נוער נוער נוער

הסדרה החדשה של אלון גל, "אלופים של החיים" (הערב, ה', "רשת"), בה הוא מנחה קבוצת בני נוער שחיים בפנימיה, מוצאת אותו בנקודה מעט אמביוולנטית מבחינת דעת הקהל. הסדרה הקודמת שלו, "משפחה חורגת", בה הוא אימן  משפחות איך לסגור את המינוס ולהיכנס לניהול כספי נכון של הבית, זכתה לאחוזי צפייה שגרמו לאנשים ב"רשת" לחבק אותו במסדרונות, אבל המבקרים לא התרשמו. להיפך. ביטויים כמו "פורנו" ו"מציצנות" מצאו את דרכם לביקורות הטלוויזיה, והעליהום על גל יצא מפרופורציות עד שזה הכריז שהוא שוקל לפרוש מעשייה טלוויזיונית.

אבל הוא חזר. ועכשיו הוא מבקש להחיל את מה שהוא מאמין בו על בני הדור הצעיר – כ-15 בני נוער ששוהים בפנימיה אחרי שלא השתלבו במה שנקרא 'מסגרות נורמטיביות' – ונדמה שהפירצה הקורצת למבקר רק גדלה עוד יותר. קחו את האלמנטים הקודמים ותוסיפו לזה את העובדה שעיסוק בבני נוער נוטה להסעיר עוד יותר את העם, מה יהיה הפעם גזר דין המבקרים?

"כבר שאלו אותי על זה", אומר גל בשלווה, "ואמרתי שעוד לא כתוב בחוקה שצריך להתעלף ממני או ממה שאני עושה, אני נשבע שאני עושה את הכי טוב שלי".

למה הביקורות לא מפנקות אותך?

"הביקורות האלה הן כל כך פטרוניות ומתנשאות. ב'משפחה חורגת' חצי מהפרקים היו אנשים יותר אינטליגניטים ומלומדים ומסוגלים מאלה שכתבו על הסדרה. את יודעת מה עובר בנאדם עד שהוא נכנס ל'משפחה חורגת', שלא לדבר על עונה שניה, נראה לך שאנשים לא ראו למה הם נכנסים? כל אחד עושה את הבחירות

 וחישובים שלו בחיים. זה כל כך פטרוני להגיד 'אתם לא יודעים מה טוב בשבילם', מי אתה או אני שידע מה טוב בשבילם?

"אתם מבינים שאני לא הולך ברחוב ואומר לבנאדם 'עכשיו תעשה סדר עדיפויות'. בא בנאדם, אני עושה איתו העברת ציפיות הוא יודע שזאת צורת האימון שלי שככה אני מדבר וככה אני עובד".

למה אתה מדבר ככה?

"אני חושב שיש לזה ערך כי מילים חזקות מניעות תהליך והמילים הבינוניות לא מזעזעות, גם לא טלוויזיונית. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד עדין, ובנאדם שבחר להיכנס לתהליך יודע ומקבל, והם כולם מבינים, לא משנה מאיזה שכבה סוציואקונומית הם מגיעים.

"ואותו דבר פה. נכון שקבלת ההחלטות של בני נוער היא לצורך העניין כאילו פחות לוגית, אבל נשמר תהליך מאוד עדין ולא נכנס חלילה שום דבר שהוא כאילו צהוב. ישבנו לפני זה ועשינו אתם סדנאות ומיונים ושיחות ווידאנו שמדובר באנשים שמסוגלים לעבור תהליך וקיבלנו חוות דעת פסיכולוגיות, וואלק, זה החיים. כשתומר והשרוטים יצא, וזה בשבילי סרט חובה, אלה בני נוער באותו גיל כמו בסרט 'תומר והשרוטים', שהוא בעיני סרט חובה, אבל ההתנשאות היא נוראית".

