או מיי גוב

ההצגה "אוי אלוהים" של ענת גוב, בבימויה של עדנה מזי"א, עם יוסי פולק ושירי גולן בתפקידים הראשיים, רצה בתיאטרון ירושלים ועברה לאחרונה לקאמרי החדש בת"א, עם גיחות לתיאטרון חיפה ולתיאטראות נוספים. היא זכתה לשבחים בעיתונות, מ"מקורי ומעניין" ועד "רעיון מבריק למערכון מטריף". עכשיו הופיע הספר עם תמליל המחזה - ובאי נוחות מסוימת צריך לומר: מדובר בטקסט תפל ופשטני, הבנוי על רעיונות נדושים ועל דאחקות צפויות.

יצרנית להיטים תיאטרלים. קאסט "חברות הכי טובות" (צילום: אלדד רפאלי)

גוב אחראית לכמה מהלהיטים הגדולים של הקאמרי ("חברות הכי טובות", ליזיסטרטה 2000", "עקר בית") וכתבה כזכור ל"זהו זה" ו"לילה גוב" האהובות. לא ברור אם גם הטקסט חסר הטעם הזה יהפוך ללהיט, אבל בינתיים זה רץ בתיאטרונים. עובדה.

יש עניין בעצם ההוצאה לאור של מחזה כטקסט ספרותי נטו, אבל "אוי אלוהים" שייך למחזות שהמפגש איתם, בהעדר הצבע והעומק ששחקנים יודעים לפעמים להוסיף (ואכן, חלק מהשבחים שחולקו להצגה הופנו למשחקם של פולק וגולן), חושף עוד יותר את שטחיותם הבסיסית.

המחזה עוסק באלוהים שנכנס לדיכאון ממצב העולם ולכן הוא מופיע לטיפול חד-פעמי אצל פסיכולוגית ששמה במקרה אֵלָה והיא מטופלת בבן אוטיסט, ועכשיו מטופלת לשעה גם באלוהים - המופיע כאדם עם מגבעת ומציג את עצמו בשם א' ונראה אכן כמו מישהו מהשב"כ.

עדיין נשארו לו כמה שטיקים. למשל, הוא מצטט לפסיכולוגית מחשבות שחשבה בילדותה וברגע מסוים הוא מקפיא את תנועתה במין "דום-שתיקה", אבל בסך הכל הוא עייף וחסר-אונים ומתחרט על בריאת האדם ("שאלת מיליון הדולר, למה בראתי את הפאקינג אדם"), אשר קלקל לו את העולם. מצד שני, הוא גם זקוק נואשות לאהבת האדם.

אלוהים מגיע לספת פסיכולוג (צילום: Index Open) 

רעיונות משומשים

הרעיונות ביסוד העלילה משומשים מאוד: אין אלוהים, ואם יש - הוא די קטן; אלוהים הומצא על ידי האדם מתוך צורך פסיכולוגי - ולכן הוא חוזר במחזה אל ספת הפסיכולוגית, אשר מסבירה לו כי אם ישמיד את האנושות הוא יפסיק להתקיים, שהרי הוא קיים רק בתודעת האנשים שהמציאו אותו.

כיוון שהפסיכולוגיה הכי שבלונית מוצגת כאן כעליונה על דעת אלוהים, מנסה גם א' עצמו, כלומר אלוהים במחזה, להרשים את הפסיכולוגית באבחון המחלה של בנה, תוך שימוש במילים הז'רגוניות המסורבלות הבאות: "הפרעה התפתחותית נרחבת PDD, לקות איכותית בתקשורת מילולית עם 'איים של יכולת'". האם מגיבה בתדהמה על הבול-פגיעה.

בהמשך תשאל אותה פסיכולוגית את אלוהים, בהסתחבקות חילונית אופיינית שיש בה גערה קלה (נימה שמצאנו אצל עוד כותבים על התנ"ך, מיאיר לפיד עד מאיר שלו ועד יוכי ברנדס), אם הוא לא הרגיש איזה צער, איזה "רעד קל בכנף", אחרי שהוא סכסך בין קין להבל. אז לא; מתברר שכמו דן חלוץ, גם א' הוא ימני אטום והוא לא הרגיש משהו מיוחד.

והפסיכולוגית תוסיף ותתרום אבחנה למטופל שלה: אתה נוטה לסכסך בין אחים בתנ"ך, היא תגיד לו, בגלל שאתה פשוט בן יחיד ומקנא בקרבה שנוצרת בין אחים. אלוהים, בתגובה, יתלונן שהיא לא נותנת לו חיזוקים. או מיי גוב.

דאחקות תיאטרליות

פה ושם יש כאן כמה דאחקות תיאטרליות לא רעות בנוסח: "כשאמרתי פרו ורבו לא התכוונתי

שתעשו רק את זה", שאומר אלוהים בהומור תיכוניסטי שנון, ובמקום אחר אומרת לו הפסיכולוגית: "אנחנו חותכים לבנים שלנו חתיכה מהזין בשבילך, ומה אנחנו מקבלים בתמורה? – את כל הזין!!!" אפשר לשמוע את הצחוקים בקהל.

יש כאן גם הערות אקולוגיות לעוסות-משהו על האדם שזיהם את סביבתו וקריצות בעניין השב"כ שמתנהג לנחקריו כמו אלוהים וכיוצא באלה. בסופו של דבר, נדמה שאלוהים היה די משתעמם לקרוא את המחזה.

"אוי אלוהים", מחזה מאת ענת גוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 75 עמ'