"הילדים לא קוראים ספרים? תכריחו אותם!"

למרות שמה, מערכת החינוך לא נועדה לחנך או לעצב את ילדינו. היא גם לא מתיימרת או מסוגלת לעשות זאת, בהתחשב בפיחות במעמד המורה, בצפיפות הבלתי אנושית בכיתות ובראיית משחק שהייתה מייבשת אפילו מועדוני כדורגל בינוניים בארצות נידחות.

ילדים מעצבים בין כתלי המשפחה, קודם כל בעזרת דוגמה אישית ושיגרה יציבה, ובעיקר באמצעות כל מה שאי אפשר להעביר במייל או בהודעת טקסט בסלולרי: שיחות נפש, הדרכה מעצימה וליווי צמוד, ים של אהבה ותחושת אין קץ של ביטחון ואמון הדדי. הורה שחושב שהוא יכול לשלוח את ילדו לבית הספר בשיטת שגר ושכח, וכי שם כבר יחנכו, יעצבו, יכינו ויגלגלו אותו לחיים כשהוא בשל ומדוגם, כנראה לא היה בשיעור כאשר למדו את הדיבר הכי חשוב: הכל מתחיל ונגמר בבית.

הגיע הזמן שנחזיר את האחריות ההורית המחוררת אל תוך הבית, ונפסיק לצפות ממנגנונים חיצוניים וממערכות גדולות (כולל תוכניות ריאליטי וסדרות דוקו-פסיכולוגיה) לסדר לנו את החיים.

על פי אותו עיקרון של דוגמה אישית ודומה מושך דומה, ניתן לצפות שרק הורים שמקפידים על ארוחה מסודרת סביב שולחן, יזכו לכך שילדיהם לא ינהמו לעברם מעל צלחות טוגנים מול מסך מרצד. רק הורים שמכבדים את הוריהם שלהם ונוהגים בהם כאילו היו אוצר יקר, יקבלו בבוא יומם יחס זהה. רק הורים שממש קוראים ספרים יכולים לצפות שגם ילדיהם יעדיפו דפדוף על פני דפדפנים.

קריאת חירום לאומית

נכון שלגבי הקביעה האחרונה, הדוגמה האישית לבדה כבר אינה מספיקה, ולכן חובה לאמץ שיטות אקטיביות על מנת להחזיר את הילדים לספרים, וזאת למרות הקושי והתחושה כי לפנינו משימה בלתי אפשרית. אם תשאלו אותי, מדובר בצו השעה ובקריאת חירום לאומית שאסור שתיפול על אוזניים אטומות באיי-פוד, איי-פון או איי-ווי.

הורים המשלימים עם העובדה שילדיהם אינם קוראים ספרים, עושים להם עוול ענק ויהיו אשמים לנצח. ילדים שאינם קוראים ספרים חסר בהם המימד החיוני ביותר שאדם יכול לייחל לו במסע החיים: היכולת לדמיין את הצעד הבא. את השורה הבאה. את הפרק הבא. את החלום הבא (וזה עוד לפני שדיברנו על שפה עשירה ותחביר משוייף).

ילדים שאינם קוראים ספרים, חסרה בהם היכולת לדמיין את המחר. ובלי היכולת לדמיין את המחר, מה שווים ההיום והאתמול שלנו?

ילדים שאינם קוראים ספרים מפסידים את המרחב המענג ביותר להתקיים בו: המרחב שבין המסופר בספר לבין חייהם שלהם, כפי שהם משתקפים מתוכו (תשאלו את עמוס עוז. הוא אמר זאת לפני). זהו מרחב שתמיד מחבק אותך כמו שאתה, ותמיד מאפשר לך להיפגש עם מי שהינך – קצת כמו שהורים אמורים להיות.

ילדים שאינם קוראים ספרים מאבדים את היכולת להלחין עולם שלם מתוך השקט, להשחיל חרוזי היתכנות על חוטי הקטיפה של הדימיון ובעיקר מפסידים חברים לכל החיים.

הפלגה אל אי החיים או שקיעה באי המתים

הילדים של היום לא קוראים ספרים בעיקר מפני שאלטרנטיבות האינסטנט המרצדות והקוליות קורצות ומפתות הרבה יותר (שלא לדבר על כך שהן מקצרות את הדרך). אבל גם מפני שמעט מאוד אנחנו טורחים ועושים על מנת להכניס אותם ברזי הדפדוף.

