המאלף

איצטדיון קאמפ נואו, בארסה נגד ספורטינג גיחון. קבוצת הבית נותנת כהרגלה עוד הצגה, קובעת 1:3 ורושמת ניצחון ליגה עשירי ברציפות. 90 אלף הצופים, שכבר לא מתרגשים מהעובדה שהקבוצה שלהם היא הטובה בעולם, נעלמים מהמתחם ומתאיידים אל תוך העיר.

קר בערב הזה של ראשית פברואר. קר מאוד. רק לפני שעה הכל כאן רעש וגעש, והמוני אנשים מילאו את הרחובות הסמוכים. אבל עכשיו קר ושקט. אנחנו צועדים לכיוון שער היציאה כשהמכוניות האחרונות חולפות על פנינו בחריקת צמיגים, עושות פנייה חדה ורועמת לעבר הכביש הקפוא. ג'יפ לבן דוהר גם הוא בדרך החוצה, ופתאום נעצר; הנהג הבחין בגבר המקריח שצעד לידי, נופף לעברו ונתן רוורס. אלי אסולין, אבא של גיא, מחייך. "זה גוורדיולה", הוא אומר לי בלא מעט גאווה וניגש אל הג'יפ. החלון יורד, השיחה מתארכת.

למה אני פותח בסצנה המסוימת הזאת? הרי לכאורה היא עניין של מה בכך. פפ גוורדיולה אימן בעונה שעברה את הכישרון הישראלי הצעיר בקבוצת המילואים של ברצלונה, אז ברור שהוא מכיר גם את אבא אלי. אלא שמאז עברה שנה, וכרגע גוורדיולה הוא השם החם ביותר בבארסה ובכדורגל העולמי בכלל. לא לאו מסי, בטח לא סמואל אטו; אם ברצלונה נראית כמו שהיא נראית בעונה הנוכחית, זה בעיקר בזכות מאמן בן 38, שכל קריירת האימון שלו הסתכמה עד לאחרונה ב־11 חודשים בקבוצה מהליגה הרביעית.

העובדה שגוורדיולה עוצר ומשוחח עם אלי אסולין כאילו גדלו יחד על חוף הים בנהריה, אומרת הרבה על גיא אסולין ועל העתיד שמנבאים לו בבארסה. אבל היא אומרת לא מעט גם על המאמן, על גוורדיולה האדם - האיש שהקבוצה כבר אימצה את שמו לצירוף "פפ־טים".

צילום: אימג' בנק/ GettyImages. צילום: אימג' בנק/ GettyImages. צילום: אימג' בנק/ GettyImages. צילום: אימג' בנק/ GettyImages

תראו, מה שנכון נכון: עברה בקושי חצי עונה, ובארסה עדיין לא זכתה בשום תואר. פער הנקודות שפתחה מריאל מדריד בליגה מרשים, אבל יש עדיין הרבה מחזורים עד קו הסיום; בליגת האלופות ממתינה לה ברבע הגמר אולי מנצ'סטר יונייטד, אולי ליברפול ואולי באיירן מינכן. ובכל זאת, מה שקורה בברצלונה מאז מינויו של גוורדיולה הוא נס רבתי.

מהקרויף להתחלה

כדי להבין את מה שקרה בבארסה, בואו ניזכר איך סיימה הקבוצה את העונה שעברה: מקום שלישי בטבלה, במרחק עצום של 18 נקודות מריאל. זה היה משפיל; ריאל תיזמנה את הזכייה באליפות כך שמשחק הבית הבא שלה יהיה מול ברצלונה, מה שחייב את שחקני בארסה לעמוד בשתי שורות על המגרש ולקבל את האלופים ממדריד במחיאות כפיים. האוהדים ביציעי הקאמפ נואו הרגישו שזה עומד לקרות, ובמחזורי הסיום התרכזו בעיקר בלשרוק בוז לכוכבים שלהם. לסמואל אטו, לרונלדיניו - לאותם שחקנים שרק שנתיים קודם לכן זכו בגביע אירופה לאלופות.

