משהו ברוטאלי

 ה־MGM Garden Arena מלא עד אפס מקום בצופים מהוואי, וזה בכלל לא משנה מאיפה הם הגיעו פיזית: במרכז הכלוב נלחמים הקוריאני דונג יון קים והאמריקאי־ממוצא־ארמני קארו פריז'יאן, אבל דומה שהקהל כולו צורח דווקא את שמו של האלוף במשקל קל יליד האיים. "בי.ג'יי פן! בי.ג'יי פן! בי.ג'יי פן!", ממלא המקצב המכושף הזה את ההיכל העגול עד שאין בו מקום לשום דבר אחר. בטח לא לשני הלוחמים שמנסים להפוך את עצמם מאירוע מקדים לאירוע מרכזי, אחד על חשבון האף וארובות העין של השני. אבל לא נראה שהקריאות מייאשות אותם: קים, שלפני רגע עשה שק קמח על הגב של קארו עד שלאחרון נמאס והוא הטיח את שניהם בחזרה למזרן, משפר עמדה מעל יריבו ומתחיל להוריד מכות פטיש. קארו פריז'יאן הוא הלוחם היחיד שאני מכיר שנאבק בהתקפי חרדה; עכשיו הראש שלו שמוט ומגן השיניים נפלט לו מהפה, ונראה שהוא מקבל סוף סוף סיבה אמיתית להיות חרד.

אולי בהשראת האומץ שמפגין הארמני, גורמים מסוימים בקהל מבינים שזה לא מנומס לעודד את בי.ג'יי פן — שיעלה רק לקרב המרכזי — בזמן ששני ספרטנים אחרים מנסים לעשות את העבודה שלהם. כמו בתיאום מראש, ברגע אחד מתגלים סביבי אלפי מאמינים שלא מתפללים לאל הג'יו־ג'יטסו מהוואי. "GSP! GSP! GSP!", הם צועקים את ראשי התיבות של האלוף במשקל הבינוני־קל של הארגון, הקנדי־צרפתי ג'ורג' סנט פייר, שמהווה את החצי השני של הקרב המרכזי.

בכלוב האוקטגון מניף קים את ידו, מבקש עידוד מהקהל, ואז מוריד אותה למטה בעוד אגרוף פטיש. אבל נראה שלאף אחד חוץ מפריז'יאן לא אכפת. כל השאר כאן מסיבה אחת בלבד: לראות את פן וסנט פייר נפגשים לקרב על תואר האליפות במשקל בינוני־קל. האמת, לפי ההופעה שפריז'יאן נותן עד עכשיו, אולי גם הוא כאן בשביל זה.

פן וסנט פייר כבר נפגשו ב־2006, בגלגול קודם של שניהם, בקרב שנועד לקבוע מי מהם יזכה להתמודד שוב על תואר אלוף המשקל הבינוני־קל. סנט פייר ניצח בהחלטה חצויה שהתסיסה את עולם אמנויות הלחימה המעורבות, ה־Mixed Martial Arts. השניים האלה שונאים מאז זה את זה, הגם שרוב השנאה מגיעה מהכיוון של פן — אדם שבאופן מובהק משתמש בתיעוב כדלק אגרופים.

ההיסטוריה של השניים האלה לא צריכה להיות סיבה להתרגשות מיוחדת, כי כמעט כל קרב MMA מתרחש בשני מישורים: הרומנטי והטכני. הראשון מתקיים לפני ואחרי הקרב, וגם במהלכו — על מסכי הטלוויזיה. שם זה קנדה נגד הוואי, הפייבוריט נגד האנדרדוג, העובד החרוץ נגד הכישרון מלידה, ההיאבקות נגד הג'יו־ג'יטסו, האיש הטוב נגד האיש הרע. אבל בכלוב עצמו קיים רק המישור השני, האמיתי והמדמם. שם נעולים שני גברים שהולכים מכות רצח עד שאחד נכנע או מתעלף, או שהשופט מרחם עליו, או שנגמר הזמן. הרומנטיקה נשארת בחוץ, או שהיא חוטפת מרפקים עד שהיא מאבדת את ההכרה. תשאלו את קארו פריז'יאן, שמקבל אגרוף אחורי־שמאלי בדיוק כשנשמע הפעמון המסיים את הסיבוב הראשון.

"פעם אחרונה שאתה קורא לחבר'ה מגלילות חנונים"

סימנים כחולים של כבוד

בי.ג'יי פן וג'ורג' סנט פייר הם שניים מחמשת לוחמי ה־MMA הטובים בעולם בכל קטגוריית משקל. פן מחזיק כאמור בתואר המשקל הקל, אבל האגו שלו כבד יותר בלפחות שבעה קילוגרמים. הוא רוצה להיות הראשון שמחזיק בו בזמן בשתי חגורות אליפות, ולא אכפת לו לשבור לסנט פייר את היד על הדרך. למען האמת, כמו שאני קולט אותו, הוא בטח מעדיף לשבור אותה.

כמה שעות לפני האירוע, בקזינו המנצנץ והמצלצל של מלון ה־MGM Grand, פגשתי במקרה את קני פלוריאן, הטוען העיקרי לכתר המשקל הקל של פן. פלוריאן שידר את ערב הקרבות בתוכנית MMA Live של ערוץ ESPN, שסיכמה את מה שהתרחש ומה שהתנפץ (האירוע עצמו שודר בארה"ב בצפייה בתשלום תמורת כ־50 דולר). אחרי קשקושי ההיכרות ההכרחיים שאלתי אותו איך הוא חי עם זה שנגזר עליו לחכות ארבעה חודשים כדי להילחם עם פן, רק כי לאיש מהאי מתחשק לבדוק אם יש לו את זה גם במשקלים אחרים. "זה בסדר. זה נותן לי זמן לעשות דברים כמו התוכנית ב־ESPN וליהנות מהקרב", ענה דיפלומטית הלוחם בחליפת המעצבים.

