האיש מהים (חלק שני)

ילד אסור, ילד ממש אסור

בגיל 15 וקצת עשה ארנו את הלילה הראשון שלו במעצר, בחשד לגנבה. זה לא היה טראומתי; זה היה יותר כמו הגשמת חלום. הוא חזר משם עם חזה מנופח מגאווה, כמו הדמות של ריי ליוטה ב"החבר'ה הטובים", זה שמאז ומתמיד חלם להיות גנגסטר.

ארנו עבר לגור בחוף, והחל לישון שם בלילות. "הוא התחיל להסתובב עם כל מיני טיפוסים לא לעניין", אומר בומה. "אמרתי לו שיחזור הביתה, אבל הוא רק צחק. אין, אי אפשר היה לחנך את הילד הזה. לא פחד משום דבר ומאף אחד".

"הים נהיה הסם שלו", אומרת באבט. "נהיה לי ילד מכור".

אם לדייק, זה לא היה רק הים. סמים לא היו בדיוק תושבים זרים בסומייל; עישנו שם ג'וינטים והסניפו קוק. גם באבט היתה תמיד חזק בעניינים, והיא בפירוש לא טורחת להכחיש את זה היום. רק לגבי ארנו היא מתעקשת שהוא לא צרך כלום חוץ מגראס, אבל הוא עצמו העיד באוזני חבריו - וגם בפני התקשורת - שאין כמעט סם

 שהוא לא צרך. "הייתי בלבן, הייתי בשחור, בכל הצבעים הייתי", הוא סיפר בראיון לבן זילכה שפורסם בשנת 2002 ב"זמן תל אביב". ועל פי עדותו שלו, הוא לא הסתפק בצריכה עצמית אלא גם עסק בסחר.

עם השנים באו עוד לילות באבו כביר על שימוש בסמים, עבירות אלימות וחשדות שונים. בגיל 18 כבר היה ארנו זית שם מוכר במשטרת תל אביב. "היו סביבו חינגות על החוף", אומר בומה. "התגלגלו שם סמים וכספים, לא תמיד ראיתי מי ומה, אבל ארנו תמיד היה במרכז האקשן. הוא היה המסמר".

הכריזמה של ארנו היתה סוחפת. לא רק ילדים השתרכו אחריו; נערים מבוגרים ממנו בכמה שנים הסתובבו איתו בלי לערער על מעמדו כמוביל. דורון הכושי מבוגר ממנו בכמה שנים, גם חיים מזרחי, ושניהם הצטרפו בכל זאת לכת הקטנה שסגדה לו. "הוא לא היה מחשבן לחברים", מספרת באבט. הם היו הכל בשבילו. בשביל עצמו - היה אוכל לחם עם זיתים, איזה מנה פלאפל. אבל אם באים החברים, ישר 'אמא, אני צריך דחוף חמש קילו סטייקים פילה, ואלכוהול תוצרת חוץ'. יעלה אלפים? שיעלה".

"כשאתה על ידו", אומר מזרחי, "אתה מרגיש שאתה חי. שאתה בהרפתקה. זה קסם שאי אפשר להעביר במילים. זאת כריזמה, זה אופי, זה משהו שיש לבן אדם או שאין אותו".

ככה נבנות אגדות: הילד הדחוי והמוכה הפך למנהיג. המצילים הגדולים טופסי ובומה, אלה שכולם רבצו למרגלותיהם, התלהבו ממנו. בים אפפה אותו הילה מיוחדת. אלא שבפרקים רבים מדי באגדה הזאת הופיעה אלימות. לא היה יום שלא נגמר בקטטה על החוף. כשארנו היה נכנס למים, לא היה ברור מה מדליק אותו יותר - לגלוש או לדפוק את הגלשן בראש של מישהו שיעשה טעות גורלית ויעלה על הגל שלו. הוא ממש חיפש את זה, גם כשהיה מדובר בגולשים גדולים ממנו. לא פעם זה נגמר באשפוז.

