משחק הדמעות

תנו לי יומיים, תנו לי את כל הפרקים של "בואו נפתח את זה" (א', ערוץ 2) וגם בונה אתרים מובטל, ואני מבטיחה ליצור לתועלת הגולשים "מחולל משפטי סדנאות": מין צעצוע אינטרנט שכזה, שיכול להנפיק קללות שייקספיריות עסיסיות, נבואות של אשר עידן או מאמרים פוסטמודרניסטיים עמוקים מני ים. מה שתרצו. גם את התובנות הגדולות של הדוקוסופ הפסיכולוגיסטי הטלוויזיוני השני בתולדותינו (אחרי "טיפול זוגי" של ערוץ 8, שבואו נודה שלא צפינו בו).

זה לא יהיה קשה: קחו את "אני מצפה לגעת במקום קצת יותר עמוק" של עמית, אחת משמונה משתתפות בסדנה בת שלושה ימים לעיני המצלמות, תוסיפו לו את "המקום הזה שנקרא מערכת יחסים" של המטפלת, ד"ר איריס רייצר (כן, זאת מ"עשרת הדברות"), ואת "הבחירה בשותפים לחדרים היא מטאפורה להתנהגות בחיים", "הם נתקעו ולא היו מסוגלים להיכנס לחוויה", "הנכונות שלהם להיות הם עצמם", ועוד פנינים שכאלה, יחד עם המון "אותנטי" ,"אמיתי", "פתוח" ואפילו בלי "כנה". "כנה" זה של אלון גל.

זה באמת יהיה משעשע יותר מלכתוב ביקורת. הרי את מלאכת האפולוגטיקה כבר עשו המשתתפים והמובילים בעצמם בתחילת הדברים: "אנחנו לכאורה עושים משהו שסותר פסיכולוגיה", מנעימה רייצס לצופים בווידוי למצלמה, "אנחנו פותחים את זה, מצלמים את זה ומישהו אחר יראה את זה", ולפיכך נבחרה "בקפידה" קבוצה של "אנשים נורמליים, מהמילה נורמה" וגם "אנחנו לא פה כדי לטפל באנשים שלא מתפקדים", מה שמבטיח כי כאן לא יהיה ניצול, רק הסכמה מודעת. למה בדיוק? מרוב אפולוגטיקה לא ברור: באתר של ד"ר רייצס, שם מוצעות סדנאות קבוצתיות כאלה לכל דורש (1750 שקל לסופ"ש, ה'-שבת, כולל ארוחת צהריים, לא כולל לינה לסדנת המתחילים, ו–1500 שקל, למתקדמים שרוצים לעבוד על הזוגיות) דווקא יש הגדרת מטרות נועזת יותר. וגם הקפדה רצינית יותר על תנאי ההשתתפות: זוגיות, זה רק לבוגרי "הסדנא" שלב א'. טכניקה טיפולית לגיטימית או תעלול שיווקי נאה? מישהו יכול להצביע על ההבדל? מי שרוצה, מוזמן להגיע לאתר של רייצס בכוחות עצמו. זה לא ממש קשה, כשהקלדת שמה בגוגל מובילה מייד לדפי זהב, כתוצאה ראשונה.

חכו, יהיה נורא מרגש

בעתיד הלא רחוק, כשכולנו נחייה 24 שעות ביממה במחיצת מצלמות, מינקותנו בעריסה בחברת המטפלת דרך הגן המושגח שלנו ובית הספר מעצב-ההתנהגות שלנו ומקום העבודה המפוקח שלנו בדרך לסופר המאובטח שלנו, נוכחותה של המצלמה במצבים של התערטלות פיזית או נפשית תהיה מובנת מאליה עד כדי כך שנאמין כי היא "טבעית" ונשכח ממנה לגמרי. עד אז, השתתפותם של מבוגרים רציניים ואחראים במיזם פסבדו-טיפולי לשיפור הזוגיות היא, איך לומר זאת בעדינות, אקסהיביציוניזם טהור: אין בכך כל רע, בתנאי שהמשתתפים והמנחים כאחד יודעים כי אין מדובר כלל במפגש בין פסיכולוג לקליינטים שלו, שמטבעו תובע אינטימיות של יחיד או קבוצה, אלא מדובר בבידור, וכולם כאחד יודעים שהם סוג חדש ומלהיב של בדרנים. אפילו דרור, היחיד שאמר "אני בא סקפטי".

מלהיב על שום מה? מפני שרגשות "אותנטיים" הם כרגע סחורה טלוויזיונית

מובחרת. צופים כבר מואסים בדרמות מבוימות על אודות רגשות וקשיים בזוגיות. רוצים רגש אותנטי. והכי אותנטי – דמעות. משאול מופז אצל יאיר לפיד דרך האמהות של סופרנני, ממשתתפי "המטבח" המתייפחים ועד מתמודדי "הישרדות" המייבבים, מריטה ועד נינט, עם או בלי מסקרה זולגת על הלחיים, דמעות טובות לרייטינג. בינתיים הזילו ב"בואו נפתח את זה" כמה כאלה, אבל עוד יהיו דמעות רציניות יותר, בוגרות, נוגעות ללב ומלאות פתיחות ואומץ כמובטח ברגעי הפרומו לפרק הבא. מיכל, זאת מהילד הפגוע שבפנים? היא תבכה, ותתייפח, ותיילל ותישבר קצת וזה יקרה באופן אותנטי כבר מחר, אצלכם בסלון. וזה יהיה נורא מרגש.

תסלחו לי לרגע על חוסר נכונותי להסניף רגשות משומשים של אחרים, של זרים גמורים, כאילו עצם נוכחותם בקופסה שבסלון אמורה ליצור ביני לבינם סוג של קרבה או שותפות גורל מחוללת אמפתיה. תסלחו אם אציע עוד מחולל קטן, או במונחים טלוויזיוניים מוכרים - לקט. תנו לי יומיים, גישה לארכיון של ערוץ 2 וחדר עריכה, ואני מבטיחה להביא המון דמעות, כמה שתרצו, רק מתוכניות כאילו-דוקומנטריות וכאילו-ריאליטי וכאילו-פסיכולוגיה. ואתם יודעים מה? ב"לקט הדמעות הגדול של כל הזמנים", לא כולל אחרי פיגועים, תאונות או סתם טרגדיות אנושיות רציניות, תוכלו לדרג את הכי אותנטיות באס אם אסים או אפילו בחינם, באינטרנט. ל"בואו נפתח את זה" מובטח ייצוג הולם.