פלוריאן נלחם במשקל 70 קילו, אבל ביומיום נוגע ב־85. בענפי קרבות מקצועניים נערכת השקילה יום לפני האירוע העצמו, ולוחמים נוטים לעשות דיאטת נוזלים (מה שנקרא לחתוך משקל), ואז להעלות את רובו בחזרה ביממה־פלוס שבין השקילה לקרב. ברמות הגבוהות בעולם — שם הבדלי האיכות הטכניים והאתלטיים בין לוחם ללוחם הם מזעריים — קילו או שניים לכאן או לכאן יכולים להיות ההבדל בין סיום שבו השופט מרים לך את הידיים, לזה שבו רופא הזירה מרים לך את הרגליים. מתאבקים אמריקאים, שחתכו משקל בערך פעם בשבוע בארבע שנות קולג', הם אלופי העולם בזה.

"תעשה לי רק טובה אחת", ביקשתי מהחבר החדש שלי. "תבעט לו בתחת".

אה, כן. אל תספרו את זה לאוהדים שלו בארץ, ובעיקר אל תספרו לפן עצמו, אבל אני לא כל כך סובל אותו. הוא הכישרון הטבעי הגדול היותר בתחום המכות; הג'יו־ג'יטסו הברזילאי שלו הוא ברמה עולמית, והאיגרוף שלו ברמה אולימפית; וחוץ מזה, הוא חי בשביל הזירה. אבל הוא אידיוט.

בדיוק כמו שהקרבות נערכים בשני מישורים, ככה נחלקים גם אוהדי ה־MMA הפנאטיים לשני מחנות — אלה שמתחברים לצד הטכני, ואלה שנוטים יותר להיבט הרומנטי של העניינים. האחרונים אוכלים כל עצם יח"צנית שזורק להם דיינה ווייט, מנכ"ל ה־UFC, האיגוד המוביל בענף: בי.ג'יי פן יכול להיות מוצג כגאון קרבות שלא מסוגל לטעות ולא יודע פחד, או כפרחח עצלן ומוערך מדי. ג'ורג' סנט פייר הוא העתיד של הספורט, או סתם אתלט גנרי שהיה נמוך מדי בשביל לשחק כדורסל. אני עצמי מתחבר הרבה יותר לצד הטכני, ובכל זאת מאמין שפן הוא פרחח מוערך מדי. לראיה, אם לא להערכת היתר אז לפחות לפרחחות, הוא כינה לאחרונה את סנט פייר "כלבה". זה לא נשמע כמו MMA. מקסימום כמו רסלינג.

MMA הוא ספורט מזוכך. רוב הענפים שמים כדור בין קבוצות של גברים, או שעון בין גברים בודדים, כדי להכריע בסוגיית העליונות הפיזית. ב־MMA מוותרים על המתווך, ובודקים את מה שהספורט בא לבדוק מלכתחילה: מי יותר חזק. זה שמשקיע פחות באימונים לא חוטף 0:5; הוא חוטף מכות רצח. וגרוע מזה, סיכוייו יפים להיפגע קשות. אולי בגלל ההקרבה הפיזית הזאת, רוב הלוחמים מכבדים את היריבים שלהם. לא נדיר לראות שני גברים מכים אחד את השני עם כל גפה אפשרית במשך שלושה סיבובים, ואז מבצעים כמעט מייק־אפ סקס ברגע שמצלצל פעמון הסיום. לעומת זאת, לבי.ג'יי פן תמיד היה יותר כישרון מאשר נכונות להשקיע, וכבוד יש לו בעיקר לעצמו.

"אל תדרוך, הרגע סיימתי לשטוף כאן"

אמצי לוחם

כאמור, קארו פריז'יאן ודונג יון קים לא הרגישו כמו באירוע מקדים או משני. מבחינת הלוחמים אין בכלל דבר כזה; כל קרב הוא גמר. אין כאן 40 משחקים בעונה, אלא בקריירה. אין מישהו אחר בקבוצה שיישא את האשמה אחרי הפסד או תצוגה משמימה. כל קרב יכול לקחת אותך צעד קדימה או אחורה. אתה לא עף מהליגה המופשטת שאתה נמצא בה אחרי עשרה הפסדים: מספיקים שניים רצופים, או לפעמים אחד מוחץ במיוחד. חוץ מזה, תמיד ישנה האפשרות המעשית של זעזוע המוח.

הקרב הסתיים בהחלטה חצויה לטובת הארמני. אגב, מאוחר יותר התגלה שפריז'יאן — כנראה בניסיון לטפל בעצמו עצמאית — עלה לקרב מסומם ממשככי כאבים אופייאטיים, וסביר להניח שהניצחון שלו ייפסל. אם היו מכריזים על העניין בזמן אמת, ספק אם מישהו בקהל היה מקדיש לזה יותר משריקת בוז רפה. הם באו בשביל הוואי־קנדה; מצידם, ארמניה וקוריאה יכולות להמשיך לריב בחוץ עד מחר. 

לקרב שקדם לאירוע המרכזי עלו הברזילאים הבלתי מנוצחים ליוטו מצ'ידה ותיאגו סילבה (ר' מסגרת). כשהוא הסתיים לקחתי הפסקה מהרעש מחוץ לאולם, ליד חניון הוואלה של הלימוזינות. היו שם בערך 20 אוהדים חובשי כובעים קנדיים מטופשים ולבושי חולצות הוקי. הם התאמנו על צעקות GSP והרמות בקבוקים שיכורות. לצידם ניצבה קבוצה גדולה בהרבה של בני הוואי מחוספסים למראה, שאפילו לא טרחו להביט בעמיתיהם הקנדים באורח מאיים. זה לא כדורגל פה. אף אחד כאן לא אלים. אולי רק שונה: אם להאמין להייפ, בי.ג'יי פן וג'ורג' סנט פייר הם הטיפוסים הכי הפוכים שיכולים להיות. פן למשל יציג את עצמו כלוחם, ואת סנט פייר כאתלט. בשני המקרים זה יהיה חצי נכון: כמובן ששניהם לוחמים, אבל במידה רבה שניהם אתלטים. פן מתגאה באוזני כרובית שמגיעות אחרי שנים של אימוני היאבקות ואיגרוף, ומסתובב עם אחוזי שומן די נורמליים; לסנט פייר מצידו יש פנים של דוגמן, וגוף של דוגמן תחתונים. הוא הגורם הישיר לכך שהיום צופות ב־UFC יותר בחורות מאי פעם. בפן צופה בעיקר החברה שלו, אבל היא מספיק כוסית בשביל שנסלח לו.

