אהבתי את הבהאיים ובדרך כלל הייתי הולך לשם. היו להם שטיחים פרסיים מיוחדים בתוך הגן הבהאי, עוד לפני שהיו הדשאים והכל. הייתי מתגנב מבית הספר לגן הבהאי ובודק את האקוסטיקה. היתה השראה מאוד גדולה שם בכיפת הזהב. פרסית זאת בכלל שפה שאני מאוד קרוב אליה ואני חושב שהכת הבהאית גרמה לי להמון השראה בשידורים שלי באופן מסתורי עד כדי כך שאני אפילו לא יודע. האווירה שאני מנסה להעביר בשידור היא בהאית".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שלך במעבדת הרדיו?

"הפעמים הראשונות היו בהקלטה, לא בלייב. הייתי כתב צבאי ונשלחתי על ידי עצמי לעשות תוכניות עם ד"שים במקום בבקעה שהיה מכוסה ביוטה וכשהגעתי לשם הבאתי את מכשיר ההקלטה. זה היה מאוד מסורבל, אני וטכנאי. היו שם מקלחות של בנות, אז זרקתי להן מיקרופון פנימה והן צרחו: 'בן! בן! בן!'. אמרתי, 'תראו, אני עושה תוכנית ד"שים, תמסרו ד"שים' ונכנסתי איתן לשיחה מעבר ליוטה. זה היה מאוד יפה כי אתה שומע ד"ש ואת המים מהדוש ברקע".

האווירה שאני מנסה להעביר בשידור היא בהאית (צילום: אחיה ראב"ד)

אחר כך הגיש את "פינתו של דורי" בתוכנית של עיינה אילון ("פינה מאוד אמיצה, ווירדית, צבעים תיאטרליים מוזרים, דיבורים מסתוריים בחרוזים"), פינה הומוריסטית אצל רם עברון ולבסוף קיבל תוכנית רדיו משלו, "ממנו אליך". "ברדיו אהבתי את זה שלא צריך ללמוד טקסטים בעל פה ולעמוד על במה. יש בי את הניגוד הזה: מצד אחד רוצה מאוד הכרה, מצד שני מחפש את השקט. בשידור הראשון כל כך פחדתי שאשתנה עד שלא סגרתי את המיקרופון. הרגשתי כאילו אני סוגר לעצמי את החמצן".

מה אתה עושה בזמן שיש שירים באולפן?

"השיר הוא חלק מהרגש, מההקשבה, הוא הקשר לקטע הבא, הוא איתי. הוא נמצא באוויר כמו המשך יצירה. זה לא ששמתי אוזניות ואני עסוק בבחירת השיר הבא. אין טלפונים ,ואין smsים, יש המשך. זה לא שאני עוצר כשיש שיר. זה לא שיר למאזינים, זה שיר לי, להמשך הבנייה".

אתה מדבר על רקע השירים. למה?

"צריך להבין שהתפיסה היא שאני והשירים מופיעים יחד. זה לא דורי משמיע שירים, אלא לשירים יש מקום כמו שלי יש בתוך השירים.

האלופה דורי בן זאב גושגיצה

יש שירים שהם כל כך ותיקים וממסדיים שאני מרשה לעצמי להשמיע וגם משתמש בהם כבפלטפורמה להפרעה. זה חלק מתוכנית שמייצרת אווירה והקצב נשמר על ידי זה שאני חותך ועובר מדבר לשני. אני מעיף דברים ותיקים או דברים ששמתי בטעות, אני משתמש בכל מה שקורה באוויר כחומר. אני מעריך שזה מבלבל את המוח לאנשים, אבל חייבים להבין שיש לי בעיית קשב וריכוז. אני חייב לעניין את עצמי כל הזמן".

והמאזינים מקבלים את זה?

"המאזינים... זו שאלה נשגבת. אני מאמין שהמאזינים אינטליגנטיים ויצירתיים ונכנסים לעניין. או לא. אי אפשר לקלוע בול אם רוצים שהתוכנית תהיה ייחודית למגיש. אולי גם אני הייתי מתרגז מדי פעם כמאזין, אבל אם הייתי תופס את הקצב ואת המרוץ שהוא התוכנית, לא הייתי מתרגז".

אתה עורך או שיש עורך מוזיקה?

"אף אחד לא יכול לערוך לי. אני גם לא יודע לערוך. אני מייצר את זה בזמן השידור. אני לא מגיע עם רשימת שירים. השיר נובע מתוך השידור, מתוך מה שקורה באולפן".

יש לך תשוקה למוזיקאים חדשים? מוזיקה חדשה?

"יש איזו להקה חדשה מקסימה שכל שיר שלהם הוא פצצה. הביטלס. שמעתי עכשיו לאחרונה כמה דברים שלהם, מאוד יפה. מזכירים לי גם את הסגנון הבהאי גם כן".

רוביק רוזנטל, בעל הטור "הזירה הלשונית", בערב המוקדש לשפה העברית, שאת צדדיה היפים יותר הוא מגלם בשפתו העשירה מדי בוקר. "המפגש הזה נוצר כמחווה לשפה העברית שבה פרסנו כמה הגיגים על שיבוש העברית והחיים

המתחדשים שלה, על כבוד למאיר אריאל והגשש החיוור והשירים

שלי. בעצם אנחנו עושים מסיבת הפתעה לשפה העברית. אליעזר בן יהודה מגיע למקום ורואה מה קרה".

אז מה הדעה שלך על הסלנג של היום? סוף או סוף התרבות?

"אהבה. אין לי ביקורת. להפך. למשל, אנחנו עושים מערכון שלם על איפה היתה הסליחה בזמנו ומה קרה היום עם הסליחה. מחילה, סליחה. 'סלח לי, אתה מוכן לא לחנות פה?', 'סליחה, אפשר לפנות לכם?', 'סליחה, אבל אני רק שאלה'. המילה 'סליחה'... 'סליחה, אתם רוצים קפה?', 'סליחה, אתם רוצים קינוח?', 'סליחה, אבל אני הייתי פה קודם'".

סליחה, בוא נדבר קצת על האלבום הבא שלך.

"זה אלבום שעבר דרך ארוכה, הרבה ניסיונות של חיפוש דרך, מין רצון לעשות משהו חם ורומנטי וקצבי ויפה והומוריסטי ואינטליגנטי וברוח התקופה. הרבה דברים יחד. וטקסטים של יענקל'ה רוטבליט ושלום חנוך ומאיר אריאל ולחנים של עובד אפרת ושל יורם צדוק וישראל כסיף. העבודה עצמה כמעט הושלמה והאלבום מוכן ונתחיל לטפטף אותו עם בוא האביב החוצה".

עוד מעט אתה בן 60, כמו המדינה. איך אתה מרגיש?

"אני לא מדבר על הגיל ובגלל זה אני מרגיש מעולה. אני חושב שבמקום מסוים בעשייה האמנותית אתה מבין שככל שיסתכלו על הגיל אתה מפסיד מומנטום של להישאר ילד. ואני רוצה להישאר ילד. ילד הוא גם אינפנטיל ולאינפנטיל מותר". k