לא עובר מסך

הרי לכם דילמה: לראות או לא לראות? שכן "משמר הלילה", סרטו של הבמאי פיטר גרינאוויי מ-2007, יצא ממש לאחרונה במהדורת די.וי.די מתורגמת לעברית, וזהו בהחלט עניין משמח. מצד שני, הסרט (שבקושי זכה להפצה מסחרית בעולם, והוקרן בארץ בפסטיבל חיפה האחרון) הוא הדבר האחרון שהולם צפייה ביתית, רחבת אינצ'ים ככל שתהיה.

"משמר הלילה" מתרחש ב-1642, השנה שבה צייר רמברנדט ואן ריין הפלמי את הדיוקן הקבוצתי של אנשי המיליציה הצבאית של אמסטרדם, שהפך לימים לציור המפורסם ביותר שלו. ציור, שבאותה מידה בה הוא מסמן את שיאה של הקריירה של רמברנדט, כך הוא גם מביא לקריסתה. שכן הצייר, על פי הסרט, חושף בו את הקונספירציה הקטלנית שנרקמה על ידי הרובאים, ושותל בתוך הציור אדיר הממדים רמזים לרצח שאולי התרחש. אנשי המיליציה מצדם מתכננים את נקמתם בצייר, שתכליתה הריסתו הכלכלית והחברתית.

"משמר הלילה". הסיפור שמאחורי הציור

במקביל, עוקב הסרט אחר יחסיו של רמברנדט (בגילומו של מרטין פרימן מ“המשרד" הבריטית, שמעצב רמברנדט עכשווי ואף נוגע ללב) עם שלוש הנשים בחייו: אשתו ססקיה, המשרתת הבוגדנית גרטייה ופילגשו המסורה הנדריקייה.

במובנים מסוימים, זוהי יצירה משלימה לסרטו הראשון של גרינאוויי, “חוזה השרטט", ואף היא עניינה בפעולות פרשנות ופענוח והאופן שבו הצייר, באמצעות אמנותו, מעניק משמעות למציאות שמסביבו. "משמר הלילה" (השם המקורי, "nightwatching", מתייחס הן למעשה ציור התמונה והן להתבוננות בה) עוסק בהיבטיו המניפולטיביים של הדימוי החזותי כמו גם בדקדנטיות של החברה הגבוהה בתקופת "תור הזהב" של הולנד.

ציורים מתעוררים

כמו הטרילוגיה של "טולס לופר" שייצר גרינאוויי בשנים 2003-2004, גם הסרט "משמר הלילה" הוא פרט ממכלול אמנותי רחב, שכלל גם אופרה באותו שם ומיצג ב"רייקסמוזיאון" באמסטרדם (שם מוצג הציור) ששילב בין תאטרון וטכנולוגיה מתקדמת, ובו ביקש גרינאוויי לעורר לחיים את התמונה (באמצעות תאורה דרמטית, הקרנה על גבי הציור עצמו, אפקטים קוליים וקולות של שחקנים), ואת סיפוריהן של כל אחת מ-34 הדמויות שמופיעות בה (הוא כבר עשה זאת עם "הסעודה האחרונה", ומתעתד להנפיש בדרך דומה את ה"גרניקה" של פיקסו, "חבצלות המים" של מונה ו"יום הדין" של מיכלאנג'לו).

"משמר הלילה" מפגין עשייה קולנועית מסורתית יותר מצד מי שבשנות ה-90 ביקש, ממש כך, להגדיר מחדש את הפריים הקולנועי, אותה מסגרת שתוחמת את הסרט (ביצירות מאתגרות כמו "ספרי פרוספרו" ו"כתוב בעור"). זהו, אם תרצו, מותחן בלשי אינטלקטואלי.

בסרט תיעודי שביים לאחרונה, "ה'אני מאשים' של רמברנדט" – הכותרת מרפררת כמובן למאמרו המפורסם של אמיל זולא – גרינאוויי מצביע על כמה מהעדויות המפלילות שמופיעות בציור ולא זכו להתייחסות קודם לכן. על הרקע הזה, הסיוט

הלילי של רמברנדט הפותח את הסרט, ובו הוא חולם שהתעוור, מייצג באופן סימבולי את אחד מנושאיו המרכזיים – עיוורון מול ראייה, במובן של הבנה ופענוח.

גרינאוויי אינו דן בראון, ו"משמר הלילה" שלו אינו "צופן דה וינצ'י". גם בנינוחות הצפייה הביתית סרטו מיועד בפירוש למיטיבי לכת. סרט על אמנות, שמצולם ברובו על רקע תפאורה תאטרלית, עם מפגני תאורה עוצרי נשימה ברוחו של המאייסטר הפלמי (הצלם הוא ריינר ואן ברומלן), והומור יבש ושנון נוסח זה שהופיע בסרטיו המוקדמים. את העושר החזותי המפעים הזה קשה כאמור לעכל במסך הביתי, מה שמחזיר אותנו אל התהייה שבפתח רשימה זו.

"משמר הלילה" (פיטר גרינאוויי, 2007), 134 דק', NMC יונייטד, השכרה/מכירה (80 שקל)