ההבדלים ניכרים גם כשזה מגיע לכלוב. פן הוא קודם כל חגורה שחורה ב־BJJ, ג'יו־ג'יטסו ברזילאי; למעשה הלא־ברזילאי הראשון שלקח אליפות עולם בענף הזה. BJJ הוא משחק שנערך ברובו על הקרקע, כשמטרת העל היא להכניע את היריב באמצעות נעילה או חניקה, והמטרה האופרטיבית היא השגת עמדה שלטת. הדבר השני שפן יודע לעשות זה להתאגרף, מה שהפך אותו לסופרסטאר: הכנעות זה נחמד, אבל מה שהקהל האמריקאי באמת רוצה לראות זה מישהו מכניס למישהו אחר את האונה הימנית אל תוך השמאלית. גם סנט פייר הוא חגורה שחורה (רק טרייה יחסית) ב־BJJ, אבל זה רק הנשק המשני בארסנל שלו. הנשק הראשי, והאטומי במקרה שלו, הוא יכולת היאבקות אדירה.

למרות שסנט פייר לא היה מתאבק בקולג' כמו מקביליו האמריקאים — הוא בכלל לא למד בקולג' — רמת ההיאבקות שלו היא כזאת שנבחרת קנדה בהיאבקות הזמינה אותו, לפחות חצי ברצינות, להשתתף באולימפיאדת 2008. אבל כמו שיכול לספר לכם כל אחד מחובשי הכובעים המטופשים, הוא לא רק אחד ששולט ב־BJJ והיאבקות וקראטה־מגע־מלא ואיגרוף תאילנדי: ג'ורג' סנט פייר הוא כנראה האתלט הטבעי הטוב ביותר ב־MMA.

אחת מהאינדיקציות המובהקות לאתלטיות מוּלדת היא ניתור לגובה מהמקום. סנט פייר, גורילה כסופת גב במעטפת אנושית, עושה את זה בצורה שמסכנת מטוסים מנמיכי טוס. בהתאמה, לעיתים נדירות הוא פוגש יריב שלא עוטה הבעה משתוממת־מבועתת כשהוא מרגיש לראשונה את הכוח המתפרץ שלו. כאילו להכעיס, הוא גם עשה לעצמו מנהג להרביץ סלטות לאחור אחרי הניצחונות שלו; רוב הלוחמים האחרים בקושי מסוגלים לעמוד זקוף אחרי שלהם. בשנת 2008 הוא זכה בתואר אתלט השנה בקנדה, ולמרות האנגלית הגרועה עם המבטא הצרפתי המחריד, הוא הפך גם בארצות הברית לאחד מהכוכבים שהענף הזה כל כך זקוק להם: כאלה שמטפטפים אל המיינסטרים ומביאים קהל חדש, למשל כזה שמשתמש במגן תחתון.

 "טוב, אני מעביר אותו למיטה, רק שלא יתעורר"

בעשור וחצי של קיומו עבר על ה־MMA תהליך דומה לזה שעבר על האיגרוף בין שנות ה־60 של המאה ה־19 לשנות ה־60 של המאה שעברה: הוא הפך מאירוע שבו שני גברים קשוחים הולכים מכות לספורט מדויק, שבו אפשר כמעט לדעת מי ינצח עוד לפני תחילת הקרב. גם בימינו צריך קשיחות ומוטיבציה של כלב מיוחם בשביל לנצח קרב MMA — הרי בסופו של דבר, למרות הטכניקות והחוקים, מדובר במכות רצח — אבל כבר לא מדובר בגברים שיודעים להילחם, אלא באתלטים שבחרו בספורט הלחימה. התוצאה היא שאין יותר מדי הפתעות גדולות בענף הזה. ג'ורג' סנט פייר יצא מנצח מהקרב הקודם שלו עם בי.ג'יי פן, הוא במשקל הטבעי שלו ובשיא מבחינת יכולות, וכל אידיוט קנדי ידע שהפעם הוא אמור לשלוח את פן בחזרה להוואי על אלונקה.

הלוואי אמן.

הנקודה השחורה של הדגל הלבן

"שמעת שפן קרא לבחור שלך כלבה?", שאלתי את אחד מחובשי הכובעים ומחזיקי הבירות.

"וווווווווווווווווווווווווווווווווהו", הוא ענה. "כן, בייבי!".

סנט פייר עצמו לקח יותר קשה את הקטע עם הכלבה, כנראה כי יש בזה משהו. אני עצמי לא חושב שהוא כלבה, בעיקר לא כשאני מוקף באנשים רחבים עם בירה ביד, אבל פן התייחס לאירוע ספציפי שבו הוא באמת יצא קצת נקבה (יחסית ללוחם מקצוען, לא יחסית אליך). זה קרה בקרב מול מאט סרה, שהקנדי פרש ממנו אחר כבוד. כלומר, הבה נשים את זה בפרופרציות: הוא פרש במצב שבו 99 אחוזים מהגברים האמיצים ביותר שאתם מכירים, ולפחות 50 אחוז מלוחמי ה־MMA, היו פורשים. סרה פשוט פירק בשיטתיות את הסנטר של סנט פייר; זאת היתה דרכו

 לבקש ממנו את חגורת האליפות הטרייה שלו. הדפיקה של סנט פייר מצידה היתה דרכו להשיב ב"קח מה שאתה רוצה, רק תעזוב אותי בשקט".