ההתחלה

הכל התחיל מדיבור על כשלון מערכת החינוך בארץ ועל אלימות בני הנוער, וגל, שמעיד על עצמו שהמטרה שלו בטלוויזיה היא לעשות בכל פעם הבדל בנושא מסוים, הביע רצון לעשות שינוי גם כאן. "כי אנחנו מפספסים המון. אין בעיה של תקציבים או בעיה של ילדים בכתה, זה תירוץ. כשאני שואל כל בנאדם סביר אם הוא חושב שמה שלומדים בבית ספר רלוונטי 93 אחוזים יגידו 'לא'. הדברים שאנחנו לא מלמדים הם לא הדברים שמלמדים בבית ספר, אנחנו עובדים עם ילדים על הוקרה עצמית, מלמדים אותם לאהוב את עצמם".

עבדת עם בני נוער?

"בטח, אבל אני לא איש חינוך, אני בא משיחה אחרת שאומרת שיש מתאם בין הערכה עצמית לבין הצלחה בחיים, זה מוכח מדעית. יש לנו 12 שנה את הילד בידים כדי לגרום לו להעריך את עצמו ולבטוח בעצמו. אנחנו נותנים אותם בגיל שש לבית ספר עם רמה מסוימת ואחרי 12 שנה הם חוזרים עם 10 אחוז מזה".

אלופים של החיים. בערוץ 8 היא היתה מקבלת שנתיים (צילום: יוני המנחם)

תסתכלי מסביב – כל השיטה מקדשת את ההפוך, הכל ציונים, והשמות של הציונים הם בלתי מספיק או כמעט טוב, אלה ססמאות או מילים שהדבר האחרון בעולם שבן נוער צריך לשמוע. הוא לא אמור בכלל לקיים שיחה כזאת עם עצמו – האם אני טוב? כמעט טוב? בלתי מספיק? כל המערכת עובדת לכיוון הלא נכון הזה.

"אנחנו סטטיסטית עם מספר הפרעות אכילה הכי גדול בעולם. ידעת את זה? המימד ההשוואתי הוא כל כך חריף, וילדה שאלוהים לא חנן אותה בגוף ופני פוטושופ על בסיס יומי, לא עומדת בסטנדרטים כאילו. וכל עוד היא בעיניה מכוערת כל החיים שלה מונעים משם. היא לא מרשה לעצמה להיות נאהבת ושונאת את עצמה, וכשאני מבקש מהם להבטיח לעצמם משהו, בלשון הווה, אני רוצה שמהרגע הזה הם יעבדו בזה. עד היום עבדת בלהיות מכוערת? אז זה אפשרי. זה תהליך של חיים שלמים אבל אני רוצה שתתחילי עכשיו. זאת עבודה לכיוון הנכון.

"הילדים האלה, שאיכשהו לא הסתדרו במערכות הנורמטיביות, סובלים באופן יותר קיצוני מילדים אחרים מכל מחלות הדימוי העצמי הנמוך. העדר חלומות, את מכירה את זה? השיחה הזאת לא פוגשת אותם בכלל. זה כמעט תמיד עניין של חינוך, אבל דבר אחד בטוח – הם לא נחשפו לשיחה על הדימוי שלהם".

מחיר הטלוויזיה המסחרית

ארבעה חודשים בילה גל עם הנערים בפנימייה, יומיים מלאים במהלך השבוע ופה ושם גיחות ואיך לא - שיחות, אישיות וקבוצתיות. ארבעת החודשים האלה נדחסו בעל כורחם, מאילוצים הפקתיים, לחמישה פרקים בלבד. "אמרנו שפחות משמונה זה עוול, אבל ככה יצא. אני משער שאם היינו מצלמים לערוץ 8 היא היתה נפרסת על פני שנתיים. אבל פריים טיים מגיע עם כל היתרונות והחסרונות – דוחסים את החומר למשהו חד וקצבי. סצנה של שבע שעות רצופות עם ילדים – אין מה לעשות איתה בטלוויזיה".

אלופים של החיים. נערים מחוברים פחות לשיפור הפיזי (צילום: יוני המנחם)

אתה יודע איך זה נראה כלפי חוץ – כאילו השינוי קורה פתאום. זה פחות אמין.

