משוחח עם כיסא מאיקאה

כשהאנתרופולוגים של העתיד ינסו לסכם במילה את תפיסת העולם של הדור הצעיר הנוכחי – זה שהגיע לפרקו בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת – סביר להניח שזו תהייה המילה 'הזוי'. ככה הדור הזה מסכם בעצמו את העולם: הכול הזוי. איזה הזוי המצב הביטחוני? איזה הזויות התוכניות בטלוויזיה? איזה הזויה הייתה השואה? השמאל סהרורי והימין אשלייתי. הזוי. ארבע אותיות שמקפלות בתוכן את הבלבול, הריחוק-מהמציאות, ההכרה הרפויה בכאוס, חוסר האמונה, האסקפיזם וגם התקווה של הדור הזה. דור ההזוי.

אם יש להקה שיכולה לעמוד בתואר 'להקת הדגל של הדור ההזוי', זו הג'ירפות. הג'ירפות הם בשביל הדור ההזוי מה שאביב גפן היה בשביל הדור המזוין. השירים שלהם נשמעים לרוב כמו התקלות מקרית, הזויה, של טקסט ("אותו מקרר בגישה כל-כך שונה" וכו'), מילים שהלכו תוך כדי שינה ונפגשו בפוקס בכיכר. צירופים חסר פשר לכאורה שאפשרו לקהל לפרש אותם בכל דרך אפשרית. זה רק היה עניין של זמן לפני שהלהקה תגיע למקום בו אין שום הבדל בין חלום למציאות. לא, לא זה. אני מתכוון להודו.

לא היה הכי כיף. טיזר מתוך הסרט 'ראיתי ג'ירפות בהודו'

הודו היא הזיה גיאוגרפית. על פניו סביבת המחייה הטבעית של ג'ירפות. אבל סיבוב ההופעות שלהם שם התחיל לפני שנתיים ברגל שמאל עם כוויות דרגה שלישית: שבועיים לפני שיצאו לסיבוב – מסלול מורכב שתוכנן במשך שבע שנים והיה אמור להסתיים בהופעת ענק בגואה מול 1,500 ישראלים עם משקפי שמש על העין השלישית – הגורל התפוצץ במומביי. סדרת פיגועים ברחבי העיר גבתה 173 הרוגים, מתוכם חמישה ישראלים בבית חב"ד במומביי, משפחה שלמה שהותירה לבדו את הילד מוישי. הפיגוע ומראה לחייו הסמוקות של היתום הטרי גררו הדף אסמסים מאמא לכל המטיילים הישראלים, והקהל המשוער של הג'ירפות בתת היבשת נמשך בחזרה למולדת. הג'ירפות – גלעד כהנא, יאיר קז, ארז רוסו, אסי ששון ואייל שחר – מצאו את עצמם בהודו עושים סיבוב הופעות לעצמם.

באמצע נראה שמתרחש נס זעיר: באמצע הטיול החליטה השלוחה ההודית של סי.אן.אן לעשות כתבה גדולה על ג'ירפות, כולל צילום קליפ במיוחד עבור הרשת בדלהי. הלהקה התלהבה – כל מה שעלול למשוך קהל עכשיו יהיה טוב – ותרמה שיר באנגלית כדי לתקשר לקהל המקומי בשפה אחרת שהוא לא דובר. ברשת הטלוויזיה אמרו שהם רוצים משהו ישראלי יותר. למען האמת, אם לא אכפת להם, הם רוצים את השיר 'משה' מהאלבום השני. בקשה ספציפית באופן מחשיד, אבל הלהקה אמרה בסדר. רק אסי, המתופף, נלחץ. הרגיש שמשהו לא בסדר. השאר ביטלו את זה כפרנויה והצטלמו לקליפ. כשחזרו לארץ, הגיע אימייל עם הקליפ המדובר. מה התברר? ג'ירפות עשו, בטעות, פרסומת לטרור. "ראינו את זה ואלוהים ישמור", אומר כהנא. השיר נערך על רקע קולאז' תמונות של מוישי. ערוכה עם קטעים שלמים מהפיגוע. "יש שורות בשיר שמתלבשות על זה במקרה. 'כולם עולים לגג לראות אותי בוער'", מספר כהנא ברעד, "והשם שלו, משה. ממש קיבלתי סוג של ורטיגו כשראינו את זה. והם עוד אומרים שם, בכתבה, 'זו הפרשנות של הלהקה הישראלית לפיגוע'!".

