הנהג שלנו חבר'המן
מי שאיבדו קרוב בתאונה מרגישים קצת פחות לבד בימים שבהם הזרקורים מופנים לכביש. אבל כדי לגרום לשינוי מהותי יש להתפנות לשינוי יסודי של הענישה
שוב אנו מתבשרים על אסון תעבורתי בישראל. עוד תאונת דרכים תופסת את הכותרות. ליום אחד, אולי ליומיים, שוב אנו, שאיבדנו קרובי משפחה בעקבות רשלנות וזלזול מרגישים קצת פחות לבד: שוב הזרקורים מופנים לכבישים, התקשורת נקראת לדגל, כותרות יזעקו בעיתונים, ערוצי טלוויזיה ישלחו צוות צילום לסנט פטרסבורג, העיר שבה מצטרפות הערב בעל כורחן 25 משפחות למעגל האימה והסיוטים למועדון הזה, שבו אין דמי חבר אבל החברות בו היא לכל החיים.
אבל בעוד שבועיים איש לא יזכור את התאונה הזו ואנו נחזור לאלמוניותנו.
בפעם שעברה שהרוחות סערו בעקבות תאונה, היתה זו התאונה המחרידה שבה נהרגה מיטל אהרונסון וחברתה נפצעה קשה. אז הדהימה אותנו הקלות והזלזול שבהם אדם לוקח את ההגה ובעודו מבצע שורה של עבירות קלות (סמים, אלכוהול, נהיגה פרועה) הוא כמעט בוחר לקחת חיים של בן אדם אחר. הפעם מטריד אותנו מספר ההרוגים והפצועים הגבוה.
מדינת ישראל נשארת קרקע פוריה לנהיגה פרועה על הכביש כששכרה בצידה. כל כך קל לנהוג כאן בפראות על הכביש. זה אפילו כדאי. גם מגיעים יותר מהר, גם מפגינים גבריות מסוקסת, גם מרוויחים את כבודו של הנוסע או הנוסעת לידנו, מפגינים זלזול ומנצחים בתחרות בלתי נראית שמתרחשת אצלנו בראש. אבל הכי חשוב: לא נענשים. במדינת ישראל 2009, נהיגה פרועה ומסוכנת היא לא האלטרנטיבה. היא כבר מזמן הנורמה.
על הלעג לרש שבו נוקטים שופטי התעבורה נשפכו הרבה מילים. כל כך קל היום להרוג בן אדם על הכביש, ואז בעזרת תירוצים (למדתי את הלקח שלי), כסף ולפעמים גם קשרים, יוצאים מזה בזול.
אם שופטי המדינה לא יתחילו להכניס עברייני תנועה שלקחו חיים או פצעו אנשים לתקופות משמעותיות לכלא, למקום בו הציבור מוגן מפניהם, לא ישתנה דבר בתרבות הנהיגה שלנו. אם אנשים לא יידעו שלמרות שהם מבית טוב הם יכולים למצוא את עצמם בכלא, אין סיכוי שהם ישנו משהו בדרך הגרועה שבה הם נוהגים על הכביש.
לנהג ששלח אתמול יותר מ-20 נשמות לשמיים נרשמו יותר מ-20 עבירות תנועה קודמות. על כל עבירה שבעוונה נתפס, קיימות בוודאי עוד מאה או מאתיים עבירות שביצע כשאיש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הדליק נרות נשמה. גם אם נתעלם לרגע מהעובדה המרתיחה שהוא עבד למחייתו בחברת הסעות, אפשר לדמיין מה היה קורה אם הנהג שלנו היה עובד בארצות הברית.
בארה"ב, בעקבות חקיקה של הסנאט, מי שגרם לתאונה ישלם החל מהשנה הבאה הרבה יותר על ביטוח הרכב שלו. גם אם זו היתה שריטה ואיש לא נפצע. המשמעות: אם אתה לא רוצה לשלם תעריפים גבוהים, תלחץ גם על הברקס, לא רק על הגז.
בישראל חשבו על הרעיון הגאוני הזה, אבל בעקבות לחץ של חברות הביטוח, שמסיבות כלכליות מאוד לא מעוניינות לחקות את המודל האמריקני, מצאו פתרון יצירתי. למה יש מבצעי הנחה לנשים בחברות ביטוח מסוימות? כי כביכול הן עושות פחות תאונות. כך, במקום לאלץ את המשתוללים על הכביש לשלם יותר, מכלילים 50 אחוז מהנהגים ונותנים להן לשלם פחות.
איזו חברת הסעות היתה מספקת עבודה למי שעל ביטוח הרכב שלו היא צריכה לשלם הרבה יותר מהרגיל? ובכלל, איך יכול להיות שאדם עם כל כך הרבה עברות תנועה עובד למחייתו כנהג?
כמי שאיבד אח בתאונת דרכים אני חושב שהדרך הטובה ביותר להציל חיים היא להרתיע את המשתוללים. תרבות הנהיגה בארץ תשתנה רק כשנשלם יותר על הביטוח שלנו אם גרמנו לתאונה. כל עוד אנחנו יכולים לעשות זאת גם בלי לגרום לנפגעים ופשוט לנסוע הלאה בלי לשלם, כל עוד אנחנו מנופפים בנקודות ובחוגי העשרה כפיתרון לעצירת נהגים משתוללים, ימשיכו כבישי ישראל להיצבע באדום.
אולמרט, אמרת שצריך לבחון את תרבות הנהיגה בישראל. בבקשה, בחן, ואל תשכח גם לעשות משהו.
