הסוד המשותף לכל האמהות

"הפלא של האמהוּת תמיד הדהים אותי. נס שאינו חדל להיות נס. קשר שאין דומה לו. נתינה אינסופית, ללא תנאים", כך מתארת עליזה אורבך, צלמת ויוצרת הספר "אמהוֹת" את הנושא בו החליטה לעסוק במשך שלושים שנה – הקשר בין אם לילדיה.

היא התחילה כצלמת חובבת, אשר צילמה את אחיותיה עם ילדיהם והמשיכה לצלם אמהוֹת במשך שלושים שנה ובארבעים ושתיים מדינות בעולם.

היא פגשה עשרות אמהות בסיטואציות טבעיות: יולדות, מאכילות, משחקות, דואגות, עובדות, אבלות, מתות. חלקן מישירות מבטן למצלמה, חלקן רק עוברות אורח. לכאורה, ניתן לחשוב שמה שהוא "טבעי" הוא זניח ולכן אין מה לומר עליו, אלא שאורבך משגיבה את אותן פעולות יומיומיות ובכך נותנת במה לאמהוּת.

 ג'ייפור, הודו. נולדה לפני ארבע שעות. צילום: עליזה אורבך

אמא אווזה

נתקלתי באלבום לראשונה לפני עשר שנים, בהיותי אמא צעירה. נתמכת על ידי מושגיו של הפסיכואנליטיקן ויניקוט, הרגשתי אז כ"אם הטובה דייה", זו שמשתדלת להיות קשובה לכל צרכי התינוק, מניקה, נשארת איתו בבית, אלא שלסביבה היתה דעה אחרת: במקרה הטוב הייתי "אמא אווזה", ובמקרים פחות מנומסים הפצירו בי "לשלוח את הילדה למעון" או לפחות "להפסיק כבר את ההנקה".

משהו בכריכת האלבום "אמהות" יצר אצלי תחושה נעימה. נדמה היה שהדיסוננס האמהי שלי קיבל סופסוף חיבוק. על כריכת האלבום, כמו גם בעשרות הצילומים שבתוכו, מצאתי אמהות ממשמר העמק ועד לגינאה החדשה. אמהות כהות עור, בהירות, פושטות יד או אריסטוקרטיות, בסיטואציות יומיומיות, כשילדן עליהן, או לצידן. מאה עשרים ושישה צילומים, שנתנו לגיטימציה לאמהוּת שבחרתי, מצאו משכנם בספריה הפרטית שלי.

היום, עם יציאת המהדורה המחודשת של האלבום, בהוצאת "מודן", ביקשתי לערוך ראיון על אמהוּת עם הצלמת עליזה אורבך.

למה דווקא אמהוֹת?

"עניין אותי לנסות להעביר בתמונה את הקשר המיוחד הזה שלא דומה לשום קשר אחר". במבט לאחור, היא חושבת: "היה זה פיצוי על כמיהתי להפוך לאם". היום אורבך היא אמא לעדן עֹפרת, אומנית וידאו, בת 28.

התפקידים יכולים להשתנות, אך התלות בקשר בין אם לילדיה נשארת לצמיתות: "תינוק תלותי, שנראה בהיוולדו לעיתים מקומט - האם הזקנה שהופכת לתלותית כתינוק". בכלל, נושא המחזוריות מעניין את אורבך, אשר מספרת על פרויקט אחר, שיצרה בשנת 2003 - התערוכה "לנה", שיצאה גם כספר-קטלוג. שם צילמה אורבך את אמה לנה בשנתה האחרונה ותינוקות בחמש הדקות הראשונות לחייהם. "התחלה, סוף והתחלה מחדש, סוף שהוא התחלה, התחלה של חיים חדשים, ממש כמו כל מה שקורה בטבע".

 חיפה, ישראל. האמא הגדולה עדיין מנחמת. צילום: עליזה אורבך

אמא מנחמת - בכל גיל

כשאני מבקשת ממנה לבחור את הצילום האהוב עליה היא מצביעה על צילום של אימה עם אחותה: "האמא הגדולה עדיין מנחמת, למרות שהיא כבר בחזקת מטופלת. את זה אני יודעת", מתרגשת אורבך.

הצילומים כולם בשחור לבן. את העושר והצבעוניות של חווית האמהות מביאה אורבך לידי ביטוי במגוון הממדים בהם הצילומים ערוכים. במימד הזמן עוברת אורבך מצילומים של הריון, לידה והתבגרות לצילומי זִקנה ומוות, אלא שלא תמיד בסדר הזה.

תמונות שלא מוכרות לנו מבתי קברות ביפן, לתינוקות שנולדו טרם זמנם, תמונות הקוטעות את הרצף הטבעי של מחזור החיים, מזכירות לנו ששום דבר אינו מובן מאליו.

