החמץ שבחיינו
במה חטא ובמה פשע אותו גיבור אומלל של מסע הציד? מדוע רודפים אחריו בכל מיני חומצות מתוחכמות ומטאטאים משוכללים? ביעור החמץ הוא חוויה מתקנת לנפש, המזכירה לנו כי עלינו לבער גם את החמץ שבחיינו
הדיון על 'חוק החמץ' הסיח את הדעת מהעיקר, מהמהות המתרחשת ברגעים אלה, שהרי בימים אלה מתנהל בבתים רבים בישראל מסע ציד. המסע הינו חרישי, אבל נחוש. הוא לא כולל סיכונים לרודף, אך סופו של הנרדף ידוע - מוות בשריפה אכזרית. המסע מחייב הצטיידות בנשק כימי רב עוצמה המורכב ביסודו מדגנרנטים. כבר עתה מתנהל המרדף כנגד הלכלוך באופן כללי, אבל גיבור הציד הוא החמץ, שיישרף בטקס רב רושם (ורב עשן) ביום שישי הבא.
במה חטא ובמה פשע אותו גיבור אומלל של מסע הציד? מדוע רודפים אחריו בכל מיני חומצות מתוחכמות, מטליות רבות שכבות, שואבי אבק, מטאטאים משוכללים, ובעיקר ידיים מיובלות של גברים נשים וילדים (ועדיין בעיקר נשים)? התשובה היא שהחמץ מסמל את אויבו העיקרי של האדם. לא רק בגלל שהוא מאיים על הגזרה שלנו, אלא בגלל שהוא מאיים בעיקר על הנשמה שלנו.
אין הבדל גדול בין שני האויבים בנפש, החמץ והמצה. שימו לב שגם ההבדל המילולי בין האויבים איננו גדול: לשניהם משותפות האותיות מ' ו-צ'. לאחד אמנם יש ח' ולשני ה', אבל ההבדל ביניהם הוא בסך הכול קו מאונך קטן שהופך את ה-ה' ל-ח'. ובאמת, אף שההבדל בין החמץ למצה נראה לעיננו (ובעיקר לקיבתנו) ענק, הוא בסך הכול קטן מאד. שהרי בתוך כל לחם רב רושם, מנופח, רב חשיבות וצבע, מסתתרת מצה ביישנית, דקה ועדינה. שהרי המצה היא בצק שלא תפח, ואילו הלחם המפואר הוא בסך הכל מצה שהתמלאה באוויר (תוצאת פעולתם המבורכת, בדרך כלל, של החיידקים). מכאן גם לחמץ שבחיינו, שהוא לכל היותר מצה מנופחת.
לתקן את נפשותינו
מהו החמץ שבחיינו? החמץ הוא הנסיגה אל הטפל תוך הזנחת העיקר. הוא הכוונת כל האנרגיות וכילוי ימינו ושנותינו (הרכוש האמיתי היחיד שיש לנו - הזמן, החיים) אל המיותר. ואם הדברים שלי עדיין כלליים מידי - הנה כמה רעיונות:
- ביעור החמץ שבחיינו הוא ביעור הזיוף שביחסים הבין-אישיים ובעיקר החנופה והמילים היפות המחפות על הרגשות האמיתיים והמורכבים.
- ביעור חמץ הוא ביעור הדחייה של הילד העולה מאתיופיה מללמוד בבית ספר מעולה בגלל צבע עורו ורקעו השונה. בלי היכולת לראות את היופי שבו.
- ביעור חמץ זה ביעור שנאת החילוניים והדתיים, החרדים והמתנחלים, השמאלנים והימניים - רק בגלל שהם חושבים אחרת ממני מבלי היכולת לראות את האנושי שבאחר.
- ביעור החמץ שבחיינו הוא ביעור הגאווה והאסרטיביות המתארת אותנו כסופרמנים חפים משגיאה במקום להופיע באנושיות האמיתית שלנו.
- ביעור החמץ שבחיינו הוא ביעור הרדיפה אחרי משאבים חומריים מיותרים המחליף את הצורך הדחוף ביצירת הזהות הרוחנית העמוקה של חיינו.
- ביעור חמץ זה ביעור ה"שופינג" כדרך בילוי. למה עוד שטיח לסלון הדחוס כשעוד לא הספקנו להוריד את הניילונים מהשטיח הקודם? מה באמת חסר לנו בתחום הריהוט ההנעלה וההלבשה?
- ביעור החמץ שבחיינו הינו ביעור הרדיפה אחרי מותגים. נעל היא נעל היא נעל. וחולצה היא חולצה.
- ביעור החמץ שבחיינו הוא ביעור המחשבה שמתנה נוצצת לילד היא באמת תשומת הלב שהוא מחפש, ולא שיחה מלב אל לב.
- ביעור החמץ שבחיינו הוא ביעור התחושה המזויפת שיקר יותר הוא גם שווה יותר.
כולנו, דתיים, חילוניים וחרדים, זקוקים לביעור החמץ המטהר. נכון. חמש דקות אחר הפסח נרוץ אל הקונדיטוריות והמאפיות ונבלוס חמץ מלוא פינו. אך אולי אולי ביעור החמץ יוביל אותנו ליתר איזון בחיינו, ליותר עומק.
אני מעיז לומר שגם מי שלא ימנע מאכילת החמץ במהלך הפסח (וכמובן שאין כאן משום המלצה לעשות כן) - מומלץ לו שלא יוותר על הטקס הישן נושן, וייקח אפילו באופן סמלי מספר פרוסות לחם וישרוף אותם עם ילדיו. ביעור החמץ עשוי להראות מוזר לאדם המודרני שלא חווה את החוויה הזו משחר ילדותו, אך כולנו זקוקים לחוויה מתקנת זו, שיכולה, אם רק נשים אליה את ליבנו, לתקן את נפשותינו.
מומלצים