המאמן פרנק רייקארד, ההולנדי הסטלן, איבד כל שליטה על הנעשה בקבוצה. רונלדיניו הגיע רק לחצי מהאימונים, אם בגלל שהיה עסוק בצילומי פרסומת או שהיה עייף מדי לקום בבוקר אחרי לילות של הוללות; בארוחות המשותפות של הקבוצה נחלקו השחקנים לשלוש קבוצות נפרדות של ברזילאים ופורטוגלים, צרפתים, וספרדים; והמתחים והקנאה בין השחקנים הרקיעו לשיאים חדשים. בהנהלה ניסו להסתיר את הבעיות, לשדר עסקים כרגיל, אבל גם מי שלא נכח בחדר ההלבשה היה יכול לראות על המגרש קבוצה מפורקת שאיבדה את הכיוון, שנמצאת בתהליך בלתי הפיך של הרס עצמי.

מי שלא הופתע בכלל היה יוהאן קרויף, האיש החזק בברצלונה, שניבא בדיוק את התסריט הזה שנה קודם לכן. למי שלא בקיא באחורי הקלעים ובהיסטוריה של המועדון נזכיר שז'ואן לאפורטה הוא אמנם הנשיא - לכאורה האיש שמתווה את המדיניות וקובע את המהלכים - אלא שהוא לא עושה שום צעד משמעותי בלי האישור של "ג'וחאן", כפי שקוראים לו בברצלונה.

קרויף הגיע לקבוצה לראשונה ב־1973, כשנחשב לטאלנט הטוב והיקר בעולם. בארסה שילמה עליו אז סכום חסר תקדים של שני מיליון דולר (נו, החיים נראו אחרת בשנות ה־70). הוא שיחק בברצלונה חמש שנים, הפך לאחד מסמליה ומגדולי שחקניה בכל הזמנים, וחזר אליה ב־1988, הפעם כמאמן. ועד כמה שהתקופה שלו כשחקן בקאמפ נואו היתה נפלאה, שמונה השנים שלו כמאמן היו לא פחות ממדהימות. 

בסוף שנות ה־80 ובתחילת ה־90 בנה קרויף את הקבוצה המשובחת ביותר של ברצלונה מאז ומעולם. זאת הקבוצה שזכתה בארבע אליפויות רצופות בתחילת הניינטיז, ובגביע אירופה לאלופות הראשון ב־1992. זאת הקבוצה ששיחקה את הכדורגל היפה, המלהיב והמרגש ביותר בעשור ההוא, וזכתה בכינוי המחייב "הדרים־טים". זאת הקבוצה שבה שיחקו חריסטו סטויצ'קוב, מיכאל לאודרופ, רונלד קומאן, רומאריו, אנדוני זוביזארטה, חוסה מריה באקרו - וגם פפ גוורדיולה.

בשבוע הראשון כמאמן בארסה הגיע קרויף לראות את קבוצת הנוער משחקת במיני־אסטדי, האיצטדיון הקטן שנמצא מעבר לכביש של הקאמפ נואו. קצת לפני המחצית הוא ניגש לחברו הטוב צ'ארלי רשאק, ששיחק איתו בקבוצה בשנות ה־70 והיה אז מאמן הנוער. "מי זה הקשר הימני?", הוא התעניין. "גוורדיולה", השיב רשאק, "בחור טוב". הבוס החדש לא היסס יותר מדי. "במחצית השנייה אני רוצה שהוא ישחק באמצע, בתור פיבוט", הוא אמר. רשאק הסביר לפפ בן ה־17 מה הבוס רוצה ממנו, וקרויף נשאר לראות את המשחק עד סופו. הוא כבר סימן לעצמו את גוורדיולה, ורצה לראות אותו בהקדם בקבוצה הבוגרת.

