"אל תקבלו החלטות לשנה החדשה"

אני יכול לבקש משהו? אני יודע שזו בקשה גדולה, וזה בסדר אם תסרבו, אבל תשרדו עד סוף הפוסט ואז תחליטו. תודה, ידעתי שתסכימו. אתם באמת אנשים טובים. תזכו למצוות.

אז ככה: אני מבקש שבמהלך ראש השנה המוארך הבא עלינו לטובה תימנעו לחלוטין מלקיחת החלטות לשנה הקרובה. גם אם תתארחו לארוחות ערב וצהריים במקום פסטורלי, ויווצר לכם זמן איכות שקט לעצמכם – עזבו את דיסקוסי "בשנה הבאה נשב על המרפסת". תהנו במקום זה, תעבירו דחקות, תטיילו יד ביד, אולי אפילו חלילה תשחקו עם הילדים.

עכשיו אני חייבת לתפוס את עצמי

למה הפנאטיות שלי? תראו, אני בעצם, כמו רבים מחברי, טכנולוג של שינוי. לא משנה איך מגדירים את זה, כולנו בסופו של דבר מנסים לעזור לאנשים לבצע מעבר מ-A ל-B. הערכים A ו-B יכולים להשתנות עפ"י שכבת גיל, אישיות, רקע כלכלי, אינטליגנציה ואפילו מראה חיצוני, אבל השורה התחתונה היא תנועה ממצוי דכאוני לעבר רצוי ססגוני.

לאנשים בכלל ולהורים בפרט קשה לבצע שינוי מתמיד באופן יזום. כמה יבש, ככה נכון. מצד שני, אנחנו מכורים לטקסים של שינוי. התחלות חדשות מסומנות ביומן, ביקור בהרצאת "עשרת הצעדים מאביון למיליון", שיחת בית קפה המתרוממת לדרגת "עכשיו אני חייבת לתפוס את עצמי", דיאטה של יום ראשון בבוקר וכיוצא באלה.

אין לי התנגדות שאדם יפריח הצהרות דרמטיות לחלל האוויר. גם אני לוקה לא אחת בסימפטום הזה. עם השנים למדתי להבדיל בין הפעמים שבהם אני סתם עושה רוח, לבין האפיזודות שבהן הספינה אכן משנה באיטיות את מסלולה ומתחילה לצאת באופן מדוד לכיוון דרך חדשה.

קחו למשל אותנו ואת הילדים. מכיוון שהורים ישראלים הם היצורים הכי נזופים על פני הפלנטה, וכל העולם ואשתו עסוק בלהראות להם את הררי הטעויות שהם מבצעים, הם פגיעים במיוחד לסינדרום "בואו ונתפוס את עצמנו והפעם נעשה שינוי". מגיעים השניים (אמא-אבא) חדורי עזוז, מהפכים סדרי עולם, ליום-יומיים העסק מתגלגל, ואז מגיע אילוץ חיים מימין, חובה בוערת משמאל, לחצים בעבודה מצפון, סתם יום של מצב רוח ירוד מדרום – והכל חוזר לקדמותו, בתוספת תחושת אימפוטנציה מעקצצת מז'אנר "שום דבר לא מצליח לנו".

למה זה קורה? כי המטרה שלנו, בסופו של יום מתיש, היא לא להחדיר שינוי, אלא למסד הרגל. תזכרו את המילה הזו, הרגל. תתיידדו איתה. מרבית ה"שינויים" המוצלחים שהחדרנו לאורך השנים – בקרבנו ובקרב הילדים – היו כאלה שהצליחו לעבור את חומת ברלין הידועה של ההתפתחות הבוגרת – התנועה מן השינוי החד פעמי אל ההרגל היציב. זוכרים כמה מלחמות עשה לכם הג'וניור הקטן עד שהחל לצחצח את שיניו עצמאית ואפקטיבית? חזרות על גבי חזרות תורגלו עד שהמופע הזה רץ באופן חופשי בחדר האמבטיה.

נסו להטמיע הרגל חדש אחד

החלטות דרמטיות שלא מנביעות מתוכן שגרות שחוזרות על עצמן הן חסרות ערך ברוב המקרים. והנה על הדרך עוד מילה יבשושית אך קריטית – חזרה. שוב ושוב. בקטן. טכנולוגי השינוי האמריקאים לימדונו – ובצדק גמור – שהחזרה הינה אימה החוקית של המיומנות. החלטות דרמטיות על כוס יין? – נפלא עבור סדרת דרמה עסיסית בלוויין או בכבלים. לגבי החיים האמיתיים של משפחת בן דוד מחולון, עם שלושת ילדיהם? אני לא בטוח.

הטמעה של הרגל חדש - קטן וממוקד – בחיי הבית היא היא הדלק האמיתי של לעשות דברים אחרת. לא נדרשת לכך דרמה עתירת טקסיות. רק סימון של איזור ספציפי ומוסכם בחיי המשפחה שבו נכניס הרגל חדש – ויאללה לדרך. רוצים שהאמבטיות יסתיימו בשבע וחצי? יופי. מעדיפים שבבוקר היא לא תראה טלוויזיה לפני היציאה מהבית? נפלא. בא לך לעשות עם הנערה טיול של רבע שעה כל ערב? אחלה שבאחלה. רק בלי פסטיבלים של פתיחה. פשוט צאו לדרך וניפגש אחרי שבועיים. ההרגל הצליח להתמסד? יופי. עכשיו בואו נדבר על שינוי קצת יותר גדול.

קלישאת עבר טענה בחום שאלוהים חבוי לו בפרטים הקטנים. אני הייתי מוסיף הרגלים קטנים לחבילה. גלגלי שיניים אפורים ולא דרמטיים, אבל אפשריים.

האיחולים שלי אליכם לראש השנה יתמצו בארוחת חג טעימה ולפחות שבע עשרה רגעים מצחיקים. כשתיגמר החגיגה הלבנה, רק אז תנקו את האבק ותיקחו קפה מחשבה של חמש-עשר דקות. פשוט פשוט. שנה נהדרת לכולם.