זו הייתה אולי הפעם הראשונה בה ג'ירפות חוו על בשרם את האפקט שמתרחש בתוך כל מאזין שלהם: אנחנו מחליטים לבד על מה השיר.

עדיף שיתאכזבו

ככל שהאלבומים של ג'ירפות נהיים יותר מתקשרים, פחות סהרוריים ויותר מציאותיים, נדבקת בהם תחושה מסוימת שהולכת לרוב יד ביד עם מציאות: הם נהיים עצובים יותר. האלבום החדש של ג'ירפות הוא בעיקר תיעוד רגעים מהמסע בהודו יחד עם תיעוד רגעים מהמסעות של כהנא ברחבי האונה השמאלית. אלבום שלם מאוד, עם כמה פנינים זוהרות (שיר הנושא 'אין כניסה לפילים' עוד יתלהט פה), אבל שונה מאוד מהקודם, שהיה שונה מזה שלפניו וכן הלאה. בפשטנות מדוברת: אלבום עצוב יותר. אבל כשאני אומר להם את זה, השיחה נעצרת. איכשהו נראה שהלהקה לא הייתה מודעת לעובדה שהם הקליטו אלבום עצוב. "עצוב?", אומר יאיר, אחרי שכולם לוגמים ממה שיש להם ביד, "לא הייתי בוחר את המילה הזאת".

בטח הייתם אומרים 'משופר'.

גלעד: "לא, לא. אנחנו לא משתפרים בשום צורה. אני לא מאמין שאמנים משתפרים. אם אלוהים יעזור לך, אתה מקסימום משתנה. אני כאמן לא מרגיש שאני יותר טוב היום. אז יחשבו שהוא עצוב. ברור שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, אבל אם מאוכזבים מאיתנו זה מזכיר לי שאנחנו במצב טוב. שהשתנינו".

אוקיי, אז לא משתפרים. אולי מזדקנים?

"אני אישית לא מתגעגע לגילאים צעירים יותר. הייתי מטומטם בגיל 20. הייתי זרעון. אני אפילו לא יודע אם היה לי שוטון. הייתי זרעון של סטלן. שוחה שמאלה, ימינה, נתקע בקיר. עכשיו יש לי ילדה. יש משהו בעובדה שיש לך הרבה מחויבויות וילדה ואישה, אתה נדרש להילחם על כך שיהיה לך זמן סתם. זמן סתם. אני עשיתי ילדה בגיל מאוחר כי פחדתי נורא לוותר על הסתם: סתם ללכת, סתם לשבת באולפן, סתם להיפגש עם יאיר, סתם לנסוע לחלל ולראות לאיזה כוכב נגיע. אמן צריך זמן סתם".

מה מחליף את הסתם כשיש לך ילד?

"כשיש לך ילד אתה נפתח לעולם שלם של חרדות. לי לא היו כל כך חרדות לפני הבת שלי. אני מפחד מדברים מטופשים. היה שלב שהיא החליקה בבריכת גומי שניפחנו, ואני חשבתי שאני לוקח סכין ודוקר את הבריכה, בקטע אישי".

זה הגיוני, אתה בן 40 עוד חודש.

"נכון, עברתי את קו האמצע. גבר ישראלי חי עד גיל 77, אז מתחילות אצלו מחשבות: 'אני כל הזמן עובד על צבירה, על פנסיה, ילדים, ועוד שנייה זה נגמר, אז מה אני מתאמץ לצבור?'. הרי כשאתה מת אתה עובר דרך חור כל-כך צר שאתה לא יכול לקחת איתך את הנכסים שלך. אפילו השרשרת לא עוברת. טבעת הנישואין לא עוברת. הפירסינג בנחיר לא עובר. אתה פתאום מבין למה הפרעונים היו קוברים את הכל איתם, כולל היחצ"נית. אבל אני כבר מזמן לא מופתע מהמחשבות האלה האלה".