ב־MMA נהוג לדפוק את עצמך החוצה מקרב — כלומר לתופף על היריב שלך שלוש פעמים עם היד כדי לסמן כניעה — כשתופסים אותך בנעילה שעלולה לסכן את אחת מעצמותיך או לשלוח אותך לשנת לילה קצרה, אבל לעשות את זה עקב מכות נחשב לפחות מכובד. הבעיה היא שאם הסנטר שלך חזק ולא נותן לך לחטוף נוק־אאוט מהיר, אתה עלול למצוא את עצמך ממשיך לחטוף מכות במצב חצי־הכרתי עד שהשופט מבין שאין לך יותר מה לעשות באוקטגון חוץ מלמות, ואז גואל אותך מייסוריך. בקיצור, הכלבה היא בעיני המתבונן.

סנט פייר היה אז ינוקא בן 25, ומאז הספיק לרמוס את סרה בדרכו לקחת ממנו בחזרה את החגורה. היום הוא כבר בן 27, שזה הפרש של עשר שנים לפחות בשנות אדם. לא סביר שהוא אי פעם ידפוק שוב בגלל מכות, גם אם מי שינחית אותן עליו יהיה משה.

בתחילת המאה ה־20 היה סם לנגפורד הקנדי למתאגרף הראשון שנלחם בצורה מודרנית ושלמה; בתחילת המאה ה־21, ג'ורג' סנט פייר הקנדי נחשב ללוחם ה־MMA הראשון שעושה את זה. מעניין שאת השלמות הזאת משיג סנט פייר דווקא בחתיכות: הוא מאמין גדול בהפרטה, ומקפיד להתאמן עם הטובים ביותר בכל תחום בנפרד. בהיאבקות עם נבחרת קנדה, ב־BJJ עם גאוני קרקע, באיגרוף תאילנדי עם מורה אגדי ובאיגרוף עם אלופי עולם. את האימונים המשולבים הוא עושה ב־Tri Star, המכון המוביל בקנדה ל־MMA, ולקינוח מחזיק מאמן כושר.

"אוקיי, אני מתחיל את הישיבה, מי בעד לשפץ את האינטרקום?" 

הקלישאה מספרת שלוחמים, וספורטאים בכלל, יוצאים מחוזקים מהפסדים. במקרה של סנט פייר, ברור שההפסד הצורב למאט סרה גרם לו להבין את מה שבי.ג'יי פן מסרב להבין: לוחם לא יכול להיות מנהל האימונים של עצמו. הוא צריך אישיות שהוא בוטח באופן מלא בידע ובדאגה שלה, שלפני הקרב תגיד לו מה לעשות ומתי, ובמהלך הקרב תכוון אותו כאילו הוא דמות בפלייסטיישן. זה תמיד חשוב, וזה קריטי כשהעסק לא הולך כמו בתכנון המוקדם. והנה, אחרי אותו הפסד הוסיף הקנדי לאימונים הפרטניים שלו גם מחנה אימונים אצל גרג ג'קסון לפני כל קרב (ועל הדרך גם פסיכולוג ספורט), כשג'קסון מתפקד גם כבוס של הפינה שלו. ואם סנט פייר היה מפחיד לפני הקרב עם סרה, מאז הוא הטרמינייטור: ארבעה ניצחונות רצופים מול היריבים הטובים ביותר, באחת מקטגוריות המשקל התחרותיות ביותר בענף.

המשקל הטבעי של בי.ג'יי פן הוא הקל, ה־70 קילו. בקטגוריית המשקל שבה הוא איתגר את סנט פייר — בינוני־קל, 77 קילו — הרקורד שלו עמד לפני הקרב על 2:2. במשקל הקל כינו אותו פעם "כנופיה של איש אחד"; בבינוני־קל הוא נראה כמי שמוכיח את הטענה הישנה של איי.ג'יי ליבלינג, מעיתונאי האיגרוף הגדולים בכל הזמנים: "אין דבר יותר גרוע ללוחם מקילוגרם עודף". תוסיפו את הניצחון של סנט פייר בקרב הראשון ביניהם — תמיד יש מה ללמוד מהקרב הקודם, לא משנה כמה הלוחמים התפתחו מאז — ותבינו למה רוב יושבי ה־Garden Arena תהו מה כבר יכול להיות לפן שלא היה לו ב־2006. אלא שהתשובה של פן וידידיו מהאי היתה "די הרבה". עם ובלי קשר לזה שלדעתם, פן ניצח גם בקרב הראשון.

הטענות כלפי פן הופנו תמיד למוסר העבודה שלו: מתברר שאם אתה נולד עם כל כך הרבה כישרון לקרבות, אתה נוטה לזלזל בהכנה אליהם. הוא מודה שבתקופה מסוימת הסתפק בשעת אימונים אחת ביום (לעומת החמש־שש שעות המקובלות אצל רוב המקצוענים), אבל טוען שכל זה שייך לעבר. אחרי שראיתי אותו בקרב הקודם שלו, שבו פירק את מפלצת האנרגיה שון שרק במשך שלושה סיבובים עד ששרק אמר "חלאס, לא רוצה את התואר שלך, תיחנק איתו ותן לי לשכב כאן רגע בצד", אני די מאמין לו. ובכל משקל, פן מאומן הוא פן מסוכן.

קרבות גדולים הם כאלה שאומרים משהו על מצב הספורט ועל תמצית הלחימה בכלל. דיינה ווייט קרא לרי־מאץ' של פן וסנט פייר "הקרב הגדול בהיסטוריה", מה שזה לא אומר, אבל היה ברור שהוא שואל שוב את השאלות הגדולות הרגילות: מה יותר חשוב, טכניקה או כוח? מה יותר שמיש, מוח או לב? והאם יש צדק קוסמי בעולם, ומי שקורא לבחור השני בשמות נידון להפסיד? מהניסיון שלי, התשובה לכל השאלות האלה היא תמיד "לפעמים".