מהר מאוד הפך גוורדיולה לאחד השחקנים החשובים בנבחרת החלומות. קודם כל מההיבט הלאומי: בקבוצה שרוב שחקניה היו זרים או באסקים, הוא זה שהניף את הדגל הקטאלוני על המגרש. מעבר לזה ובהיבט המקצועי, גוורדיולה היה הציר שסביבו נעה בארסה הגדולה ההיא. אגב, הוא לא בדיוק כישרון טבעי; לא מהיר, לא מכדרר גדול, ועם בעיטה פחות ממרשימה. אבל הוא היה חכם, ראה שני מהלכים לפני כולם והשפריץ טונות של כריזמה. עם הספרה 4 על הגב הוא שיחק מאחורי הקישור, ראה את כל המגרש ואת כל המשחק לפניו. למרות גילו הצעיר, לאיש לא היה ספק מי המנהיג האמיתי: הוא ניהל, הוא כיוון, הוא שלט בקצב של הקבוצה כמו מטרונום.

כל קבוצה צריכה על המגרש שחקן אחד שמבין בדיוק מה המאמן רוצה, שחושב על הקבוצה ולא רק על עצמו, שהראש שלו כל הזמן עסוק בטקטיקה, שלוקח על עצמו את האחריות והניהול. כזה שקוראים לו "מאמן על המגרש". זה מה שגוורדיולה היה בשביל קרויף - ומבחינתו של גוורדיולה, קרויף היה (ואולי נותר עד היום) חצי אלוהים.

אם חוזרים להווה, אז היום אין לחצי האלוהים הזה שום תפקיד רשמי בברצלונה; הוא פשוט הנשיא של הנשיא. קרויף תמך בלאפורטה כשזה התמודד על הנשיאות ב־2003, וסייע לו לזכות. הוא זה שעמד מאחורי מינויו של פרנק רייקארד למאמן באותה שנה, והוא החליט שהמאמן החדש יהיה גוורדיולה חסר הניסיון. כבר לפני שנה וחצי הוא טען שהקבוצה הקודמת, זאת של רונלדיניו, הגיעה לסוף דרכה. "לכל קבוצה יש אורך חיים של ארבע־חמש שנים", הוא הסביר, "ואחר כך צריך לשנות, להחליף". כמעט כמו תמיד, גם בסוגיה הזאת קרויף צדק. 

"... אה יויה, אתם עונים" 

חכם כבעל ניסיון

בתום עידן רייקארד, רוב האוהדים ולא מעט מחברי ההנהלה משכו לכיוונו של ז'וזה מוריניו. חוץ מזה שהפורטוגלי מכיר את המועדון מבפנוכו (הוא שימש מתורגמן ועוזר של בובי רובסון בשנות ה־90), אין בכלל מה להשוות בין הרזומה והתארים שצבר לעומת גוורדיולה הינוקא — שאמנם עשה עבודה פנטסטית עם קבוצת המילואים של ברצלונה בעונה שעברה, אבל אין לשכוח שמדובר רק בליגה הרביעית.

כשעלתה האפשרות שגוורדיולה ימונה למאמן החדש, הסקרים בעיתוני הספורט בברצלונה היו חד־משמעיים: כ־65 אחוז מהאוהדים התנגדו. לא כי הם לא העריכו אותו, אלא כי זה נראה להם הימור מטורף ולא אחראי. אבל קרויף התעקש, גם מפני שמבחינתו גוורדיולה התחיל לאמן כבר בגיל 20 כשחקן בברצלונה, כך שבעצם יש לו 17 שנות ניסיון — וגם בגלל שהוא מתעב את מוריניו באופן אישי.

לפני כמה שנים יצא קרויף בביקורת גלויה נגד הסגנון המשמים של צ'לסי בטור השבועי הקבוע שלו בעיתון "לה ונגרדיה". מוריניו לא שתק ותקף בחזרה: "היית שחקן ענק ואני הייתי שחקן קטן מאוד, יוהאן. אבל אתה לא יכול ללמד אותי לזכות בתארים, וגם לא איך להפסיד 4:0 בגמר ליגת האלופות" (רמז דקיק לתבוסה של בארסה למילאן בגמר 1994). קרויף לא שכח ולא סלח, ומנע את המינוי הזה בכל כוחו.