בעצם בכל אלבום אתה מודה יותר שאתה עצוב. מסתיר את זה פחות. פתאום רואים עלייך שאתה עצוב.

"אני זוכר שפעם הופענו במועדון האלפנט. הופעה בחוץ. כשהגענו לשם מהר מאוד קלטנו שזו הופעה ענקית. מאות רבות של אנשים. ואז קלטתי שאין לי מקום להתחבא בו – הכל מלא אנשים ומכוניות, אז התחבאתי במאחורה של המאחורה של המקום. חור. אני עומד שם עם הבירה, לבד, ופתאום יוצא אלי נרקומן עם לוֹם. הוא הולך לקראתי עם הלום, מרים אותו, ממש עומד להכות אותי, ואני אומר לו 'מה אתה עושה?' אז הוא נעצר ואומר לי 'אני לא יודע. מה אתה עושה?' ואני אומר 'יש לי הופעה עכשיו, אני צריך להיות לבד', והוא מסתכל אלי ואומר 'מה?' ואני אומר, 'יש לי הופעה, באלפנט, זה מאחורייך', והוא אומר, 'אני יודע מה זה האלפנט', ומוריד את הלום ומסתכל עלי, ואז הוא אומר: 'אבל למה אתה עצוב?' ואז נהייה שקט. הסתכלנו אחד על השני, ואז התחלנו לדבר".

קובי פייסט

חייב לשכב עם כל דבר שזז. מתוך 'גג' 

"מאות רבות של אנשים במועדון האלפנט" הוא מונח שמשתנה כל הזמן. קהל הוא המטבע בו סוחרים אמנים, וכמו כל מטבע, גם הוא עובר אינפלציה. המטבע "מאות רבות של אנשים במועדון האלפנט" נחלש לאחרונה, בשל התחזקות המטבע "11,700 אנשים בהיכל נוקיה". ההכרה התקשורתית שניתנה באיחור לאמנים שיוצרים בז'אנר הים-תיכוני הבהירה לאמני הרוק הישראלי שלא משנה כמה הם חושבים שהם קורים, יש מישהו שקורה יותר. "אז כנראה נעשה שלוש הופעות בהיכל נוקיה באותו יום", אומר גלעד בציניות, ואסי מוסיף: "באותה שעה".

ובאמת?

"אנחנו מעדיפים הופעות שלא יעלו על 1,500 איש. זה נשמע מצחיק, אבל זו הנקודה שבה נשברת האינטימיות. באיזשהו שלב אתה כבר לא מסוגל להגיע לאינטימיות עם הקהל. כשהופענו פעם ראשונה בהאנגר – מול שלושת אלפים איש – די סבלנו".

עכשיו קיים הסיכוי שתרצו להופיע בהאנגר, ותגלו שהוא שינה את שמו להאנגר מוטורולה והוא תפוס על-ידי נציג תורן של משפחת פרץ.

"אין מה להתאבל כל כך על מה שקורה עכשיו. לכל אקציה יש ריאקציה, וגם לזה הריאקציה תבוא. הבעיה עם הגל השלט היא לא עצם קיומו, אלא העובדה שהוא מאוד דומה לעצמו. אין שם גיוון".

ברוכים הבאים לישראל: אתם להקה מגוונת, העם לא רוצה גיוון.

"אנחנו לא בתחרות איתם. הרי מה נותן את התחושה שיש תחרות? מצעדים וטוקבקים. ומי מצביע למצעדים וכותב טוקבקים? ילדים. ילדים הם מי שקובעים הטון התרבותי. בגלל שהמיינסטרים נשלט על ידי ילדים, התרבות השולטת היא ילדותית, מה שיוצר טקסטים מפגרים, וגם עיבודים מוזיקליים מפגרים".

יאיר: "אני חושב שהעיבודים הם כאלה דווקא בגלל שכולם זקנים מידי. אנשים מקליטים שיר אחד טוב, ובאלבום הבא הם כבר בני 95. הם מתנהגים כמו זקנים כי הם מפחדים מהסיכון שבשעשוע ובטעויות. אנשים פה, כמו זקנים, מחפשים משהו מוכר. הם לא מעבירים תחנות ברדיו כדי למצוא משהו שהם אוהבים, הם עושים את זה כדי למצוא משהו שהם מכירים".