באותן שנים יצאה משליטה גם החיבה של ארנו לסמים. "ראיתי אותו בסטלות פעם אחרי פעם", נזכר בומה. "גראס, אקסטות, טריפים, לא יודע מה. הילד הלך והתקלקל לי מול העיניים. ממש כאב הלב. אם היה לו אופי חזק יותר, הוא היה יכול להיות מלך העולם. להתפתח, לעשות קריירה בינלאומית. לעשות מיליונים, ובדרך הנכונה. איזה בזבוז".

חבר ילדות בשם זיו (אמרנו בלי שמות משפחה) העניק באינטרנט פרשנות משלו לבחירות הבעייתיות שעשה ארנו בחייו הקצרים: "כילד, ארנו היה במצוקה גדולה מהמדינה החדשה ומהזרות שאליה נקלע. הוא היה הילד הבודד ביותר שפגשתי מעולם. את אביו הביולוגי לא הכיר, ואת אמו ראה מעט מאוד, כי היא היתה עסוקה בלשרוד. ההתחברות שלו לעולם העברייני היתה עניין של זמן.

"פעם הוא גנב כסף מקופת העסק של הוריו כדי לתת לקבצן שראינו יחד בדרך מבית הספר. נפש מיוסרת ופגומה צמחה בילד האומלל הזה, והים שימש לו מפלט. פגשתי בו פה ושם במהלך השנים במסעותי לאוסטרליה ולקוסטה ריקה. תמיד נתקלתי באדם מפוחד שמטיל אימה על הסביבה, כי רק כך הסביבה מגיבה בחזרה. זה לא סיפור רומנטי על אגדה שנרצחה בקוסטה ריקה: זאת טרגדיה שזעקה לעזרה שמעולם לא הגיעה".

הגלישה כספורט מגע

חברי נבחרת הגלישה של ישראל - נערי הילטון ארנו זית, אורן וייס, אילן מאיר וגיא זיתוני - היו להיט בשנות ה־80. חברת האופנה "גזוז" בחרה בהם לפרזנטורים לפני שבכלל הכירו כאן את הביטוי הזה, ומעריצים הסתובבו עם חולצות שעליהן הדיוקנאות שלהם. הם היו סוללי הדרך, ליגת העל הראשונה של הגולשים בישראל. ארנו עצמו נשלח לתחרויות בעולם, לגלוש לצד שמות ידועים, ולהסתבך.

אמור, הבן של טופסי, מתגורר היום בהוואי וגולש שם. הוא זוכר ש"לא משנה לאן נסענו, ארנו תמיד חיפש צרות. העיקר לריב, ללכת מכות. הוא כל הזמן היה עסוק בענייני כבוד. הגענו לחופים הכי יפים בעולם - בצרפת, בפורטוגל, בהוואי - והוא תמיד גלש נפלא, ותמיד עשה בעיות. התחבר עם עבריינים, עם האנשים הכי מפוקפקים בכל מקום. ואין מה לעשות, מי שנוגע כל הזמן באש נכווה בסוף".

ב־1986 נשלח ארנו לייצג את ישראל באליפות אירופה; הוא הלך מכות עם כמה גולשים ונזרק מהתחרות. בשנים הבאות חזר שוב ושוב על התרגיל של להיזרק מתחרות שהוזמן אליה, ודווקא כשהכישורים שלו כגולש הגיעו לשיאם. עד היום זוכרים אותו המקצוענים המקומיים כישראלי הראשון שביצע "אוף דה ליפ" - עלייה לפסגת הגל, סיבוב של 180 מעלות ואז בחזרה לגל. בעלייה הוא רקד כמו אמן לחימה מהמזרח הרחוק שמבצע תרגילי צ'י־קונג על המים, אבל את החזרה לתוך הגל היה עושה בעוצמה מטורפת. כאילו אין מחר, כאילו כדי לפרוק את הזעם והאלימות שהיו אצורים בו.