מתי בפעם האחרונה המרתם שיטוט משפחתי בקניון בביקור בספרייה או בחנות ספרים גדולה, רק כדי ללטף את הספרים, להעביר אצבע על המדפים ולהריח את ארומת הנייר המודפס?

מתי אתם ויתרתם על צפייה בטמטמת טלוויזיונית תורנית על מנת להתמסר לעלילה בשחור על גבי לבן? האם הילדים שלכם רואים אתכם קוראים ספרים? קונים ספרים? משאילים ספרים? מחפשים בטירוף ספר שהלך לאיבוד בערימה הגבוהה ליד המיטה? מדברים על ספרים? מתווכחים על ספרים? מפתלים את הלו"ז על מנת לגנוב עוד עמוד? האם הם צופים בכם, מסתגרים לכם על הכורסה בסלון בתוך העולם הבדיוני שהדליק עבורכם הסופר, ומפליגים אל עבר אי-החיים שלכם, מתעלמים מכל ניסיונות ההבל למסמר אתכם אל אי-המתים?

בבית שבו ההורים קוראים ומעניקים לקריאה חשיבות עליונה, גם הילדים קוראים, פשוט כי אין להם ברירה. כי זה זורם להם בדם.

שעת קריאה

ואם זה לא קורא (זו לא שגיאת כתיב. התכוונתי קורא) אז תעשו שזה יקרה. לדעתי – תכריחו אותם.

פשוט תכריחו אותם. תכריחו אותם כמו שאתם מכריחים אותם להתקלח ולצחצח שיניים ולסרק כינים ולהכין שיעורים ולסדר ילקוט ולהכניס משהו לפה בבוקר. תכריחו אותם כי לקרוא זה חשוב לא פחות ובחלק מהמקרים יותר.

כבר היום, הנהיגו בבית "שעות קריאה", בהן חובה על כולם לשבת ולקרוא ספר. לא חייבים כל ערב. אפשר גם אחת ליומיים או בסופי שבוע. בהתחלה זה יהיה מלאכותי, זה יראה מוזר ומעושה, שמה שלכאורה אמור לגרום לנו הנאה צריך לרכוש בייסורים, אבל בסוף זה יעבוד, בבחינת: fake it till you make it

אפשר בהחלט להכיל את שיטת ה"הבטח לי ואקנה לך", החביבה כל כך על הורים בני דורנו, כדי לקנות, לשם שינוי, מעט דעת, ולא רק מותגים מתכלים.

להיות עקביים ונחושים

אז תקנו את שעות הקריאה של ילדיכם, ותהא זו השקעה ארוכת טווח בבורסת החלומות שלהם: הם יקראו שעה ובתמורה יקבלו את הגאדג'ט העדכני שכולם כבר מחזיקים בכיס של הסקיני. הם יקראו עוד שעה וירוויחו חצי שעה של גלישה על המחשב. הם יקראו ספר שלם בשבוע ובסוף השבוע תרשו להם ללכת למסיבה. אבל אתם צריכים להיות חזקים, ועקביים, ונחושים. אתם צריכים להיות המפקדים החכמים של מלחמת המוחות הזו, למען הדורות הבאים.

ובעיקר, עליכם לפזר, לאורך המסלול, כמה שיותר צ'ופרים וריגושים, וזאת על מנת לחבר בסופו של דבר בעומק תודעתם, את הקריאה לסוג של רווח: הבטיחו טיולים משפחתיים למקומות עליהם הם קוראים, בישול ואפייה משותפים של מתכונים מהספרים.

אם קניתם ספרים ולא שאלתם בספרייה, אפשרו להם למכור את הספרים המשומשים שכבר קראו ולעשות שימוש בכסף ועוד. והכי חשוב: תדאגו לצייד אותם באופן שוטף בספרים מעניינים וכתובים היטב, כאלה שיהוו לאורך זמן מלכודת של דבש, כאלה שילהיבו אותם, שיגרמו להם הנאה ויהפכו אותם שבויים לנצח בין המילים.

ומה עם בית הספר? אל דאגה. אחרי שיתרגלו לקרוא בבית, יהפכו להיות שגרירים של המילה הכתובה גם בכיתה. ממש כמו אותם ילדים ירוקים, שמכריחים את הוריהם למחזר כל נייר, להשליך כל בקבוק ללולים הצהובים וסוגרים להם את הברז בזמן צחצוח השיניים.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".

• לכל הכתבות בסדרה.