טירוף קשה לעיכול

אגילר הוא גבר מאוהב ושבור, מכיוון שאשתו אגוסטינה איבדה את שפיות דעתה. הוא נעדר מהעיר לכמה ימים, ובאותו זמן היא שהתה במלון עם גבר בלתי ידוע, לאו דווקא מאהב, וזה היה הקטליזטור שהוביל אותה למחוזות של טירוף. אגילר עושה ככל שביכולתו כדי להתחקות אחר שורשי טירופה, וכמובן אחר שורשי זהות הגבר המסתורי, כדי לנסות להחזיר משהו מאהבתם המוקדמת. הוא יוצא למן מסע פיזי - נפשי- היסטורי לתוך כמוסות אופיה, ולתוך נבכיה הלא פחות מורטי עצבים של משפחתה. הטירוף, מתברר, ארב שם כל העת כמו רוצח שקט, מחכה לרגע הנכון, לקורבן הנכון.

קולומביה, שדות גידול סמים וטירוף (צילום: AP)

"טירוף" הוא אחד הספרים המעניינים, אבל הקשים ביותר לעיכול שיצאו בזמן האחרון. הסופרת לאורה רסטרפו כמו הכניסה מיקרופונים זעירים לתוך הקרביים של הדמויות שלה. באמצעותם היא שומעת כל תחושה, כל רעיון, כל רגע של יופי נדיר, אבל גם המון רעשי רקע. זו בחירה מודעת של טכניקה. היא יוצאת דופן, היא מעוררת הערכה, אבל לא תמיד היא משרתת את המטען הספרותי שנשען עליה.

טירוף כעובדה מוגמרת

בתחילת הספר אנחנו מקבלים שאוגסטינה היא מטורפת כעובדה מוגמרת. אנחנו שופטים אותה לאורך כל הדפים כמטורפת קלינית, מה שגורם לנו לעבור את מסכות האירועים בצורה די ידועה מראש: היא הרי מטורפת, נסלח לה על כל דבר, נבין או לא נבין כל דבר, כי כך זה אצל מטורפים. זה קצת מקשה עלינו כקוראים להתחבר לאותם כוחות מהם נוצרת דמות ספרותית גדולה. בהרבה מקרים, אותם אותות טירוף גם מעט סטריאוטיפיים.

זה לא פשוט להעביר את האותנטיות של הטירוף דרך המילים. רומנים גדולים היו רומנים של טירוף, בלי לומר זאת מפורשות. הטירוף היה משהו נרמז, משהו שהולך ומתעצם עד שמתפוצץ בפרצוף. כאן יש תחושה של אבק שריפה תמידי. הפיצוץ כבר נעשה, פיצוץ מילולי בלבד.

על קרוסלה

בנוסף, במסגרת מסעו של אגילר אנו נחשפים למשפחתה של אגוסטינה, עם אחיה המאפיונר והדודה אכולת האשמה, ואיזו סביבה כאוטית ורוחשת של קולומביה

המודרנית; קולומביה של ברוני סמים, טלנובלות, תחושת טרור קדחתנית, חוסר יציבות, אדמה רועדת. אבל שוב, עקב הקצב המטורף של המונולוגים, קשה לנו ממש לחוש אותה.

הספר נכתב בצורה מונולוגית כמו מרכבת הרים דוהרת של פניות גופים (גוף ראשון מתערבב בגוף שני מתערבב בתיאור, חוזר לגוף ראשון, עושה סיבוב פרסה), ביטויים, מטאפורות, שברי משפטים, קללות, דימויים, מישהו דופק לך על הראש בפטיש, וכשמישהו עושה את זה - אתה לא מבחין במציאות כפי שהיית רוצה להבחין בה. בתוך סאון הפטישים גם קולומביה הולכת לאיבוד.

זה דומה לסימפוניה בה כל הכלים מנגנים באותו קצב חזק מרגע הפתיחה ועד לרגע הסיום: אין הפוגות, אין איוורורים, אין קולות קטנים שהולכים ומתעצמים אל מול קולות גדולים שדועכים. סימפוניה של פטישים.

קולו של אגילר

ספרות קולומביאנית מאז גבריאל גרסיה מארקס היא לא דבר שהורגלנו בו, ובייחוד לא קולומביה האורבאנית, המודרנית. דרך רסטרפו אנו מקבלים אותה בצורה די חד ממדית: אז יש שם ברוני סמים, ויש שם פשע, ויש שם שחיתויות, ויש שם עוני, אבל הכל נע בתזזית, וקשה לנו לקבל תמונה בהירה, כואבת, אותנטית של קולומביה.

דמותו של אגילר היא הדבר היחיד שאפשר דווקא לקחת הלאה מהרומן. הסיפור שלו מעורר הזדהות. יש בקול שלו משהו נוגע ללב, משהו חזק שעובר טוב, למרות בישול המילים בקלחת הבלתי פוסקת. אגילר לוקח אותנו מבעד למאורעות, לזכרונות ולפצעים, ואנחנו רוצים להיות איתו, ולא עם חבריו המאפיונרים של אחיה, ועם בעיות האונות של מאפיוזו בשם עכביש (מחשבה: אם המונולוגים של החבורה הזו היו מנופים לגמרי והייינו נותרים רק עם אגילר ואגוסטינה, אולי התמונה היתה בהירה יותר, למרות שהזום היה מצומצם יותר).

נגטיב של שירה

בנוסף, מבעד לקצב המטורף מסתתרות כמה פנינות פיוטיות. לעיתים צריך זכוכית מגדלת, לעיתים

 צריך לחכות שהגאות תירגע, ואז לראות מה הים יפלוט לחוף. אבל הן נמצאות שם. אפשר להנות מ"טירוף". ז'וז'ה סאראמאגו, גבריאל גרסיה מארקס וויקראם סת' נהנו ממנו.

אבל הוא מצריך סוג של קריאה שהדבר הכי קרוב אליו הוא קריאת שירה, למרות שמדובר בחווייה שונה, אולי נגטיב חמקני שלה. הוא מצריך קצב מסוים, שהוא אנטיתזה מוחלטת לקצב בו הוא נכתב ומסופר; קצב איטי, נושם, למרות שגם בקצב כזה הבעיות המבניות של הספר ככל הנראה ייחשפו.

טירוף, לאורה רסטרפו, מספרדית טל ניצן, הספרייה החדשה, 287 עמ'