"כן, אני מודע לזה. ב'משפחה חורגת' היה תהליך של חודש ולא יודע כמה שעות שיחה, ובסוף זה נראה כאילו באתי, חייכתי והכל השתנה. זה כל כך לא נכון. זה הכי לא אינסטנסט, אלה היו ארבעה חודשים של קרבות אוויר אוויר, לילות וימים. ומאז הם מלווים כבר חצי שנה. אבל אנחנו מתנהלים לפי המחיר והתמורה של טלוויזיה מסחרית, ובסך הכל אני חושב שהתמורה גדולה מהמחיר – למשפחה וגם לצופה".

מה ההבדל בין עבודה עם משפחה ועם בני נוער?

"זה עולם אחר לחלוטין. כשאדם מבוגר מתחבר למטרה הגדולה, לשינוי ולתוצאות שלו, הוא עושה שיפט. בתהליך של אנשים מבוגרים אפשר להבדיל בין הזמן שעובר עד השיפט וזה שמגיע אחריו – עד השיפט זו עבודה קשה ומשם זה רץ. אצל בני נוער אין דבר כזה שיפט – השינוי יכול להגיע ליום אחד, ואז המצב חוזר אחורה כמה צעדים.

"הם פחות מחוברים לצורה הפיזית של שיפור איכות החיים כי הם עוד לא מתמודדים בחיים בתוך המדדים הפיזיים של מבוגרים. בגיל 16 או 15 יש הרבה נושאים שמעניינים בני נוער, אבל החיבור למימד התוצאתי פיזי הוא לא בהכרח אחד מהם. מעבר לזה קשה יותר לפתוח אותם, אבל כשהם נפתחים החיבור שלהם עמוק מאוד".

חייבים להודות, הסדרה של גל מרגשת מאוד. גיל ההתבגרות הוא גיל כל כך עדין, ולראות את השריטה המתהווה במקום שבו היא מתגבשת לכדי צלקת, להקשיב למצוקות החשופות של הכבר-לא-ילדים וגם עוד-לא-מבוגרים האלה, מתנסחים בדיוק קורע לב, עלול להביא גם אתכם לידי דמעות.

הייצוג מתפרש על שלל קצוות שהתקבצו לאותה פנימיה – נער אתיופי שחולם לשחק כדורגל מקצועי אבל מתקשה להתחייב למסגרת, נער אחר שהתרגל – כמו גל עצמו בנערותו – לתקשר עם הסובבים אותו באיומים ומכות, נער רוסי שכבר שבע שנים בארץ אבל לא מצליח ללמוד לאיית ולדבר עברית שוטפת, ובעצם מחכה

 ליום שההורים שלו יחליטו לחזור לרוסיה, עולה שמתקשה להתחבר ומקרינה קשיחות כדי להסתיר את הפגיעות הפנימית.

הצילומים נערכו בעיקר בשיחות הקבוצתיות או האישיות, ופה ושם גם בפנימיה עצמה או בבתי ההורים של הנערים. גל, שסיפר פעם עם איש אחד עם יד ענקית שהוריד לו סטירה כשהיה בן 16 ועמד בפני איום סילוק מבית הספר, והבטיח לו שהוא האיש הראשון של יוותר עליו, מנסה לשכנע את בני הנוער האלה לא לוותר על עצמם.

מתי היה הכי קשה?

"יש סצנה אחת שרואים אותי בוכה. זה היה יום מטורף, וכל שניה מישהו ברח לחדר שלו, לא קשור לתהליך אפילו, או ההיא נפרדה מהחבר. נוסף על זה באמצע הסדרה פרצתי דיסק וכל הזמן הלכתי צולע, ועברתי אחד אחד ברחבי הפנימייה, ואמרתי אין לי כח יותר.

בשלב מסוים, כשהכל הסתדר וכולנו אספנו את עצמנו חזרה לחדר, אמרתי להם 'הרגתם אותי, אני לא יכול יותר. חיסלתם אותי אין לי אוויר אני צריך שלושה חודשים חופש', והתפרקתי. ואז אחת הבנות קמה וחיבקה אותי, עם המטר חמישים שלה, ושמה עלי את הראש, וכולם קמו וחיבקו אותי גם. זה היה אחד הימים הכי מעניינים ומרגשים".