"אתה לא מזהה אותי, אני מהחוג של רם גלבוע" 

גדול מסכום אגרופיו

פן וסנט פייר מוותרים על נגיעת הכפפות המסורתית ונכנסים לקלינץ' — חיבוק שממנו אפשר להוציא ברכיות, מרפקים ואגרופים קצרים, או לנסות להפיל אחד את השני. הם מחליפים ביניהם ברכות באמצעות ברכיים ומרפקים; נדמה שזה יותר כדי לשחרר לחץ ולהרגיל את עצמם למעמד, ופחות כדי לפגוע בפרטנר שלהם לריקוד. חובב טכניקה ושולל רומנטיקה או לא, אני קולט שלא שיחררתי אוויר מהריאות בערך 20 שניות.

קצת כמו בהופעת רוק, הקהל מגיע לאירועי MMA יותר בשביל חוויית הצפייה המשותפת ופחות בשביל הזכות לראות את הלוחמים ללא המחסום הטלוויזיוני. למעשה, האוהדים באולם מחלקים את זמן הצפייה שלהם בערך שווה בשווה בין הכלוב למסכי הענק, שמשדרים בדיוק את מה שרואים צופי הטלוויזיה. אלה שיושבים בשורות הזולות, העליונות, צופים במסכים ברוב המוחלט של הזמן; אין להם שום סיכוי להבין מה הולך בצפייה בלתי אמצעית. אבל אפילו אלה שיושבים קרוב יחסית מוצאים את עצמם מביטים למעלה בכל פעם שהלוחמים יורדים לקרקע, או נמצאים בזווית שבה אחד מעמודי הכלוב (או אחד הלוחמים, או השופט) מסתיר את ההתרחשות. אבל את יתרון הגודל של סנט פייר אפשר לראות בעין בלתי מזוינת מהשורה ה־30.

בשקילה נרשם פן כ־76.3 קילו, וסנט פייר כ־77.2 — הגבול המותר בקטגוריה. זה אולי לא נשמע כמו הבדל משמעותי, אבל האמת היא שזה אומר המון. אם לוקחים בחשבון את חיתוך המשקל, סביר להניח שהקנדי נכנס לכלוב במשקל של כ־85 קילו, ופן סביב ה־78 או אפילו באותם 76.3. המשקל הטבעי של סנט פייר פשוט גבוה הרבה יותר, והוא מקצוען בחיתוך משקל. פן מצידו נאלץ לעלות במשקל כדי להתקרב ל־77, סביר להניח שחלקו בשומן. ואני מזכיר לכם את הקילו העודף ההוא של איי.ג'יי ליבלינג.

לא שזה סוגר את הקרב. בדומה לפלויד פטרסון — אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד בזמנו של ליבלינג — פן היכה אנשים גדולים ממנו בכזאת קלות שהוא חושב על עצמו במונחים של משקל בינוני־קל. אחרת הוא לא היה נכנס לכלוב הערב, עם קצת שומן מסביב לבטן או לא. נכון, ליבלינג קבע גם ש"אם שני לוחמים מצוידים ביכולות כמעט זהות ובגודל מאוד לא זהה, הגדול ינצח בתשע פעמים מתוך עשר". זה בוודאי נכון, אבל מתישהו תגיע הפעם העשירית ההיא.

שני הלוחמים עוברים לטנגו. הקנדי מנסה להצמיד את בן האיים לקיר הכלוב; המשקל והכוח עושים את שלהם, והגב של פן נושק לגדר. "לך על זה, בי.ג'יי! שמתי עליך 1,000 דולר, יא חתיכת חרא!", אני שומע מישהו בולע מילים מאחורי. זה בחור לבן ושמן עם קונטיינר פופקורן, שבמחירים של וגאס בטח עלה לו עוד 1,000 דולר. הוא די רחוק ממני, אז ייתכן שאני רק מדמיין את ריח האלכוהול, אבל זה לא אומר שהוא לא שיכור.

אני חוזר להביט בקרב בדיוק כשסנט פייר משנה מישור, יורד למטה ועולה בחזרה למעלה כשבידיו רגל של פן. הוא מנסה ללכת על "סינגל לג", הטלת היאבקות שיוצרת לחץ עילי על רגל אחת. אלא שמכאן ועד הנחתה של פן על הקרקע יש דרך ארוכה. אחרי הכל, להפיל את בי.ג'יי פן זה כמו להפיל את מגדלי התאומים: לא בלתי אפשרי, אבל מספיק מפתיע בשביל לתפוס כותרות לכמה חודשים.

"עזוב אותי, אני נר ראשון" 

ההבדל בין המכות של שני החבר'ה האלה למכות שהיינו הולכים בחטיבה הוא כמו ההבדל בין הסופר קלאסיקו לכדורגל שהיינו משחקים. אין כאן מהלך לא מחושב, והביצוע כל כך יעיל שהוא כמעט מינימליסטי. למען האמת, צופה שיושב מול קרב ה־MMA הראשון שלו היה נהנה יותר לראות שני לוחמים בינוניים מאשר את השניים האלה, ששולטים באמנות שלהם עד כדי כך שהם מבטלים אחד את השני בכמעט 100 אחוז מהמשחק.

על הקרקע יש לפן יתרון ברור כמעט על כל אחד, אבל הוא רוצה לרדת לשם בתנאים שלו — מעבר לזה שהוא יתנגד להטלה בכל הכוח, ולו רק בשביל הכבוד והניקוד של השופטים. למרות (ואולי בגלל) היתרון הברור שלו למטה, פן דווקא לא הרבה להשתמש ביכולות האלה בתחילת דרכו ב־UFC, והעדיף לתת נוק־אאוט ליריבים שלו עמוק לתוך שנת 2004, אז השיג את ההכנעה הראשונה שלו באוקטגון.