גלעד: "גם זה ילדותי. זה פשוט סוג מסוים של ילדותיות: ראית פעם טלאטביז? יש שם קטע של כתבות חוץ. רואים, נגיד, משפחה של חוואים. ילד הולך לחלוב פרה. נגמרת הכתבה והטלאטביז אומרים 'עוד פעם! עוד פעם!' ורואים את כל הכתבה עוד פעם. ברצינות. ילדים נורא אוהבים 'עוד פעם', ואנחנו בתרבות ילדותית כזו שרוצה הכל שוב, עוד פעם. וזו הזירה התרבותית בישראל".

אסי: "בלי להזכיר שמות, אבל: שרית חדד".

יאיר: "נו, אסי, באמת".

אסי: "אתה רוצה להגיד לי שיש הבדל בין האלבום הראשון לאלבום האחרון שלה?"

יאיר: "לאורך התקופות היא עברה ממזרחית-פלאקה לניסיון להיות סוגי פופ אחרים. היום יש לה שירים שאם זמר אחר היה שר אותם לא היה בהם שום דבר מזרחי. האשכנזים תמיד צחקו על המזרחים שהם קוראים לעצמם 'מוזיקה ים תיכונית', אבל תכלס זה נכון. זה בכלל לא מזרחי, זה ים תיכוני. יותר איטלקי. אבל יש בזה בעיה: זה עצירה של המוזיקה. זה הגבלה של הסגנון. זה בעצם להגיד 'בואו נפסיק לחפש משהו חדש'. אם יש משהו שמעצבן אותי זה אנשים שוויתרו על עצמם, על להתחדש. שאתה רואה אותם ויודע: זה מה שיש – מכאן זה רק יילך ויקריח".

סליחה, אבל גם המוזיקה המזרחית שהאלבום החדש שלכם מלא בה – זו ההודית – היא מאובנת, לא ממש שואפת להתפתח.

גלעד: "במוזיקה מסורתית יונקים מהשורשים העמוקים. זה ההיפך ממה שהולך עכשיו. מה שהולך עכשיו זה קופי פייסט. או קובי פייסט. יש בזה משהו צחיח. אני יוצא נגד צחיחות. יש את זה גם בקאנטרי ובטראש האירופאי, זה לא משהו חדש למזרחית. חרא זה חרא בכל מקום".

רוסו: "אייל גולן התבאס על זה שהוא לא היה מועמד לשיר השנה, ואנחנו כן היינו. והוא אמר 'עם כל הכבוד לג'ירפות האלה, מה, הם מכרו עשרת אלפים עותקים?' בתכלס? הוא צודק. אבל מה הקשר בין תחת למחט".

יאיר: "גם הרבה לפני שהיה את ההייפ המזרחי, המזרחים מכרו הרבה יותר מכל הרוק הישראלי. פשוט אף אחד לא דיבר על זה. אז עכשיו יש על זה דיבור והם ממלאים קיסריות ואנחנו מתייחסים לזה כאילו שזה חדש. אבל האמת? הם תמיד מילאו קיסריות. הם פשוט מילאו קיסריות במועדון הפלאקה. הרוקרים הישראלים שמפחדים מהשתלטות המוזיקה המזרחית בעצם מפחדים ממשהו אחר: הם מפחדים מזה שאין להם, בעצם, יותר מה לתת".

אסי: "מה זה פלאקה?"

גלעד: "פלאקה זה סטייט אוף מיינד. סטיקר: 'הפלאקה זה פה'. העניין הוא שזה לא מפחיד. מי שמפחד מזה הם אנשים שמאמינים לחדשות. אותם אנשים שמפחדים שהאיראנים יכחידו אותנו".

אסי: "אני מפחד".