במימד הבינתרבותי, מגישה אורבך הקבלה בין סיטואציות אמהיות דומות בתפאורה משתנה. השוואה זו מגישה למתבונן ספקטרום רחב יותר של פרשנויות למצבים דומים ועל ידי כך מאפשרת כר הזדהות רחב יותר.

 קמקורה, יפן. בית קברות לתינוקות שנולדו טרם זמנם. צילום: עליזה אורבך

למה אמהות ולא הורות בכלל? מה עם האבות?

"אין כאן שום אמירה פוליטית או פמיניסטית. העניין שלי הוא בקשר אם-ילד וכשזה מה שמחפשים זה מה שרואים. זה לא אומר כמובן שקשרים אחרים לא קיימים, לא מעניינים או לא חשובים. במבט רטרוספקטיבי, מעולם לא הייתי צריכה להזיז מהפריים את האב. פשוט האזימוט שלי היה אמהות עם ילדים".

איך תתפרש סטירה לילד?

אורבך מספרת שלא רצתה ליצור אלבום מתקתק: "לא רציתי ליפול לתוך קלישאות של אמהוּת, רק צילומים של אמהוֹת עם משוש חייהן. חשוב היה לי שהמתבונן יבין שאמהוּת זה גם תיק, שאף אחד לא מכין אותנו, בעצם, לכמה זה יכול להיות קשה". לפיכך, מביאה אורבך צילומים של קבצנות, נכות, פרידה, מאסר, מחלה. מה שהיא מכנה: "צילומים שהם לא בדיוק מתיקות צרופה".

 טוקיו, יפן. צילום: עליזה אורבך

ועדיין, נראה שיש בכל זאת דברים באמהוּת שלא נכנסו לתמונות של אורבך, דברים שאנחנו יודעים שהם חלק בלתי נפרד, כמו כעס, מריבות, צעקות. "קיבלתי החלטה מקצועית-מוסרית, שלא לבייש את הסובייקטים המצולמים", מסבירה אורבך. אבל מעבר להחלטה המוסרית, היו לאורבך גם מגבלות פוליטיות: "יש לזכור שבמסעותיי הייתי זרה למנהגי המקום. לא ידעתי כיצד יתפרש תיעוד של סטירה לילד. גם מהבחינה הטכנית, הרי שסיטואציות של כעס ומריבה - מוצנעות בדרך כלל בחדרי חדרים".

מעבר לכך, הצילום במהותו הוא סוג של ממשות מונצחת, שלא ניתן יהיה להכחישה בעתיד. גם אם בשעות שלפני הצילום, אותה אם שכעסה על ילדה היתה האם הסבלנית ביותר, עדיין, מה שיוותר מהקשר יהיה רק רגע המשבר. משום כך, אולי, בחרה אורבך לספר במילים כמה תמונות קשות ולא לצלמן (למשל, תאור מילולי של ילד הנגרר בכח על ידי אימו).

אחרי שראית אמהות בכל כך הרבה מקומות בעולם, אילו הבדלים מצאת בין סגנון ההורות בתרבויות השונות, למשל בין מזרח למערב?

"אמהות עובדות בישראל ואמהות עובדות בסין. ההבדל הוא שבישראל הילד לא נגרר פיזית על גבה של אמו כל היום. בכפרים בסין שבהם צילמתי, הילד לומד ממעשי אימו ולא מחצי שעה של סיפור במסגרת ההגדרה של זמן איכות. סוג העבודה במערב, מכתיב סדר יום ושעות ובכך מוסיף מתח ולחץ להתנהלות המשפחתית. יש משהו רגוע שראיתי במדינות מתפתחות, קשר שלא זקוק לשלט רחוק בדמות טלפון סלולארי".

 דבלין, אירלנד. צילום: עליזה אורבך

השוואה נוספת בין אמהות עושה אורבך דרך הקשר והתלות: "הקשר מתפתח ומשתנה, אך יש כל הזמן מחויבות ותלות, גם אם בחברות השבטיות הקשר החזק בין הדורות הוא יותר בולט".

"נראה לי שראיתי שם ילדים יותר שמחים. לא ראיתי אנורקסיה, למשל. כששאלתי בהודו, לא ידעו אז מה המחלה הזו. משהו שם בהתנהלות עם הילדים פחות לחוץ".

ולמרות זאת, למרות ההבדלים הגדולים באורח החיים, מסכמת אורבך שאמא היא אמא "בסופו של מסע כה ארוך אני יכולה לומר, שלמרות כל השוני אין שוני. נכון שראיתי יותר אווזיות דאגת יתר וטיפוח בחברה הישראלית, אבל המשותף לכל האמהות הוא יצר אהבה, שהוא לפי הבנתי ותחושתי זהה בכל החברות. זהו הסוד המשותף לכל האמהות".