המדיניות של פן מסתדרת מצוין עם האופי של הענף הזה, שמשלב כל שיטת לחימה שתצליחו לחשוב עליה: התפקיד של הלוחם הוא לבחור רק את מה שעובד, ולגרום לכל סגנון שבאמתחתו להשלים את הסגנונות האחרים ולא לקזז מהם. ב־MMA — לפחות כזה שמבוצע היטב — נוצרת סינרגיה. ההיאבקות שלך הופכת אותך לסטרייקר (תחסכו לי את התרגום ל"חבטן" ותבינו לבד) טוב יותר, כי היריב מפחד מההטלות שלך ומשנה את הדרך שבה הוא נלחם בעמידה, והסטרייקינג שלך משפר את ההיאבקות שלך, כי היריב מפחד מהאגרופים שלך ונכנס להטלות פזיזות, וזה נכון גם לגבי כל שלב אחר של המשחק. לכן המוטו של בי.ג'יי פן הוא ABC — Always Be Combining.

פן מתעקש, וסנט פייר נאלץ לוותר על הרגל. הם חוזרים להכות אחד את השני מהקלינץ'. מהמקום שבו אני יושב, וגם על המסך, לא נראה שלמישהו מהם יש יתרון ברור — פרט לעובדה שפן הוא זה שעדיין צמוד לגדר. 7,500 צופים חוזרים על המנטרה "בי.ג'יי! בי.ג'יי! בי.ג'יי!". אני מצטרף ל־7,500 האחרים שעונים להם ב־GSP.

קונצ'רטו לסנטר

הבחור שלנו חוזר לתפוס רגל, אבל משלם על זה בסנוקרת שהיתה מפרידה את הראש שלי מהצוואר. את הראש של סנט פייר היא אפילו לא מזיזה אחורה, אבל הוא בכל זאת מחזיר לפן את הרגל שלו.

שלוש דקות לסוף הסיבוב הראשון. זה קרב אליפות; תיאורטית, הוא יכול להימשך חמישה סיבובים של חמש דקות. מעשית, סביר להניח שעוד קודם ילך מישהו לישון או לדפוק. בינתיים הם לא מפסיקים לעבוד מהקלינץ', לשגר אחד לשני קטנות שהם ירגישו מחר, עד שסנט פייר משחרר את הלחץ בכתף שהצמידה את פן לרשת ומנסה לתזמן אגרוף לאותו רגע בדיוק. הוא מחטיא. פן מחוץ למלכודת, והקרב נפתח מחדש.

למרות השיפור במצבו, פן נראה קצת כבוי. אני חושב שהוא מפחד מההיאבקות של סנט פייר: הוא לא מוציא מכות שהקנדי יוכל להיכנס מתחתיהן. סנט פייר מצידו רוצה לתת לו עוד משהו לחשוב עליו, כי הוא בכל זאת יורד שוב לכיוון הרגל. זה לא עובד. פן מקפץ על רגל אחת כמו פרימה בלרינה שאתם לא רוצים להתעסק איתה, והם חוזרים לקלינץ'.

סנט פייר תופס עכשיו את הראש של פן, שמצליח להשחיל את הידיים פנימה ולשגר משם את המרפק הכי כואב למראה שאני זוכר. הוא עולה מלמטה מטווח אפס, בזווית ישרה, ומתנגש בתחתית הסנטר של הקנדי כמו תאונת דרכים קטנה. הפעם הראש של סנט פייר ניתז אחורה והוא נסוג עם שני אגרופים שמחטיאים. אבל הוא מחליט לעלות בחזרה על הסוס שזרק אותו, כאילו אומר "אני כלבה, יא חרא?".

אם יש משהו שמבאס לוחמים, זה יריב שלא מתנהג כמו שהם ציפו ממנו להתנהג. פן ציפה שסנט פייר ייסוג לאיזה חצי דקה ויתאושש נפשית מהמרפק הזה, שהגיע כל הדרך למעלה מקרקעית הגיהנום. אבל לא: הוא שוב יורה אגרוף לבטן של פן, ואז וו ימני ללסת. עוד דקה של מהלומות לא סדירות — בעיקר ג'אבים, אגרופים קדמיים ישירים — תנועת ראש טובה אחת, בעיטה לרגל מצידו של הקנדי, ונגמר הסיבוב. קשה מאוד לקבוע לטובת מי.

פן יכול ללמוד כל אחד אם רק ייתנו לו מספיק זמן, כך שבעיקרון, קרב ארוך הוא לא חדשות רעות מבחינתו. הבעיה, כמובן, היא שבקרב ארוך מדי הוא מועד להתעייף. במובן הזה, כל סיבוב שבו פן לא יוצר נזק בולט הוא סיבוב של הפסד. אולי בגלל זה הוא הראשון שיורה בסיבוב השני, עם מכת וו שמחטיאה. השנייה, קצרה יותר, כבר מתלבשת. סנט פייר עונה בג'אב טובה לגוף, שתופסת את פן בדרך פנימה, אבל משלם על זה בעוד וו. הוא שוב יוזם קלינץ' עם שתי ברכיות ומרפק, ואז הולך על הורדה למטה. הפעם הוא מצליח לשים את פן על הגב.

"אאארווווווווררררהההההההה", אני שומע את הקהל שואג, ושם לב שאני שואג בעצמי. להפיל את בי.ג'יי פן זה טוב. עכשיו צריך רק להיזהר מהכנעה.

האתלטיות הזאת — היכולת של ג'ורג' סנט פייר לייצר אנרגיה ולעבור ללא תפרים או עצירה מתנועה לתנועה, ממרפק להטלה — היא זאת שגרמה למבקרי הספורט להכתיר אותו כלוחם ה־MMA הטהור הראשון. פעם היו רק מתאבקים, או רק לוחמי BJJ, או רק סטרייקרים. ידעת בדיוק מה הם הולכים לעשות, והבעיה שלך היתה לעצור את זה. אחריהם הגיעו לוחמים שלמים יותר, שניסו להשתלם ביותר מאספקט אחד של הקרב. אלה התחילו להעלות לאנשים רעיונות על "התיאוריה המאוחדת" של ה־MMA: לוחם אחד שהוא לא רק טוב בהכל, אלא גם משלב את כל המרכיבים לכדי משחק אחד שלם. סטרייקינג שמתמזג באופן מושלם בהיאבקות, שמתמזגת באופן מושלם ב"גראונד אנד פאונד" — מכות מהעמדה העליונה על הקרקע — ומשם להכנעות.

