נדיבותו המופלאה של הערפד המצוי

מעללי הערפדים זכו לתיאורים דמוניים והפכו אותם ליצורים מעוררי סלידה ומטילי אימה. אפשר שמנקודת ראותו של האדם כקרבן ישנה נימת צדק בחשיבה זו, אולם ביניהם מתנהגים הערפדים באדיבות יוצאת דופן ומגלים דאגה רבה כלפי זולתם. ואכן, בכל עולם החי אין דוגמה ראויה לנדבנות מאשר באורח חייהם של העטלפים מוצצי הדם.

הערפד המצוי (Desmodus rotundus), הוא יונק הנפוץ באמריקה הלטינית ונמנה על סדרת העטלפים. תוחלת חייו היא עד 18 שנים. בין קרבנותיו כלולים, על פי רוב, בקר, סוסים, ומדי פעם גם חזירים, כלבים ובני אדם. בדומה לערפד המיתולוגי, גם הערפד האמיתי יוצא לחפש את קרבנותיו בשעות הלילה. הוא מרפרף חרש מבעד לחשיכה ונוחת ללא קול על קרבנו. לאחר שאיתר איבר חלק משיער כגון אצבע, חוטם או אוזן, הוא משתמש בשיניו העליונות כדי לחתוך פיסה קטנה של עור. הנשיכה אינה מכאיבה ומותירה פצע קטן.

לתוך הפצע הזה מצמיד הערפד את פיו ומוצץ את הדם. הרוק שלו מכיל חומר מונע קרישה, וכך ממשיך הדם לזוב גם לאחר שהערפד השביע את רעבונו ועזב את הקורבן. יש בכך, כמובן, כדי להחליש את הקרבן במידה ניכרת. בעלי חיים הנפגעים לילה אחר לילה על ידי ערפדים, מגיעים, בסופו של דבר, למצב של אנמיה ואפיסת כוחות. כתוצאה מכך יש אובדן כבד של חיות משק באזורים שהערפדים נוהגים לפקוד. חרף זאת, אין הערפדים מהווים סכנה ישירה ומיידית ליונקים גדולים. בעקיפין, יש בהם משום איום, היות שבתוך הרוק שלהם עשויים להימצא חיידקים ונגיפים מחוללי מחלות, המוצאים דרכם לתוך מערכת הדם של החיה הנפגעת.

ג'ראלד ווילקינסון (Gerald Wilkinson) עקב אחר חיי הערפדים בקוסטה ריקה במשך מספר שנים. ווילקינסון לכד וסימן כ-200 ערפדים. הוא מצא כי הם חיים בקבוצות של 8-12 נקבות בוגרות, הנמצאות יחדיו במשך שנים. בכל קבוצה ישנן תת-קבוצות המורכבות מ-2-4 נקבות החולקות גזע עץ חלול, בו הן לנות במשך היום. הזכרים עוזבים את הקבוצה כשהם מגיעים לבגרות, ולכן הקבוצות מורכבות מנקבות בעלות קירבה משפחתית חלקית בלבד שכן נקבות זרות מגיעות לקבוצה מדי שנתיים בקירוב.

ערפדים נזקקים מדי לילה לארוחת דם במשקל של 50-100 אחוזים ממשקל גופם. לעיתים הם אוכלים כה הרבה, עד כי שוב אינם מסוגלים להתרומם מעל הקרקע בשל כובד משקלם. במקרה כזה הם אנוסים להישאר על הקרקע עד שיסיימו לעכל את מזונם. הם יכולים אמנם לשרוד כ-60 שעות ללא ארוחת דם, אולם בגלל קצב המטבוליזם הגבוה שלהם, עלולים הערפדים לאבד רבע ממשקל גופם, לאבד את היכולת לשמור על חום גופם ואחר זמן מה למות. לא בכל לילה זוכים הערפדים לקבל ארוחת דם. מי במרבים להיכשל הם הצעירים (עד גיל שנתיים), הנוטים להעיר את הקורבנות שלהם בשל חוסר ניסיונם בנשיכה בלתי כואבת.

נמצא גם כי נקבות שהצליחו להיזון, פולטות דם בכדי להאכיל את אלו שכשלו וחזרו רעבים מן המסע הלילי. כן נמצא שערפדים מסוגלים לזהות זה את זה, ונוטים יותר לתת דם למי שהם מכירים. התצפיות הראו כי אורך הזמן שהנקבות מבלות יחדיו תואם לסיכוייהן לקבל מנת דם זו מזו. למעשה, אף פרט לא יתרום ארוחת דם לפרט אחר אם זה לא לן עימו יותר מ-60% מן הלינות. עוד התברר כי נקבות מתחילות לתרום ארוחות דם החל מגיל שמונה חודשים, וכי התרומה תלויה במצב הפיסיולוגי של הפרט ובגילו. למשל, נקבה בוגרת מאכילה את צאצאיה, צאצאים זרים וגם בוגרים אחרים. אפילו הרך הנולד זוכה לקבל מנת דם ולא מסתפק בחלב, כי בדרך זו מעניקה לו אמו הגנה חיסונית.

עוד נמצא כי מבחינת זמן ומשקל עולה הרווח של מקבלות הדם על הפסדן של התורמות. בהענקת ארוחת הדם ניתנת העדפה לנקבות שאיבדו הכי הרבה ממשקלן באותה יממה. התצפיות הראו כי הזכרים היו תמיד בעדיפות האחרונה לקבלת תרומת מזון. ניסויים הראו שערפדים שהורעבו במעבדה וקיבלו לאחר מכן ארוחת דם, תרמו מאוחר יותר מנות דם בסבירות גבוהה יותר מאחרים.

אם כן, מסתבר מתצפיות אלה מראות כי מידת ההתקשרות בין נקבות הערפדים היא הקובעת את מידת האלטרואיזם ההדדי (reciprocal altruism), ולא הקרבה הגנטית. מידת הנדיבות בין הערפדות גדלה ככל שבילו זמן רב יותר יחדיו בקבוצה קטנה, זאת משום שכך רבים הסיכויים שזכו לקבל סיוע בעבר. אין פלא, אם כך, ששיעור התמותה השנתי בקרב הערפדים עומד על 24%. ממצאיו של מודל ממוחשב קובעים כי ללא שיתוף פעולה, יעמוד שיעור התמותה על 82% אחרי שני לילות ללא מזון.

ההבדל בין אלטרואיזם לשיתוף פעולה רגיל נעוץ בכך שהגמול למבצע הפעולה האלטרואיסטית אינו מיידי. לפי רוברט טריוורס (Robert Trivers), על מנת שאלטרואיזם הדדי יתאפשר מבחינה אבולוציונית בין פרטים שאינם קרובי משפחה, נזקק הצד המתוגמל להרוויח יותר מאשר מפסיד הצד המתגמל. עוד צריך שהסיכוי להדדיות יהיה גדול, וגם שהמעניקים יהיו חשופים לבקשותיהם של המקבלים באופן שגרתי, ולא תהיה זו אפיזודה חולפת. אלטרואיזם הדדי אינו מתקיים בין תמימים לנצלנים, והסיבה העיקרית לכך היא יכולתם של במעניקים לזהות ולזכור את הנזקקים ולהעריך עד כמה הם נואשים ומה הסיכוי שיסייעו להם בעתיד.