ב־88' השתתף ארנו בתחרות בפורטו ריקו, וגולש מקומי נגע לו בגלשן. זה נגמר באגרוף לפנים ובחילוץ משטרתי מהאזור, כי המקומיים רצו לנקום את עלבונו של הגיבור שלהם. שנה אחר כך, באליפות אירופה בצרפת, ארנו גלש בלי חלק עליון כדי שכולם יראו טוב־טוב את המגן דוד שעל גבו, ונראה אם מישהו יעז להגיד משהו. אחד הגולשים העז, וארנו היכה אותו ישירות בפנים עם חרבות הגלשן שלו. הוא נזרק מהתחרות והסתלק מהמקום לפני שנעצר. 

בשנים הבאות התמקד ארנו בגלישה באוסטרליה, אפריקה, אמריקה, האיים הקנאריים, יפן, הוואי וקוסטה ריקה, בסחר בסמים, בעסקים משותפים עם מנהלי בתי זונות והימורים, ובהסתבכויות עם טיפוסים מפוקפקים.

באותו ראיון לבן זילכה מ־2002 סיפר ארנו על התקופה שבילה באוסטרליה: "אני פוגש בנאדם, בוא נגיד במעמד עליון של חיי הפשע באוסטרליה, ויש לו את הבית זונות הכי גדול בקינגקרוס. אני ניהלתי לו את הבית זונות. הייתי מרוויח 700 דולר לערב". אחר כך עבר לספר על דרום אפריקה: "שכרנו בית, אני וחברים. כל היום חגיגות. כל הגולשים הכי גדולים והכי מפורסמים היו אצלנו. במסיבות טראנס יש תמיד הרבה סמים, אבל הדרום אפריקאים זה אנשים שחולים על סמים, שחיים סמים. הבנאדם שם דופק את הג'וינט עם שלוק מהבירה, מקפיץ את הטקילה ואחריה בולע שני כדורים. החלק שלי היה להביא להם את המוזיקה ואת...". שלוש הנקודות במקור.

את הסיפורים האלה היה אפשר לקטלג כצבעוניים, אלמלא עובדה אחת: בגיל 24 דורג ארנו זית במקום ה־20 בקרב הגולשים הגדולים בעולם. אם רק היה מתמקד בגלישה, לא מן הנמנע שהיה מגיע גם לחמישייה הראשונה. היה לו את זה, אבל הוא בחר בדרך אחרת. זה לא צבעוני; כמו שכתב זיו, החבר נטול שם המשפחה, זה טרגי.

בשנות ה־90 חזר ארנו לארץ ופתח עם שותף עסק לרדיו טייפים ולמערכות אודיו - "רדיו דיסק מונטנה" - בנמל תל אביב. יום אחד עיצבן אותו השותף, אחד בשם ג'קי. ארנו בתגובה דקר אותו עם מברג.

"עאלק דקר אותו", צוחק עלי עו"ד חיים מזרחי. "שרט אותו, בקטנה. תאמיני לי, כלום לא קרה". אבל את ג'קי זה לא הצחיק, והוא הגיש תלונה למשטרה ותבע את ארנו. חבר הילדות ועורך הדין שרון נהרי הסכים לייצג את ארנו, אבל כשהחלו ההליכים המשפטיים קיבל מרשו רגליים קרות וברח מהארץ להולנד.

זה היה ב־1999. מאז לא דרכה כף רגלו בארץ. הסטטוס שלו בישראל היה של עבריין נמלט; אם היה חוזר ארצה, היו עוצרים אותו כבר בשדה התעופה.