גלעד: "כי אתה פרנואיד משוגע, עם כל הכבוד. זה בולשיט. ביבי יותר מפחיד מאיראן. האויב שלך נמצא תמיד הרבה יותר קרוב ממה שאומרים לך. אומרים לך לפחד מאחמדניג'אד רק כדי לגרום לך לא לפחד ממי שעכשיו הולך לזיין אותך מאחורה. אולמרט היה יותר מסוכן מכולם: הנה, הוא שתה לך את הכסף והפך את המדינה שלך למושחתת. אז אנחנו מפחדים מטיל? מה כבר טיל יעשה לעומת אולמרט? יגרום לאיזה בית ברמת גן לקרוס? שטויות. הבעיות תמיד קרובות, וכל מה שעושים בחדשות זה לגרום לך לחשוב שהן רחוקות".

סיבוב ההופעות הבא יהיה באיראן?

"אני גדלתי במקסיקו, והחבר הכי טוב שלי שם היה איראני. קראו לו עומאר. כשהיינו בכיתה ב', ההורים שלו גילו בשלב מסוים שאני ישראלי. שיחקנו מחבואים ואני התחבאתי מאחורי כד גדול ועומאר חיפש אותי, ופתאום אני שומע, מהמחבוא, את אמא שלו מדברת איתו. היא כנראה בדיוק גילתה. היא אמרה, 'תגיד, אתה ידעת שגלעד ישראלי? הוא זיוניסט, ציוני. הם האויבים שלנו'. הוא, כמובן, לא יודע על מה היא מדברת, ילד בכתה ב', ואני כל הזמן שומע את השיחה, מאחורי כד. אני אומר לעצמי א. אין סיכוי שאני חושף את עצמי, אני כל-כך טוב במחבואים. ו-ב. אין לי מושג מה היא אומרת, אבל זה נשמע מעליב. זיוניסט! זה נשמע כמו זין".

מה מפריע לך אצל הזיוניסטים?

"יצא לי להיתקל בתאילנדים ופיליפינים שסיפרו לי שכשהם הולכים מהעבודה לבית הם אף פעם לא הולכים בקו ישר. יש שטינקרים מהלאום שלהם שמשרד ההגירה שוכר והם עוקבים אחריהם. משרד ההגירה פונה אל אנשים והופך אותם לשטינקרים. כל בן אדם שאתה מסגיר אתה מקבל עוד חודש בישראל. הם מחכים להם, מחפשים אותם, עוקבים אחריהם. דיברתי עם כמה עובדים זרים שאף פעם לא הולכים ישר. הם הולכים צפונה קודם כדי להגיע דרומה. זה עוד בלי לדבר על עניין גירוש ה-400 ילדי עובדים זרים. הכנסת יושבת – " הוא עוצר, "כנסת! לקרוא לזה כנסת זה ביזיון! הכנסת 'התכנסה'-עלאק, גועל נפש, והחליטה לגרש 400 ילדים. שעתיים לפני הם החליטו לאשר כניסה של עוד 600".

אז יאללה, תהייה חסיד אומות עולם. תחביא איזה ילד.

"אין לי עליית גג".

לא אלכוהוליסט. אירופאי

האלבום החדש של הג'ירפות, 'אין כניסה לפילים', הוא אחד האלבומים הברורים ביותר שיצאו פה בשנים האחרונות. לא עוד כהנא המספר לנו חלומות ואנחנו מפרשים אותם. לא עוד מוצרי תדיראן בגישות שונות. לא עוד שירים שאפשר בטעות לערוך מסביב לפיגוע. כל טקסט הוא סיפור קטן, קוהרנטי כמו צילום פולרואיד, עם המון התחלה, הרבה אמצע ולפעמים קצת סוף. נראה כאילו ג'ירפות היו צריכים לטוס כל הדרך להודו כדי להבין שהחיים משונים, מטרידים ולא-פתורים יותר מכל מה שהם יכולים לכתוב. למען האמת, כשהם מדברים על הודו זה נשמע כאילו הם מדברים על מעין דיאט-טראומה: טיול מסויט שהיה מאבק יום יומי להשיג קהל, להצדיק את קיומם, לחץ בלתי פוסק. לא במפתיע, היחיד שנהנה שם הוא הבסיסט יאיר קז, במקרה גם האדם היחיד בלהקה שכבר ביקר בהודו לפני כן. הוא פשוט לא היה מופתע. "לא שהייתי בשנטי או משהו", הוא אומר עכשיו, "אבל היה כיף".