ככה קיבל גוורדיולה את המפתחות, והדבר הראשון שעשה אחרי שחתם על החוזה היה להודיע ששלושה מכוכבי הקבוצה - רונלדיניו, דקו וסמואל אטו - יכולים להתחיל לחפש קבוצה חדשה. המטרה הראשונה שלו, אין שום ספק, היתה לטהר את האווירה. רונלדיניו ודקו סומנו כבעייתיים ביותר מבחינה חברתית; הראש שלהם היה יותר מדי בבילויים, והחשש הגדול היה שלאו מסי הצעיר והנוח להשפעה ייגרר אחריהם. רונלדיניו למעשה חנך את מסי בבארסה, אבל מתישהו באמצע העונה שעברה - כשכבר היה די ברור שהברזילאי איבד את זה - בברצלונה ידעו שהגיע זמנו של מסי לככב בראש הקבוצה. כל עוד רונלדיניו שם, זה לא היה קורה. גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה רגשית.

גם לעזיבה של דקו היתה סיבה מקצועית: גוורדיולה רצה ששני הקשרים ההתקפיים שלו יהיו צ'אבי ואינייסטה, שני שחקני בית שגדלו בלה־מאסיה, אכסניית שחקני הנוער המפורסמת של הקבוצה. דקו הפריע להתפתחות הטבעית של אינייסטה, ואחרי הזכייה של ספרד באליפות אירופה בקיץ - בניצוחם של צ'אבי ואינייסטה - זה היה צעד מתבקש. אז רונלדיניו חתם במילאן, דקו בצ'לסי, ורק סמואל אטו לא מצא קבוצה שתהיה מוכנה לשלם את מה שברצלונה ביקשה תמורתו. ובניגוד לרונלדיניו ולדקו, אטו דווקא רצה להישאר. אלא שהמאמן החדש כבר הבטיח לתיירי הנרי שהעונה הוא יהיה החלוץ המרכזי, כמו בימיו בארסנל.

בקיץ נסעה ברצלונה למסע משחקי הכנה בסקוטלנד ובארצות הברית. מסי שוחרר כדי לשחק עם נבחרת ארגנטינה באולימפיאדה, ואטו נשאר בידיעה שזה זמני בלבד. אבל זמני או לא, הוא הבקיע כמעט בכל משחק. האיש קרע את עצמו במשחקים ובאימונים, התנהג כמו ילד טוב יאונדה, ובסוף הצליח לשכנע את גוורדיולה לחזור בו מהחלטתו. מעט מאוד מאמנים היו עושים דבר כזה. עוד פחות מאמנים צעירים וטריים, שחייבים להוכיח מי הבוס ולעולם לא יודו בטעות. אבל גוורדיולה בנוי מחומרים אחראיים. הוא הפגין ביטחון עצמי מהרגע הראשון בתפקיד, והשחקנים התחילו להבין עם מי יש להם עסק. 

"חייבים להמשיך, חבר'ה, גם רקסי היה רוצה בזה" 

ולא מדובר בעסק פשוט. גוורדיולה הגיע לג'וב כשהוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שהקבוצה שלו תתנהל, ואין פרט שהוא לא לוקח בשיא הרצינות. הוא לא רק פרפקציוניסט, אלא גם וורקוהוליק: מגיע ראשון לסיוטאט דפורטיבה, מתקן האימונים החדש והמפואר של המועדון, ועוזב הרבה אחרי שהשחקנים מסתלקים הביתה. בכל שבוע הוא מבלה שעות עם העוזרים שלו בניתוח האימונים, בבדיקת מצב שחקני הנוער המבטיחים ובלימוד היריבה הבאה. כשלאפורטה והמנהל המקצועי צ'יקי בגיריסטיין ישבו איתו כדי לדסקס את התוכניות והרעיונות שלו לגבי הקבוצה, הם לא האמינו למה שראו: גוורדיולה שלף מצגות מפורטות שנגעו לטקטיקה, סגנון משחק, רוטציות בהרכב, שחקני רכש, שחקני נוער שיעלו לבוגרים, תוכנית אימונים, תזונה, מערך רפואי, כללי משמעת, קנסות, אפילו עבודה מול התקשורת. כן, האיש מעט חולה.