בעשור האחרון גר כאמור בקוסטה ריקה. משם היה יוצא לגיחות לארצות אחרות, בעיקר לחופים אחרים, כדי להתחרות או סתם כשהיה מצב לתפוס גלים ("הוא היה אומר 'אמא, יש גל יפה ביפן, תזמיני לי כרטיס טיסה', מספרת באבט). בחאקו הוא פתח עם שותף עסק שכלל מסעדת חוף, חנות משקאות, מועדון ובית ספר לגלישה, ובוטיק לבגדים בשביל באבט. העסקים דפקו יפה; שמעו של "אל ניניו" יצא למרחוק, וגולשים באו מהארץ וממקומות אחרים לסעוד על שולחנו, לשתות אלכוהול וסיפורים. ילדים עניים היו מקבלים אצלו ארוחה ושיעור גלישה בחינם. הוא הפך לאב הרוחני של הפישוטאים המקומיים.

לפני כמה שנים פנה ארנו אל נהרי וביקש שיסדיר את העניין ההוא, כדי שיוכל לחזור לארץ. "ייצגתי אותו, ניהלתי שיחות עם הפרקליטות בעניינו, אבל אז הוא שינה את דעתו ואמר לי שאין לו תוכניות לחזור", מספר נהרי. "אחר כך המשכתי לייעץ לו בהשקעות שעשה בקוסטה ריקה, בנדל"ן וברכישת קרקעות. למיטב ידיעתי, חוץ מהתיק שבו הוא נאשם בתקיפה ובחבלה של השותף שלו - ותיקים שוליים מתקופת הנעורים שלו - אין לארנו רקע פלילי נוסף בארץ". לגבי הרקע הפלילי בקוסטה ריקה, לעו"ד נהרי אין מידע לתרום.

המקרה המוזר של האיש בתנור

בדירה צנועה ברחוב בלפור בבת ים, ביתה של הדודה מיכל, יושבים שבעה. אני שוב עם הסופרנוס בראש: במקום משלוחי מזון מהמסעדה של ארטי, מגיעות כמויות אדירות של דברי מאפה מלוחים ומתוקים, כריכים ומשקאות. אני שומעת את חיים מזרחי אומר לאחד הצעירים: "קח איתך כמה חבר'ה, תביא מהכל, כמה שצריך, בלי חשבון, פשוט תיקח". עכשיו מתחלף לי הדיסק ל"מציצים": מי ישלם, בנון?

הבית הומה מבקרים. גם ידוענים. מגיע עו"ד אבי חימי. מגיע עפר לוי. במשך יומיים רצופים הוא יהיה מי שיגיד קדיש על ארנו, יסלסל בקטעי חזנות את תפילת הערבית ויישא דרשות של דברי תורה בפני האבלים. מתברר שהוא וארנו בילו פעם חודש וחצי בלתי נשכחים בסיני, וגם הוא נשבה בקסם של הגולש/ גורו/ עבריין.

"איזה עבריין ואיזה נעליים", אומר חיים מזרחי משפט שאשמע בכמה מאות וריאציות. "היינו בסך הכל ילדים. תיקים? על מה, על סיגריית גראס? על אקסטה? איזה שטויות. עם ארנו הכל היה קטעים, דאחקות, שום דבר רציני. מה פתאום עבריין. מי שאומר את זה הוא או שקרן או מפגר".

מבחינת המשפחה והחברים, מה שקרה במסעדה בהרמוסה הוא פשוט שוד אכזרי שהסתיים ברצח. באו, לקחו כסף, חיסלו אותו, הלכו. זה יכול לקרות לכל אחד. וגירסת המשטרה שם? "נו באמת, משטרה של קוסטה ריקה. למה את מצפה?".

המקסימום שאני מוציאה כאן זה הודאה בנטייה שולית לאלימות. "פה ושם הוא הביא כאפות", אומר מזרחי, "אבל עוד לא שמעתי על מישהו שמת מכאפה של ארנו. גם אנחנו חטפנו לפעמים. אז מה? אהבה זה כואב. כל היתר שקרים. יש לך מושג איזה פחדן הוא היה?".

לא, אין לי. עד עכשיו שמעתי רק איך הוא היה מרביץ ומתאבד על הגלים.

