דרוש רב עם כתפיים רחבות

לקראת פרוץ הפסח הבא עלינו לטובה וממקומה הבטוח של האורתודוקסיה הציונית דתית הנני לשגר מסר לעם היושב בציון וליהודי הגולה הדוויה – מסר שכותרתו: דרוש רב עם כתפיים רחבות.

רב שיש לו מוטת כנפיים רחבה היכול לעשות שינויים הלכתיים ברוח הזמן. לא, לא להתיר חשמל בשבת, אפילו לא כזה שיבטל את חיובי שנת השמיטה, גם לא הקלות בכשרות. אבל יש עניינים שטורדים את מנוחתו של האורתודוקס המודרני שאין בינם לבין המציאות המוכרת לכולנו דבר וחצי דבר. כלום, גורנישט. אפילו לא מעט מזעיר. בקיצור דרוש תיקון דחוף.

להלן רשימה – חלקית ולא מחייבת – לעניינים הלכתיים. (הסדר לא משנה).

איסור קטניות לתפוצות אשכנז: אין ספק שיש כמה פוסקים מהדורות הקודמים שנקרעים מצחוק בקברם כשהם שומעים על קוקה קולה בלי חשש קטניות ומים מינרלים כשרים למהדרין גם לאוכלי "ללא קטניות". החיים השתנו, החומוס השתפר, פריכיות האורז פרצו לחיינו ובעיקר הרב עובדיה יוסף מתיר. אז, יאללה סולחה.

מוזיקה בבין המצרים. אין ספק שהאיסור מקורו בתקופה ששמיעת מוזיקה היתה קשורה לתזמורת, נגנים, חגיגה גדולה, חריגה בעוצמת ועצם שמיעת המוזיקה היתה שונה, מחייה ומביאה עימה שמחה גדולה. זה היה כמובן לפני המיני דיסק, הרדיו וגלגלצ. כיום שמיעת מוסיקה מצריכה לחיצה אגבית על כפתור. היא חלק משגרת היום במקרים רבים רק לרקע, לפעמים אפילו לא שמים לב אליה. אפשר להתפשר. בשלושת השבועות כן, בתשעת הימים לא.

יקום פורקן. אותה תפילה יפה שלאחר ההפטרה מכילה את המשפט הבא: "מרנן ורבנן חבורתא קדישתא, די בארעא דישראל ודי בבל לרישי כלה ולרישה גלותא...". איכשהו יש לי תחושה ששני הקשישים היהודים שנותרו בבבל אינם עונים להגדרה "מרנן ורבנן" למיטב הבנתי הם אינם ראשי הקהל מהסיבה הפשוטה שההיסטוריונים של העת החדשה מצאו שאין קהל של ממש בעיראק דימינו. הטקסט הקצר הזה בואכה תפילת מוסף מביא לזרות, ניכור מעורר תמיהה ובעיקר תלוש מהמציאות הפשוטה.

תרופות בשבת. האיסור ליטול אקמול כשקצת כואב הראש מקורו באיסור שחיקת סממנין. כלומר אם אקח כדור אבוא לרקיחת חומרים – וזה אסור. שוב איסור שרחוק מאד ממציאות חיינו העכשווית, אין לו דבר וחצי דבר עם אפשרות שמי מאיתנו עלול להיכשל בה.

ביטול כתב רש"י. אני יודע שזה נשמע מזעזע אבל באמת בואו נחשוב בקור רוח ובדעה צלולה איזה ענין יש לשמר את הכתב המיוחד של רבי שלמה יצחקי. הוא לא משרת מורשת חשובה, אין בו שום הקפדה הלכתית לא יודע אם זה חשוב אבל אפילו משה רבינו לא ידע לקרוא בכתב רש"י.

התמורה

כשחז"ל רצו לשנות, להתאים לרוח הזמן או לעגל פינות הם מצאו דרכים מעניינות. פרוזבול, היתר עיסקא, מושגים כמו לא שכיחא, לא מצינו, פוק חזי מאי עמא דבר - כלומר צא וראה מה העם עושה. אלו אינם אימרות כנף או מכתמי לשון חביבים מפרקי אבות. אלו הנחיות הלכתיות שהן חלק מהשיקולים שמובילים לבסוף לפסק ההלכתי.

אפילו עניינים פשוטים כמו מחיית עמלק תורגמו על ידי חז"ל לכיוון של "עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, ושוב איננו יודעים מיהו עמלק". אפשר כמובן להזכיר את ביטול מי סוטה (משרבו המנאפים) ומשרבו המרצחים בטלה עגלה ערופה ועוד ועוד.

אלא מאי, יסבירו לך החכמים, גדולי הדור של פעם היו חכמים, ענקים, מלאכים ואנחנו - כולל מרנן ורבנן - גמדי הרוח אין בכוחנו לשנות הלכה, תפילה ומנהגים.

שמא תגידו, העם היום מפולג ורבים הם הזרמים, ואפילו בתוך הציבור הדתי הפילוג רב. ברם, אף בכך איננו מחדשים דבר. תמיד היו פלגים בעם, תמיד רבו הדעות והמחלוקות, אולם למרות הכל, לאורך השנים לא היססו ענקי הרוח לקום, לומר את דברם ולפסוק את פסיקתם. ענקי רוח אינם חסרים אף בדורנו. צריך רק את כושר העמידות והנחישות לצאת בפסיקות תקדימיות.

בני טיטלבוים – כתב ועורך ברשת ב', קול ישראל