"זה רק בגלל שהיה חומר מעולה", מצליף ארז רוסו, הגיטריסט, "אחלה ג'ארס".

יאיר: "דווקא לא היה להיט. לפחות לא מה שהגיע אלי".

בירה חמה זה נורא. 'אין כניסה לפילים' בהופעת בכורה

גלעד כהנא, הזמר וכותב הטקסטים של הלהקה, מקשיב ומקנא. "החיים שלכם טובים", הוא אומר, "בגלל שאני לא מעשן כבר, הייתי צריך לשתות בירה. בהודו זו בירה חמה. אתה מוציא את הבירה מהמקרר והיא יותר חמה ממה שבחוץ. בירה חמה זה נורא. לשתות שתן. לפני ההופעות אני צריך לשתות מספיק בירה בתור טיפול תרופתי. אבל רק כשאתה קולט שאתה צריך לשתות את הנוזל החם והמעופש הזה אתה קולט כמה זה תרופה".

כהנא לא סתם מדבר על בירה כאילו נרשמה לו על ידי רופא. הכריזמה הבימתית האדירה שלו – אחד מסודות הקסם הגדולים של הלהקה ומה שהופך אותה אולי להרכב ההופעות האבסורדי, המדהים והנונסנסי ביותר בתולדות המדינה מאז צה"ל – היא תוצר של גיבוב טקסים פגאניים שנבררו טבעית במהלך 18 שנות קיומה של הלהקה. ביום של הופעה כהנא לא פוגש אף אדם ולא מחליף מילה עם אף אחד עד שהוא עולה לבמה, לובש את אותה חולצה שחורה מרוטה ומוזג לתוך עצמו כמויות בירה שאפשר להטביע בהן טרקטור. קצת יותר קשה להתבודד במשך יום שלם כשאתה תקוע בתוך וואן יחד עם חברי הלהקה ו-14 אנשי צוות. "הופענו בקמפוס במומביי", מספר כהנא, "ואסור להכניס לשם אלכוהול, אז לפני ההופעה ישבתי לבד באוטובוס, סגרתי את הוילונות ושתיתי. כשהזזתי את היד אני קולט שעל כל תנועה של היד שלי יש מלא תנועות נוספות. פתאום אני מבין שגם היתושים מתחבאים שם מהחום. מיליוני יתושים. ואני יושב ביניהם ושותה שתן. הכי נמוך".

אולי כדאי לקום ולהגיד 'קוראים גלעד כהנא ואני אלכוהוליסט'. שלום, גלעד.

"אני לא אלכוהוליסט, אני פשוט אירופאי. אם הייתי שותה את הכמויות האלה באירופה הייתי בדיוק כמו כל אחד אחר".

מה יוצא לך מהריטואלים לפני הופעה?

"זה ישמע נדוש, אבל הקהל. הייתי על במה עם גב תפוס, עם ארבעים מעלות חום, עם ידיים שנסדקו, עם קצף של יום העצמאות בעיניים שגרם לי לא להיות מסוגל לראות כלום, אבל עדיין המשכתי עד הסוף, בגלל לקהל יש יכולת להעלים כאב. התנסיתי בהרבה מאוד סמים בחיים שלי וקהל זה הסם הכי חזק".

יותר מהאל.אס.די שכתבת עליו את כל האלבום הראשון?