"פחדן", קובע מזרחי. "תינוק. על כל דבר היה רץ לאמא שלו. היה רועד משטויות. מזריקה, מרופא שיניים. ממש גנגסטר".

מזרחי נותן דוגמה שתעזור לי להבין טוב יותר את הראש של ארנו: "לפני כמה שנים נסעתי אליו לדרום אפריקה. הוא ואני הולכים ברחוב, רואים ילדים קטנים משחקים, וארנו נדלק. הוא קורא לילד אחד ואומר לו בשקט: 'קולט את הילד ההוא עם החולצה הכתומה? לך תביא לו בעיטה בראש. תקבל חמישה ראנד'. הילד הולך, מביא לשני בעיטה בראש, מפוצץ אותו ומקבל את הכסף. אנחנו על הרצפה מרוב צחוק. זה ארנו. קולטת?".

מתחילה לקלוט.

מישהו מהמנחמים מראה לי טוקבק שמזנב בידיעה על מותו, ושתומך לדעתו בעמדת המשפחה. "תרשמי, תרשמי: 'מאיפה הרוע הזה? למה להשמיץ בן אדם יקר שמת? בני אדם שונים אחד מהשני. יש בן אדם שאם מישהו פגע בו, הוא אומר 'כוס אוחתו' ובזה נגמר העניין, ויש בן אדם כמו ארנו, שמאשפז את מי שעיצבן אותו ליום־יומיים. אז מה, זה אומר שהבן אדם רע? שהוא עבריין? כל אחד יש לו את הסגנון שלו'".

כולם צוחקים, אבל בלילה אני גולשת ומוצאת בהמשך גם את התגובות האלה: "גולש אגדי? אגדה? ערס ופושע שסופו הגיע לו. לקחתם סוחר סמים וסרסור והפכתם אותו לגיבור רומנטי מהאגדות בשביל למכור עוד כתבה". או: "די לסגידה לעבריינים. גנב. רועה זונות. מוכר סמים!".

זאת שבעה, אבל גם מלחמת התשה. האבלים מתאמצים להוציא את ארנו צח כשלג, ילד חופים נקי מכל זיקה עבריינית. "את תבטלי את כל הכתבות שהיו קודם", מודיעה לי באבט. "את תכתבי שהכל שקרים, ושהילד שלי לא היה עבריין". גם עכשיו כולם צוחקים, אבל נראה שהם באמת מאמינים שאם רק יספרו לי מספיק סיפורים, אני כבר אבין ואשתכנע.

תספרו לה על הסובל, מזכירה באבט. אז ככה: דלל הסובל הוא הבעלים של פיצריית "הסובל" באבן גבירול, שכנה קרובה של פנינת הפלאפל. מתברר שהסובל התגרה פעם בארנו, ואמר לו - בצחוק, אם אני מבינה נכון - "לך תעמוד ליד מלון מנדרין ותצעק שם אל החולות 'אמא'".

עוד לפני שהמשפט נגמר, ארנו הוריד לו נבוט על הראש. אחר כך הוא נכנס לרכב של חבר, שעלה על כל השולחנות והכיסאות שעמדו על המדרכה מחוץ לפיצרייה. אחרי שהרסו לסובל חצי עסק תפסו אותו בכוח, פתחו את התנור של הפיצה וניסו לדחוף אותו פנימה. "הוא צרח כמו משוגע", מספרת באבט, "וזהו".

מה זהו? מה קרה לדלל? נשרף לו התחת? מת? חי? איך נגמר הסיפור הזה?

יש כמה גירסאות, ומשמיעים לי את כולן. דלל אושפז באיכילוב עם תחת מלא כוויות בדרגה שלוש; דלל גמר עם כוויות ביד וטראומה לכל החיים; דלל בעט והצליח להשתחרר, ומאותו יום צמוד אליו בפיצרייה רוטוויילר; ארנו והחבר ריחמו עליו בסוף, ושנייה לפני שחטף כווייה הורידו אותו.

