להחיות את מאבק המורות
למרות שהשביתה כשלה, יש עוד תקווה לשיפור בתחום ההוראה. הכלכלה, הפוליטיקה והאקדמיה מסמנות שינוי
שנת תשס"ח נפתחה בהשבתה סוערת וממושכת של מערכת החינוך העל-תיכונית: מורות ישראל תבעו מן המדינה ומממשלתה לתת את הדעת ואת המשאבים הנדרשים ולהתמודד עם מצוקתם הדוחקת של המורות ושל בתי הספר.
המורות יצאו לרחובות, הניפו שלטים ודרשו את המגיע להן ולמערכת. הן זקפו גב, הרימו ראש והישירו מבט לתוך עיני המדינה. "מורות", לרבות מורים, כמובן. אלא שכידוע, אלה מעטים ומתמעטים, שכן מערכת החינוך עברה כבר מזמן את התהליך המביש של "הפיכה לגטו ורוד": נשים נכנסו למערכת במספרים גדולים, יוקרתה ירדה, התיגמול ירד בהתאם, גברים משכו רגליהם, היוקרה והתיגמול ירדו ביתר שאת, גברים עזבו ביתר שאת וכן הלאה.
שביתת המורות היתה רגע של תקווה. תקווה להתחדשות; להתעשתות רחבת היקף; לאימוץ ערכים חברתיים "ישנים וטובים" כמו אחריות, הנהגה, תודעה מעמדית, סולידריות חברתית. תקווה להתחייבות לסדר עדיפויות שפוי, הומני, חכם, צופה פני עתיד. היה זה רגע של תקווה כמו בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה; כמו כינונה של כנסת "חברתית" ולא "כובשנית" או "תאבת כלכלה חופשית". אבל, כידוע, כל הרגעים הללו נגוזו.
תקוות עמיר פרץ נגוזה כי האיש לא עמד בציפיות שנתלו בו. תקוות הכנסת החברתית נגוזה כי כלל נבחרי הציבור לא עמדו בציפיות שנתלו בהם. ותקוות שביתת המורות נגוזה כי הציבור לא השכיל להרים את נטל התקווה שלו עצמו. כי הציבור נופף למורות מבעד לחלונות המכוניות ומיהר בדרכו הלאה: לפגישה עסקית חשובה, אל הבורסה. וכשהשביתה לא הניבה פירות אינסטנט – נמאס לציבור, שהתרגל לסיפוקים מיידיים, הסבלנות פקעה, והמורות הפכו למטרד מעיק. כמו הנכים לפניהן, והאמהות החד-הוריות, והחולים שנאבקו על סל הבריאות, והמילואימניקים שדרשו ועדת חקירה ממלכתית.
למורות לא היו "תותחים כבדים": לא יוקרה מגזרית (כמו למרצים באוניברסיטאות), לא איומים קיומיים (כמו לצבא ההודף כל קיצוץ בתקציבו). לא היו להן מהלכים וקשרים בקומות הנכונות באוצר. לא היה להן גב כלכלי לספוג את ההרעבה. ולא היתה להן די תמיכה ציבורית. כך נשבר המאבק, נמוג והתפוגג. ושכחנו. רק המורות נותרו מתוסכלות וממורמרות מתמיד; והחינוך נותר שפוף ומוחלש מתמיד. עליבותו נסתרת מאחורי ענני ההבטחות והדיבורים הגבוהים והריקים של פוליטיקאים ונדבנים ושואפים לכתרים למיניהם.
מבין האירועים הרבים שחתמו את שנת תשס"ח אציין שלושה שאפשר להעזר בהם כדי להפיח מחדש את תקוות שביתת המורות. ראשית, עם דמדומי השנה פקעה (שוב) בועת הנדל"ן של השוק האמריקני, ושורת בנקי השקעות קרסו כמגדל קלפים. איני שמחה לאידם; גם קרן הפנסיה שלי אחוזה בגורלם. אבל בנקי ההשקעות הקורסים מסמלים את "האלטרנטיבה הערכית החדשה" ל"עולם הישן": את הקפיטליזם הבלתי מרוסן על הספקולציות שלו, על חלום הכסף הקל שהוא מטפח, על הצרכנות חסרת המצרים שהוא מעודד, על הגלובליזציה הדורסנית שהוא מייצר.
התחליף הנוצץ, הדינמי, הקוסם, ל"ערכים הישנים" של עבודה קשה, לימוד, השקעה לאורך זמן, התפתחות איטית, אחריות, הסתמכות עצמית, סולידריות, הסתפקות במועט, דאגה לזולת. בקיצור – בנקי ההשקעות מסמלים את מה שנתפס כאלטרנטיבה למורות ולשביתתן המעמדית כל כך, הערכית כל כך, ה"מיושנת" כל כך. קריסתם, בדיוק בימים הנוראים, בדיוק לקראת חשבון הנפש, צריכה להעלות את זכר "הערכים הישנים" והמורות המייצגות אותם. שביתת תשס"ח שלהן אמנם כשלה – אבל בפתח תשס"ט אפשר להתעשת ולהחיות ביחד את המאבק. על נשמתנו.
שנית, בחירתה של ציפי לבני לראשות קדימה היא עוד רגע קט של תקווה. היא מבטאת כמיהה רחבה להתחלה חדשה, נקיה יותר, צנועה יותר. אפילו לשפיות, לחברתיות ולערכים. זוהי תקווה קטנה, מהוססת, שבעת אכזבות – אבל בכל זאת תקווה. את התקווה הזו, שעוד לא אבדה, אפשר לנסות ללבות ולהגשים. אפשר להפיח אל תוכה את חזון שביתת המורות ולהתלכד סביבה.
ולבסוף, ממש בפאתי השנה הוחלט באוניברסיטה העברית לאסור יחסים אינטימיים בין מרצים ותלמידותיהם (כולל תלמידים) בהקשר של יחסי סמכות. בכך נענתה האוניברסיטה לסטודנטיות, לרבות סטודנטים, ולארגוני הנשים. בשונה משביתת המורות, מאבק ערכי ומעמדי זה היה מגדרי ופמיניסטי בגלוי ובמפורש. והוא נשא פרי. התקשורת השתתפה, הציבור התעניין והאוניברסיטה נמלכה, הבינה, והחליטה לשנות. צעדה צעד חשוב קדימה וסימנה גם לאחיותיה להתעשת. זהו רגע אופטימי: אם מגדל השן הקשיב, נמלך והתעשת – אזי גם הממשלה יכולה. אם האוניברסיטה העברית נענתה – אז אין דבר העומד בפני הרצון. צריך ללמוד מהניסיון החיובי ולא להתייאש כלל. ואם נרצה מספיק – תהיה זו שנה טובה יותר.
ד"ר אורית קמיר משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן.
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן
