"השניצל שלי היה אפרוח צהוב ומתוק?"
תחילה קראה לאמה ולאחיה "רוצחים," אחר כך דרשה לאכול לבד ובלי חיות מתות על השולחן, ובהמשך החליטה שכולם צריכים להיות צמחונים. הקטנה של אריאנה מלמד מנסה להיות מושלמת
הגילוי נחת עליה בהפתעה גמורה, בדיוק כמו שהוא נופל כעול מוסרי כבד על כתפיהם של מאות מיליוני ילדים: שניצל, התברר לה למרבה הזוועה, עשוי מעוף - ועוף זה תרנגולת. חמודה שכזאת, עם אפרוחים זהובי פלומה שנשרכים מאחוריה ונוצות מבהיקות מלובן וקרקור מלבב. ועכשיו, חתיכה מהפגר של החיה התמימה הזאת שלא עשתה רע לאיש - מונחת לה בצלחת.
את המשפט האחרון, מרושע ומדויק לגמרי, תרם אחיה הבכור וחייך לעצמו. "בטח עכשיו תחליטי שאת צמחונית, אה"? סנט בה ולא הבחין שהיא באמת מזועזעת. "זה יעבור לך," הוסיף וטפח על שכמה בשכנוע עצמי של גדולים בני עשר.
פעם, כשילדים לא היו מרכז העולם, אוכל לא צמח על מדפי הסופרמרקט ורוב האוכלוסייה האנושית הייתה חקלאית, נדמה לי שיחסם של קטנטנים אל החלבון מן החי שלהם היה קצת יותר פונקציונלי: אפשר ללטף את החי - שהוא לעולם לא חמוד ופסטורלי כמו בתמונות שלו - ואפשר גם לאכול אותו מבלי לעשות עניין. אבל כיוון שרוב ילדי העולם השבע הם עירוניים, ורובם לא פוגשים את המזון שלהם במצב צבירה שונה מזה המוגש בצלחת חיננית, הגילוי כמעט תמיד מעורר זעזוע, לרגע או לתמיד.
היא נשאה אליי עיניים כדי שאפריך את הדברים הקשים, ואני אמרתי שרוב האנשים שאני מכירה אוכלים בשר, ולא, זה לא הופך אותם לרוצחים בעיניי, בדיוק כמו שחיות טורפות אינן רוצחות. הגדול התבצר בנוקדנות: בעצם גם תרנגולת היא חיית טרף, טען. היא אוכלת תולעים, לא?
על סף הקבס, הדפה הקטנה את הצלחת שלה והודיעה שאין לה תיאבון והלכה לצייר תרנגולות שמחות ופרפרים מרחפים סביבן בפנטזיה כפרית שלווה שרק ילד עירוני יכול להמציא: כשהייתה קטנה יותר גרנו בקיבוץ. הלול היה חלק ממסלול הטיולים הקבוע שלה, אבל הזמן טישטש כנראה את המראות האמיתיים והפחות מלבבים שנגלו שם לעיניה.
למחרת, כשקציצות הופיעו על השולחן, הגיע תורו של הגדול לנעוץ את מדקרת החרב בלבה שוב. ממה את חושבת שעושים קציצות, איתגר אותה. מפרות מתוקות-חמודות-יפות כאלה, שהן בכלל אמהות של עגלים! אמר, וכשנחה דעתו שהזעזוע מושלם, דחף לפה חצי קציצה ולעס במצמוצים דרמטיים.
מבחינתה זה היה הזמן להכללות וחשבון נפש: גם צלי? וגם עוף סיני טעים? וגם צלעות? ואפילו - שומו שמיים, המאכל היחיד שתסכים משום מה לאכול אפילו שלוש פעמים ביום - מרק גולש?
זהו, אמרה, אני צמחונית. כיבדתי את החלטתה. הסברתי לה מה היא אמורה לאכול כדי לא לפגוע בסיכוייה לגדול יפה ונערכתי בהתאם, כולל הטמעה והחבאה של אגוזים בלביבות, טעימות של מוצרי סויה שהוכרזו כאיכס גמור ועיסוק קצת אובססיבי בשאלה האם יש פגם מוסרי בעצם גידולן של חיות לצורך מאכל או שצריך, עכשיו ומיד, לשחרר את כולן לטבע, הגם שבטבע ימותו עוד לפני שאנחנו "נהרוג אותן בסטייקים," כהגדרתה.
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בבריטניה בקרב ילדים שהחליטו להיות צמחונים, מגלים תמונה מעניינת שמערערת על התפיסה המקובלת, מבית מדרשו של פיאז'ה, כי ילדים בני שש לא מסוגלים להגיע להכרעות מוסריות עצמאיות. מתברר שהם יכולים גם יכולים. מגוון הסיבות להפיכתם לצמחונים, למרות שגדלו בבתים קרניבוריים, נע בין "חיות הן החברות שלי" לבין "לא תרצח" במשמעותו המורחבת, זו שלמיטב הבנתי הולידה את דיני השחיטה כפשרה תבונית בעולם העתיק: כשתהרוג חיה, לפחות תעשה את זה ברגש.
שלושה שבועות תמימים - נצח במונחי הזמן של ילדים קטנים, נמשכה האפיזודה הצמחונית של הקטנה, שמיום ליום הפכה מעצבנת יותר. תחילה קראה לי ולאחיה "רוצחים," אחר כך דרשה לאכול לבד ובלי חיות מתות על השולחן לידה, ובהמשך החליטה, בהיגיון נחרץ לגמרי, שכולנו צריכים להיות צמחונים, כי היא נעלבת מבשר מת ואילו אנחנו לא נעלבים מירקות מבושלים.
כקרניבורים מושבעים התנגדנו נמרצות, כל אחד על פי דרכו. את לא מחליטה עליי, הודיע הגדול, ואני הסברתי כמיטב יכולתי את אותו דבר עצמו, רק במשפטים ארוכים ורכים יותר. היא נטלה את ההמבורגר הצמחי הביתי שלה והלכה לאכול במרפסת, ואנחנו החלטנו בשתיקה להתעלם ולחכות.
בחשבון המוסרי הגדול של הדברים, אולי נהגתי לא נכון כשהגיעה מבית הספר, רעבה מתמיד, ואת פניה קידם ניחוח כה אהוב עד כי החלה לקפץ בשמחה: יאמי-יאמי, מרק גולש! הכנת סיר גדול, אמא?
בנקודה הזאת הזכרתי לה שיש נתחים של חיה בתוך הנזיד, ושאלתי אם עליי לסלק אותם משם. היא חשבה קצת, ועוד קצת, ואחר כך נאנחה בשתיקה פעם או פעמיים בעודה מנסה לנסח לעצמה את הכלל הרצוי מבעד לאדי הניחוח.
מה שאמרה לבסוף הפתיע אותי - ואולי היה מפתיע גם את פיאז'ה, כי הקטנה הודיעה - לי, לעצמה ולגולש - כך: "אני מצטערת, אני לא מושלמת, ועכשיו אני יותר רוצה גולש מלרחם על חיות."
היה בהודאה הלא צפויה הזאת אלמנט של רעב ואלמנט של בגרות, ושניהם היו, בדרכם, נלבבים עד מאוד כשהיא התנפלה על פנכה מהבילה ועשתה קולות קצת לא מנומסים של הנאה קרניבורית בסיסית ובלתי מתורבתת בעליל. היא עצמה שמה לב לכך, ואחרי הפנכה השנייה אמרה, "זה שאני לא מושלמת? זה בגלל שאני בסך הכל ילדה. חכי חכי שאני יגדל קצת, ואז אני יהיה הכי צמחונית בעולם."
וכמו תמיד, בצילן של ההצהרות האלה, לא נותר הרבה לעשות או לומר, רק לחכות - עד שתדע שכולנו, צמחונים ואוהבי גולש, לעולם לא ניגע בשלמות, אבל תמיד נמשיך לנסות.