זה לא נעצר במישור התיאורטי. גוורדיולה הולך בדרכו של קרויף, שהביא מאיאקס את השיטה: כל הקבוצות במועדון, מהילדים ועד הבוגרים, משחקים באותו דגם של 4־3־3, מה שמקל את השתלבות השחקנים שעוברים מנערים לנוער ומקבוצת המילואים לבוגרים. מעבר לזה דורש המאמן מהקבוצה שלו כדורגל של תנועה בלתי פוסקת, עם חילופי מקומות ומסירות קצרות. והחבר'ה מצייתים: זה לא מקרי שברוב המשחקים בארסה מחזיקה בכדור בין 60 ל־70 אחוז מהזמן. מה זה כן? חסר תקדים.

השקט שלפני העוד שקט

בהתאם לחזון של המאמן החדש, בארסה פתחה את רוב משחקי העונה הנוכחית בלחץ מטורף על היריבה, וכמעט בכולם הבקיעה בדקות הראשונות. גוורדיולה דרש מהשחקנים ללחוץ באגרסיביות ולא להרפות, כדי למנוע מהיריבה כל סיכוי לחזור למשחק. התוצאות היו מדהימות: נגד אתלטיקו מדריד נרשם 0:3 אחרי שמונה דקות, ובמחצית הובילה בארסה 1:5. הקבוצה לא האטה ולא הפסיקה לחפש עוד שערים בשום משחק, גם כשהתוצאה הוכרעה לטובתה בבירור; גוורדיולה פשוט רוצה קבוצה קשוחה וחסרת רחמים.

בצד השני של המטבע, היום אין לאף שחקן מקום בטוח וקבוע בהרכב. גם לאו מסי יורד לפעמים לספסל, למרות מעמדו הרם. המטרה היא להימנע ככל הניתן מפציעות ומתשישות - מצב שכיח אצל רייקארד - ולכן ההרכב משתנה מדי שבוע. הכל מחושב ונלקח בחשבון, כולל הדקות שבהן ייכנסו השחקנים המחליפים. ויש כמובן גם את עניין הכללים, החוקים והמשמעת: גוורדיולה אמנם מאמן צעיר, קרוב מנטלית לשחקנים שלו ומדבר איתם בגובה העיניים, אבל אחרי הברדק שהשאיר לו קודמו הוא הבין שהגיע הזמן לעשות סדר.

זה מתחיל בכך שכל האימונים סגורים בפני התקשורת (לכן, אגב, עברה הקבוצה הבוגרת למתקן האימונים החדש רק בסוף ינואר, עם השלמת החומה שמונעת צפייה באימונים). השחקנים עצמם מחויבים להתייצב שעה לפני תחילת האימון לארוחת בוקר משותפת. כל איחור, אפילו של דקה, גורר קנס של 6,000 יורו. במהלך השהות במתקן האימונים אסור להשתמש בטלפונים סלולריים ובנגני מוזיקה, ואחרי האימון נשארים כולם לארוחת צהריים, כשהמאמן קובע את סידורי הישיבה. עוד על הפרק: מיום שישי ועד שני נדרשים השחקנים להיות בבית עד חצות, ולענות לטלפון כשנציגיו של המאמן עורכים בדיקות פתע. מישהו מתחכם וחורג מהכללים? עוד קנס, הפעם של 2,000 יורו.

השינוי מהעונה שעברה הוא עצום, אבל האוהדים מרוצים וככה גם השחקנים. "יש לו כוח שכנוע מדהים", אומר עליו צ'אבי. "אם אתה חושב שמשהו הוא שחור, והוא אומר לך שזה לבן, בסוף אתה תהיה בטוח שהוא לבן". צ'אבי חושב שהסוד של גוורדיולה פשוט: "הוא מאוד חכם. הוא תמיד אומר לי 'אם תחשוב קודם כל על הקבוצה, לא יהיו לך טעויות במשחק'. אנחנו מעריצים אותו, את האנרגיות שלו, את הידע העצום שלו. אבל הוא לא מדבר יותר מדי. אומר לנו שניים־שלושה דברים, וזהו. הוא לא צריך להגיד יותר שום דבר כל השבוע".