"אני כבר לא עושה אל.אס.די. אני זוכר את הטריפ האחרון שלי, והוא היה מאוד מאוד קשה. זה היה אחרי שהבטחתי לעצמי שסיימתי עם קרטונים ואני לא נוגע יותר באל.אס.די בשום צורה. הייתי עם בחורה והגענו הביתה והיא אמרה לי 'יש לי משהו להגיד לך – לקחתי קרטון לפני שלוש דקות'. היא הייתה אהבה גדולה שלי, וזו הייתה הפעם הראשונה שלה. אמרתי לה, 'מה לקחת?' והיא אמרה 'הנה תראה' – זה היה קרטון ספוג בהוכמן, הוכמן אומרים? הופמן. בכל אופן, אמרתי 'אוקיי, היא לקחה הופמן, אין פאקינג סיכוי שאני משאיר אותה לבד בזה, זה לא שפוי', אז לקחתי, וזה היה טריפ מהגיהינום. אני יכול לספר לך רק על הסוף המנחם של הטריפ: שנינו ישבנו בגן ציבורי ליד כביש ראשי והחזקנו ידיים על הספסל. הסתכלתי על היד שלי, סתם, במקרה, ופתאום נכנסתי בזום לתוך היד, וראיתי תא עור בתוך היד, ואני רואה משהו, משהו מוכר, ואני מביא עוד זום ורואה שני אנשים יושבים על ספסל ומחזיקים ידיים, בתוך היד שלי. זה היה רגע מאוד חזק, הבנתי שבעצם אנחנו מרכיבים את הקיום של עצמנו".

היום במקום אל.אס.די אתה שותה גולדסטאר. פחות גורם לך להבין שאתה מרכיב את הקיום של עצמך.

"אלכוהול, סמים, אל.אס.די, כל אלה הם דברים שעשיתי כדי להתקרב למקום הכאוטי שלי. בשאר הזמן אני בן אדם ששולט מאוד במה שקורה לו, אבל ברגע שאני עולה לבמה הכוונה שלי היא להיות הפוך. מחוץ לבמה אני בשליטה, אז על הבמה אני רוצה לאבד שליטה. בשביל זה אנחנו מאלתרים בכל הופעה".

בפופ יש רק שתי דרגות גבוהות יותר מ"אופנתי": קלאסי וקאלט. האלתור המדובר הופך את הג'ירפות להרכב קאלט קלאסי. כזה שיפוצץ הופעות גם בעוד עשור, כי לא משנה כמה הופעות ראית של הג'ירפות, עדיין לא ראית אפילו אחת. זה קורה בגלל שכל הופעה שלהם מנומרת בנאומים מאולתרים של כהנא, כשברקע הלהקה מאלתרת שיר שלם, חדש. קשה לתאר את התחושה: כהנא כמעט לא מסוגל להוציא מהפה צירוף הברות שאינו מבריק בזמן הופעה, והלהקה שמאחוריו מהווה תיבת תהודה מושלמת, אבל השוס הוא שזה קורה מול העיניים שלך. זה לא שיר כתוב, אלא שיר נכתב, מעשה אמנות שנברא מול עינייך בכל הופעה, להקה שמופיעה בלי רשת בטחון, תמיד זה לא-צפוי, מסוכן, זכר לקריירה הקצרה שעשו קז וכהנא בתור אמני נונסנס לפני קום הלהקה: מערכונים מאולתרים על במות. "היה מערכון שבו הייתי לוקח עוף שחוט נקי לפני צלייה והייתי מאלתר איתו", מספר כהנא, "הייתי עושה הגרלה של האיברים הפנימיים, או מדגים על הצוואר שלו איך מוצצים כמו שצריך, או שם אותו על הראש ורץ לתוך הקיר ומסביר איך עוף הוא הפתרון לתאונות הדרכים". גם היום האלתורים לא פחות קיצוניים. "כמובן שיש לזה מחיר. אתה פוגע באנשים, אתה לא בן אדם טוב וכו'. אבל צריך את זה, כי סדר טוטאלי זה מה שמוביל למוות טוטאלי. ההופעות הן בעצם מסגרת רוחנית שבה אני יכול לאבד שליטה. ביום יום להיות בלהקה זה להיות מאוד בשליטה: אתה עובד על כך שהאלבום יגיע לאנשים, מדפיסים חולצות וסינגלים, עושים יחסי-ציבור. ואז אתה עולה על הבמה ועושה בדיוק את ההיפך: אני מרשה לעצמי לדבר על בגידות, על אכזבה ממערכת יחסים, על השנאה שלי לאנשים שאני הכי אוהב. להיות בלהקה זה להיות ג'יימס בונד של רגשות: יש לך רישיון להרוג. להגיד הכל".

כתבות מלאות, קטעים מהעיתון וגם סטטוסים שובבים - בפייסבוק של שבעה לילות