הכנעות הן העסק של ילד הפלא מהוואי, שבינתיים כורך את רגליו סביב הקנדי ומכניס אותו ל"גארד" שלו (על הקרקע, אם היריב נמצא מעליך. אבל בין או לפני הרגליים שלך הוא נמצא בגארד שלך). יש כמה וכמה סוגים של גארד, אבל בכולם אתה יכול להכניע את היריב — והוא מצידו חייב להימלט מבין הרגליים שלך למצבי שליטה שונים עם שמות כמו "סייד" או "מאונט" כדי להכניע אותך. עכשיו, לפן יש גארד שיכול לעצור את חטיבה 7 בפיקודו של טליק. אנשים כל כך מפחדים מהגארד הזה, שרבים מעדיפים לעמוד ולחטוף ממנו פצצות בעמידה רק כדי לא להיכנס לשם — מה שמסביר למה האוהדים של סנט פייר עוצרים עכשיו את הנשימה.

לא נראה שסנט פייר עצמו מפחד מהכנעה, אבל הוא תקוע עמוק בתוך "גארד גומי", סוג גארד שמאפשר ללוחמים גמישים לנטרל כמעט לגמרי את ההתקפות של מי שנמצא מעליהם. ואחת הסיבות להצלחה הפנומנלית של פן ב־BJJ — וגם בהתנגדות שלו להטלות — היא הגמישות המגוחכת שלו, בעיקר ברגליים.

הבעיה היא שגארד גומי לא שווה הרבה אם לבחור שמעליך יש כוח עדיף, יציבה טובה והבנה מעמיקה של ג'יו־ג'יטסו, ולסנט פייר יש הרבה מכל הדברים האלה. אז הוא מקפץ החוצה מהגארד ואז חוזר פנימה עם אגרוף שהיה שובר לסת של בולדוג. חטיבה 7 איגפה זה עתה את הביצורים המתוחכמים והקטלניים ביותר על פני כדור הארץ, ועוד הספיקה לשגר מכת נגד. אי אפשר לטעות במבט של פן; הוא אומר "אוי שיט".

להיות שם כשזה כואב

אני מתפתה לחשוב שהעסק סגור, אבל אף פעם לא מומלץ להספיד את בי.ג'יי פן: אחד היתרונות הגדולים שלו הוא רוח לחימה שאף פעם לא מפסיקה לנשב. הוא גדל בשכונה אמידה שהיתה מוקפת בשכונות עוני, ונלחם ממש מגיל חד־ספרתי. בתיכון הוא כבר היה בטוח שהוא הלוחם הטוב בעולם (גם אני, אגב. אני טעיתי בגדול). אז לא, זה לא ייגמר עד שהגבר השרירי ישיר.

סנט פייר מעביר משקל כמו מטוטלת ויוצא מהגארד של פן כאילו הוא נלחם נגדי, לא נגד אלוף העולם הכי סנסציוני בהיסטוריה של ה־BJJ. זה כאילו שהוא דפק למייקל ג'ורדן שני גגות בדקה. הכבוד והאינסטינקטים של פן משתמשים ברגל הרחוקה בשביל למשוך את הקנדי בחזרה לגארד, בתרגיל שנקרא "בריחה מהכלא" ומצריך גמישות של כוכבת פורנו. זה פשוט יפהפה, רק שזה לא עוזר לו, כי סנט פייר מכה אותו גם משם. אני לא חושב שהיית צריך לקרוא לו כלבה, בייבי ג'יי.

הסיבוב השני נגמר, וסנט פייר חוזר לפינה כדי לשמוע מה יש לגרג ג'קסון להגיד. ג'קסון הוא אחד מהמאמנים המצליחים ביותר ב־MMA, ובמחנה שלו נמצאים כמה מהלוחמים הטובים בעולם, כולל אלוף ה־UFC הנוכחי והשחצן במשקל חצי־כבד. גם פן מתגלגל בחזרה לפינה שלו; מחכים לו שם מאמן הג'יו־ג'יטסו שלו, מאמן האיגרוף שלו, ואחיו. פן הוא הבוס בפינה שלו, אבל אני רואה ששמים לו קרח על הראש, ומאיפה שאני יושב הוא לא נראה במצב לקבל החלטות. לא משנה איך מתפתח הקרב הזה, אני מאמין שהוא צריך משקל נגד בדמות מאמן דומיננטי. כישרונות גדולים צריכים מאמנים גדולים, שיודעים איך לעבוד איתם ולמנוע מהם לנהל את עצמם. זה נכון במיוחד לגבי כישרונות גדולים שלא אוהבים לקום בבוקר, ועוד יותר במיוחד לגבי כישרונות גדולים עם אגו ענק.

אנג'לו דנדי, שאימן את מוחמד עלי ואת האגו שלו במשך רוב הקריירה המקצוענית שלהם, היה מסוגל להגיד לו בסוף יום אימונים ש"אהבתי את הג'אב־נגד ששלחת מחצי מרחק", למרות שעלי בכלל לא שלח אחד כזה. אבל עלי היה מאמין לו, והיה כל כך מבסוט מהמהלך הנפלא שיזם, שהוא התחיל לשלוח את הג'אב הזה כל הזמן. האגו והכישרון של עלי היו פשוט זקוקים למאמן־על כמו דנדי, שהתאים לו כמו כפפה של אוורלאסט. ייתכן שגם פן כזה, וייתכן גם שהוא לעולם לא ימצא את האנג'לו דנדי שלו. אם הוא היה מוצא אותו, הדנדי היה אומר לו: "אל תלך על הקרב הזה עם GSP. הוא גדול מדי. הוא חזק מדי. הוא לא טוב למורשת שלך". ואז פן היה זורק אותו מהחלון.