פייר, לא יודעת.

השומר אחי

כשמלאו לארנו 25 הוא עלה על מטוס לצרפת, נחת בפריז והתייצב בפתח הבית של ז'ק ופרנסין פייפר. אביו הביולוגי פתח את הדלת. "אני ארנו", הוא אמר לו, ואז נכנס ונשאר לגור שם במשך שישה חודשים. איך? ככה. זה ארנו. הכריזמה המפורסמת עשתה את שלה.

פרנסין, אשתו השנייה של ז'ק, ושלושת ילדיהם - הבת אדוויז' והבנים לוּדו ורמי, האחים למחצה של ארנו - התאהבו בו ממבט ראשון. הוא הביא איתו מזוודה מלאת מתנות לילדים, ולא הפגין שום טינה כלפי אביו, שמצידו קיבל אותו בזרועות פתוחות.

ארנו ניסה לגשר על פער של 25 שנה. הוא שפך על אחיו כמויות כסף שסיחררו אותם; לקח אותם, הטיס אותם, מלונות, מסעדות, חיים משוגעים. מאיפה הכסף? כרגיל, מבאבט. אחרי הפלאפל ואחרי עזרא היא פתחה ביפו מועדון סנוקר והימורים בשם "בילבוקה", צמוד לפרדס אבו סייף. הסתובבו לה שם טיפוסים מכל הסוגים והמינים - יהודים, ערבים, תמימים, פושעים, נקיים, נרקומנים - ובאבט ניהלה את המקום ביד רמה ועשתה הרבה מאוד כסף.

למרות המימון מישראל, האידיליה המשפחתית בצרפת התנפצה. ארנו פגש את המקור הגנטי שלו, והיה עד להתנהגות אלימה של ז'ק כלפי אשתו והילדים. זה מאוד לא מצא חן בעיניו. הוא התחיל לגונן עליהם מפניו, ולחברים בארץ אמר שיחסל את האיש הזה אם ימשיך להתנהג ככה. רגע לפני עימות אלים בין השניים, שמי יודע איך היה נגמר, הוא קם ועזב את הבית. יותר לא ראה את אביו.

פרנסין התגרשה מז'ק עם השנים ועם עליית מפלס האלכוהול והאלימות בדמו. שלושת ילדיו ניתקו את הקשר איתו, אבל לא עם ארנו. שתי המשפחות עדיין קרובות: באבט אירחה כמה פעמים את אחיו למחצה של בנה, ופרנסין - שהתאהבה בארנו כמו כולם - מתאבלת עליו עכשיו עם באבט, בבת ים, כאילו איבדה ילד.

פרנסין וילדיה מתארחים בביתה של הדודה מיכל למשך השבעה. הילדים מסרבים לשמוע את המונח "אח למחצה"; מבחינתם ארנו הוא אח גדול ואהוב, נקודה. הם מתהלכים בדירה מוכי צער ומספרים עליו. אלה סיפורים ממקומות אחרים לגמרי - חלקם מתחרויות בצרפת, חלקם ממקומות שאליהם לקח אותם אחרי שנכרתה הברית המחודשת - אבל אם מתעלמים מהמבטא ומהנוף האירופי, אלה בדיוק אותם סיפורים.

"מי שעלה על הגל של ארנו שילם את המחיר", מודה אדוויז'. "חטף בוקס בפרצוף, בוקס לצלעות או את הגלשן לפנים, תלוי ברמת העצבים. אבל הוא בטח לא היה עבריין".

"התנהגות כזאת מאוד מקובלת בין הגולשים הגדולים בעולם", מסביר אחיה, לודו. "זה חוק לא כתוב, אסור לעלות על גל של גולש אחר. אלה שחטפו ממנו, חטפו בצדק. ושלא תחשבי שהם צדיקים תמימים: גם הם מפוצצים גולשים אחרים בכל הזדמנות. זה לא משהו עברייני, אלא התנהגות של אלופי גלישה. אני לא מאמין שמישהו מהגולשים שהיה עם ארנו זוכר אותו לרעה, שמישהו בכלל זוכר אותו לרעה".