הסוד מבחינתנו של גוורדיולה קצת יותר מורכב. הוא ידע בתחילת העונה שבארסה היא הקבוצה הטובה ביותר בספרד, אולי אפילו באירופה כולה, אבל רק על הנייר. כדי שזה לא ייגמר שם הוא היה חייב להצית מחדש את האש, לגרום לשחקנים המיליונרים שלו - כוכבים שכמה חודשים קודם לכן נראו עייפים, שבעים ובלי טיפת חשק - לרוץ על המגרש כאילו אין מחר. "במשחקים האחרונים עושה רושם שאתם קצת עייפים", איתגר אותו אחד מכתבי הספורט במסיבת עיתונאים שנערכה לא מזמן. "אולי איבדנו קצת מהברק", הודה גוורדיולה, "אבל אין עייפות בקבוצה. זה ברור מה שאמרתי עכשיו?", הוא הוסיף, "אנחנו לא עייפים".

בינתיים נראה שהוא לא טועה: בארסה שוברת כל שיא אפשרי. היא סגרה את הסיבוב הראשון עם יתרון מטורף של 12 נקודות לפני ריאל מדריד, ומתוך 19 משחקי הסיבוב הראשון ניצחה ב־16 והפסידה רק באחד. היא גם ניצחה בעשרה משחקי חוץ ברציפות, שיא של כל הזמנים בליגה הספרדית. ממוצע השערים במשחק עומד על יותר משלושה, ואם תמשיך בקצב הזה היא תשבור את השיא של ריאל מדריד מ־1990 - 107 שערים בעונה.

ומה אומרים הכוכבים? מבחינת סמואל אטו, שמבקיע בקצב של שער למשחק, מדובר בעונה הטובה ביותר בקריירה. גם על תיירי הנרי עוברת עונה מצוינת, והוא כבר לא מתעקש לשחק דווקא באמצע. ולאו מסי? ובכן, אם מראדונה בעצמו אומר שמסי יוכל להיות טוב ממנו, מה עוד אפשר להוסיף?

רואה רחוק רואה שקוף

במשחק נגד ספורטינג גיחון בתחילת פברואר, מסי דווקא לא היה בין המצטיינים. אטו הבקיע צמד נהדר, ודני אלבס - המגן הברזילאי שהגיע מסביליה - כבש את השלישי במבצע אישי מזהיר. ישבתי עם אלי אסולין במעלה היציע, וכמו כל הנוכחים באיצטדיון קמנו על הרגליים ומחאנו כפיים. 32 מיליון יורו שילמה בארסה על אלבס, כנראה המגן הימני הטוב ביותר שיש היום בכדורגל הבינלאומי. "עם איך שהוא משחק זה היה מחיר מציאה", אמרתי לאסולין, אבל הוא מצידו התרכז בשחקן אחר. "תראה את הבוסקטס הזה", הוא אמר והצביע על הקשר הגבוה מספר 28, שבפעם המי יודע כמה נתן משחק ענק. "אתה לא מאמין, אבל בעונה שעברה בבארסה ב' הוא ישב חצי מהזמן על הספסל, כי הוא לא היה מספיק טוב".

אסולין הניד בראשו כאילו הוא עדיין מתקשה להאמין. לא בגלל שגיא שלו עוד לא עלה לקבוצה הבוגרת — זה רק עניין של זמן, אין מה לדאוג — אלא בגלל שהבוסקטס הזה נראה לפני חצי שנה כמו סתם שחקן, לא כמו אחד שיצא ממנו משהו. שאלתי את אלי מי היה המאמן שלו בעונה שעברה. "גוורדיולה", הוא ענה וסיכם את העניין: "אתה מבין למה הוא מאמן ענק? כי הוא רואה מה שאף אחד אחר לא יכול לראות".