כן, אני מניח שיכולתי לספר לכם על הסיבובים הבאים, אבל הם היו כל כך חד־צדדיים שאין מספיק מילים — בעברית, אנגלית ופורטוגזית — כדי לתאר את כל הפיצוצים שסנט פייר הנחיל לפנים של פן. בהפסקה בין הסיבוב הרביעי לחמישי, כשהרופא בא לבדוק מה מצבו, מה שנשאר ממנו נתן לאחיו את המבט המסוים הזה, וג'יי.די פן סימן לשופט שזהו זה. השיכור מאחורי זרק את הפופקורן על רוב השורה שלי ונעמד בכבדות לפני שדידה את עצמו החוצה. נדמה לי ששמעתי אותו מקלל, אבל לא סביר שבאמת נשארו תדרים פנויים באוזן שלי בשביל לקלוט שום צליל פרט לזה שעושים 15 אלף אנשים צועקים.

הדבר הראשון שעשה סנט פייר אחרי שהשופט אותת לסיום הקרב היה לרוץ לפינה של פן השפוף ולחבק אותו. אין לי מושג מה הוא לחש לו באוזן, אבל בועז קורפל, שדרן מנוסה ששידר בארץ את הקרב בשידור ישיר ב"אגו טוטאל", יותר הכריז מאשר שאל: "איפה תמצא עוד אנשים כאלה? לא רק ב־MMA, בעולם". והופה, הרומנטיקה עשתה את דרכה בחזרה לכלוב. אני מצידי מקווה שהוא בכלל לחש לו "איך היה, כלבה?".

כמה דקות אחר כך, בראיון המסורתי של אחרי הקרב, סנט פייר הסביר את המדע שמאחורי הניצחון שלו. הכתפיים הרזות של פן בנויות למהירות, והקנדי ניסה ללחוץ עליהן בסיבוב הראשון כדי לעייף אותן ולהוציא מהן את העוקץ. פן מצידו לא אמר הרבה, כי הוא נשלח לבדיקות שגרתיות בבית חולים. אתם יודעים, השגרה הזאת שמגיעה אחרי שמישהו בודק איך הפרצוף שלך עובד בתור שניצל. צריך לציין שכמעט מיד אחרי הקרב הועלו טענות מצד המחנה של פן על מעט וזלין שנמרח על גב הלוחם המנצח והקשה על האחיזה בו. מאידך, הדעה הרווחת היא שפן היה מפסיד את הקרב הזה גם אם היו מורחים על סנט פייר דבק מגע, ושאם הוא כבר אנס אותו, לפחות היתה לו ההגינות להשתמש בווזלין.

פירס איגן, היוספוס פלביוס של עיתונות הזירה והמנטור של איי.ג'יי ליבלינג, קרא לאיגרוף "המדע המתוק". אני לא מבין המון באיגרוף, ואני מבין עוד פחות במדע, אבל הספיק לי מבט אחד על הפנים של בי.ג'יי פן אחרי ארבעה סיבובים עם ג'ורג' סנט פייר כדי להגיד את זה: ה־MMA יכול להיות מדע מריר מאוד.

בי.ג'יי יומו

ליבלינג ידע את זה מזמן, אבל אני הייתי צריך לגלות את זה בעצמי: בתשע מתוך עשר פעמים, האיש הגדול ינצח. הייתי צריך לדעת שבעיר הזאת, תשע מתוך עשר זה 100 אחוז. ולמרות שהייתי בעד האיש הגדול, בסופו של דבר הרגשתי אכזבה מסוימת. אולי רציתי להאמין שה־MMA שונה מאחיו המתאגרף הזקן והחכם, ומציג יותר אפשרויות. שכאן אי אפשר להשוות יכולות על הנייר, כי לוחם אחד טוב בהיאבקות ואחר טוב ב־BJJ, אז לא תהיה תשובה לשאלה הנצחית — מי יותר חזק — עד שהם ייפגשו בכלוב.

ואני לא היחיד שרצה להאמין. בסקר שנערך בין 30 אושיות MMA ביום שלפני הקרב, 15 חשבו שסנט פייר ינצח (אחד מהם נזקק להטלת מטבע), 14 הצביעו פן (שוב כולל אחד בהטלת מטבע), ואחד שכנראה לא מצא מטבע שם פתק לבן. אבל החלום הרומנטי על קרב פתוח קרס מול המציאות שבה ג'ורג' סנט פייר יודע בערך את כל מה שבי.ג'יי פן יודע, וגם יותר אתלטי ממנו וכבד ממנו בשמונה קילוגרמים. והאמת היא שאם עד לקרב הזה הראה פן רמה תחרותית בצמרת הבינוני־קל, זה כנראה בגלל שלא היו מספיק לוחמים טובים במשקל הזה. את סנט פייר הוא לא היה מנצח גם אם היה נכנס לזירה עם מחבט בייסבול.

לקנדי כבר מחכה קרב נוסף, מול הברזילאי תיאגו אלבס — פיטבול שאולף לאיגרוף תאילנדי ומצליח לחתוך יותר משקל לפני השקילה הרשמית ממנתח פלסטי בהוליווד, ואז להחזיר את המשקל כמו אמריקאי ב"וונדיז". חוץ מזה הוא נולד עם מוטציה גנטית שגידלה לו פטישי אוויר בתור ידיים (למעשה יש שמועות שהמוטציה הזאת היא יותר מוזרקת מאשר גנטית, אבל כרגע מדובר רק בשמועות). כבר עכשיו אפשר לומר שזה קרב בין אלוף בלתי מעורער לטוען לכתר שכמוהו המלך עוד לא פגש. אבל זאת כבר רומנטיקה, וכך או כך היא הולכת לחטוף מכות רצח.