טוב, הוא טועה: יש כמה גולשים ישראלים שזוכרים את ארנו זית מחוף הילטון מאוד לרעה. כל כך לרעה שעם פרסום הכתבות על מותו, הם הגיבו באתרי האינטרנט השונים ב"ברוך שפטרנו". יש כאלה שארנו פוצץ להם גלשן בפרצוף, עם או בלי החרבות; מותר להניח שגם הם לא זוכרים אותו כל כך לטובה. ארנו שצרוב בזיכרונם הוא לא הנער החייכן המתוק של באבט, והוא בטח לא החבר/ נשמה/ עיניים/ כפרה של דורון הכושי וחיים מזרחי. ממש לא. הוא בריון אלים ומסוכן שהסתובב בחוף מבוקר עד בוקר, והטיל את אימתו על כולם. זה שהפקיע מהם את החוף, את הים, את הגלים, שהשבית את שמחת הנעורים שלהם.

אני מנסה לדבר עם אחד מהם, אבל הוא "לא רוצה להתעסק איתם. רק זה חסר לי". מי זה איתם? "הם. החבורה הזאת שאת מראיינת. זה אנשים שלא כדאי להסתכסך איתם או להתעסק איתם בכלל". מה שהוא כן מסכים לעשות זה להפנות אותי לטוקבק שנכתב בעילום שם: "אני קורא על ארנו ולא מאמין, צדיק תמים ממש. הרי עוד כשהיה ילד הוא היה מתעלל בכל דבר. אחר כך קיבל צו גירוש מהארץ לכל החיים מעבריינים ושוטרים כאחד, סחר בסמים והיה מעורב במלחמות שליטה עם פושעים בחצי כדור הארץ, הוגלה בעל כורחו לקוסטה ריקה, וגם שם הסתבך וסיבך את הישראלים בשטויות שלו. ארנו הוציא שם רע לכל הגולשים מישראל וקיבע לנו בעולם תדמית של עבריינים. חבל שנסיבות חיים מצערות הביאו אותו לאן שהגיע, אבל יש אנשים עם ילדות קשה משלו שבחרו בדרך אחרת".

פייד טו בלאק

ארנו זית לא התחתן ולא הוליד ילדים. היו לו הרבה רומנים, מספרת באבט; נשים רצו אחריו תמיד, והיתה גם אהבה גדולה אחת. מישל, דרום אפריקנית יפהפייה, שאיתה חלק את השנים האחרונות. עופר שמש אומר שארנו היה המאהב המושלם, "ולא רק במיטה. הוא ידע איך להתנהג עם נשים. לחזר. לחבק. להיות איתן באמת. לתת להן כל מה שנשים רוצות. כל מי שהיתה איתו היתה מלכה".

אנחנו בעיצומה של דרמת ים־סמים־סקס־פשע, ואי אפשר בלי רומן עם מישהי מהצד הנכון של החוק. ארנו כנראה ידע את זה, וכבר בנעוריו התאהב ב־מ', היום שוטרת (שנשואה, אגב, לחבר קרוב של ארנו). תווי פנים עדינים, מתוקים, הריון מתקדם, שבורת לב. היא לא מסוגלת לעכל את הרצח של ארנו, והיא לא מוכנה לקבל את הכיסוי התקשורתי שלו. "מה חיסול חשבונות? איזה עולם תחתון? במעצרים שאני עושה היום, כל ילד בן 12 שם את ארנו בכיס הקטן. היה לו לב של זהב, הוא האדם הכי נדיב שהכרתי. אני שומעת אנשים מדברים על זה שהוא נרצח על ידי המאפיה הישראלית בקוסטה ריקה, ובא לי להחטיף סטירה למי שמדבר. עבריין? ארנו? סתום את הפה, יא חתיכת אפס, מי אתה שתדבר על ארנו שלי? מה אתה מלכלך על מישהו שלא הכרת? אין אדם שהכיר אותו כמוני, אני הייתי אהבת חייו, ואני אומרת לך שהוא היה ילד נצחי. זה עבריין זה? זה צעצוע".

אני מזכירה לשוטרת מ' שבראיון ההוא מ־2002 הודה ארנו שאכן דקר את השותף שלו במברג, וכמעט התגאה בזה שבילדותו תקף בסכין יפני את אלון נתן, כדורגלן מכבי תל אביב.

מ' מתפקעת מצחוק. גם חיים מזרחי. נראה שהחמצתי כאן משהו.

"נו, זה ארנו. הוא מקשקש, ממציא על עצמו", ממשיך מזרחי להגן על כבוד המת. "אלה סיפורים שטותיים שיכולים להיגמר בכלום, בסבבה, אבל מישהו תמיד יכול לבוא ולנפח אותם ולהוציא את הבן אדם עבריין".

"זוכרים את הבחורה ההיא שארנו קבר בבוץ, בחול של הים?", נזכר עכשיו סופגי בעוד אחד מאותם סיפורים שטותיים. "הוא השאיר אותה רק הראש בחוץ, ואז כולם השתינו עליה. איזה קטעים רצו".

"תרשמי", פוקדת עלי מ', "ארנו היה נשמה גדולה. טהור, כולו ים ושמש, ילד של צחוקים ואמא. מי שהוא אהב היה מוגן לכל החיים. קחי אותי לדוגמה: אני מבצעת מעצרים של עבריינים, ומתחילים לרוץ עלי איומים. לא משנה שארנו כבר כמה שנים לא בארץ, הוא יודע על כל צעד שלי ושומר עלי כל הזמן. למה? כי אכפת לו. פתאום הוא שומע שמישהו אמר שצריך לטפל בי, ללמד אותי לקח. וארנו, הוא מטלפן אל הבן אדם שהעז לפלוט את השטות הזאת ואומר לו 'אחי, שמעתי שאתה רוצה לטפל בה. מה קרה, בא לך שכל העולם יטפל בך?'. ההוא מתחיל לגמגם, וזהו. לא צריך יותר מזה. טלפון אחד של ארנו מקצה העולם, אחרי שהבן אדם לא פה כבר שנים, והסיפור נגמר. אני יכולה להיות רגועה".

שתיקה. ארוכה. יכול ש־מ' - השוטרת מ' - לא מבינה שלא מומלץ לספר לעיתונאית את הסיפור הזה? האם היא לא מודעת לזה שהיא הושיבה עכשיו על הספה, לידה, את טוני וכרמלה סופרנו? מה יש לאנשים האלה? האם הם באמת לא שמים לב למה שהם אומרים? מה, הם לא יודעים שלקבור בחורה בחול הים ולהשתין לה על הפרצוף זה מעשה מחריד ועבירה פלילית חמורה? הם לא יודעים שאנשים נורמטיביים לא מאיימים "לטפל" באנשים נורמטיביים אחרים? מה הסיפור הזה אומר על ארנו? מה זה אומר על כל האבלים האלה, המארחים הנדיבים והמשעשעים שעשיתי במחיצתם את השבוע? וזה שגם אני נשביתי בקסמו של ארנו זית שלא הכרתי - זה שנפעמתי מחיוך הילד הנצחי שלו, זה שהצטערתי על כך שכבר לא יצא לי לראות אותו דוהר על הגלים, זה שצחקתי מחלק מהסיפורים עליו, שהוקסמתי ממנו, שכאבתי עם בני משפחתו את כאבי ילדותו והשתתפתי עם כל הלב ביגונם על מותו - מה זה אומר עלי?