סדקה

מפתה לומר שניל סדקה חי בעבר. כלומר, בהתחשב בעובדה ששנותיו היפות בקריירה התרחשו עוד לפני שהומצא הווקמן ובזמן שהטלוויזיה עדיין התחרתה ברדיו כמדיום הבידור החביב על אמריקה, הרי שדי נוח לקבוע שסדקה הוא מעין גלוריה סוונסון של המוזיקה וברוקלין היא שדירות סאנסט מינוס הזוהר. ויחד עם זאת, היוצר-זמר-מפיק עדיין מתעקש לחבר שירים בעלי לחן קליט ומנסה להחיות את תהילת העבר עם הופעות אורח, אימוץ טכנולוגיות עדכניות וניתוב חומרים שידעו הצלחה אי אז בימים לאפיקים חדשים.

הזמר בעל הקול הבלתי ניתן לערעור נולד בברייטון ביץ' ב-1939 וזכה לשם שנשמע דווקא כאילו הוא מגיע מהמקום בו גדלנו, ניסים צדקה. אביו היה נהג מונית יהודי ממוצא טורקי ואמו יהודיה אמריקאית.

"עזבתי את בית הספר לעברית בכדי ללמוד מוזיקה". ניל סדקה

למרות שהאם רצתה שיתמקד במוזיקה קלאסית, סדקה הצעיר נמשך לזרם הפופ ששטף את אמריקה באותן השנים. וכך, לאחר לימודי התיכון, שכללו גם שיעורי פסנתר למכביר, החל סדקה את הכשרתו בבית הספר ג'וליארד, שהיה ועודנו אחד ממקדשי החינוך המוזיקלי העולמי. בשנת 1958, כשהוא בן 19 בלבד, הלחין סדקה את הלהיט הראשון שלו, Stupid Cupid, אותו שרה קוני פרנסיס בהצלחה, ששכנעה את חברת התקליטים RCA להעניק לסדקה את חוזה ההקלטות הראשון שלו.

בין שיריו המוכרים, שהיו ועדיין מהווים פסקול הולם לאותם השנים, אפשר למצוא את You Mean Everything to‏, Happy Birthday Sweet Sixteen,‏ Calendar Girl, Oh! Carol, Breaking-Up Is Hard to Do, Me ועוד רבים. בעשורים שלאחר מכן, בצוותא עם סיבובי הופעות, החל לשלוח את ידו בהפקות מוזיקליות ואף עבד עם אמנים כמו אבבא ואלטון ג'ון, Captain & Tennille, ועוד רבים.

סדקה אומר ש"כיהודי תמיד התעניינתי לשיר בעברית", והוא גם הקליט שתי גרסאות עבריות לשיריו שנקראו, "למה שוב אינך עמי" ו"הו קרול", לפי עיבוד לעברית של חיים קינן.

"הייתי בתל אביב במופע גדול מאוד לפני כשנתיים. המופע היה מוצלח מאוד, מאוד מאוד מוצלח. הרי הקהל הישראלי גדל עם השירים שלי והם מכירים את הרקע שלי: אבי ממוצא ספרדי ואמי ממוצא אשכנזי, ככה שיש בי מזה ומזה. אפילו שרתי כמה שירים ביידיש מתוך האלבום שלי 'זכרונות מברייטון ביץ', סדקה שר ביידיש'. המופע היה נהדר והרגשתי שזוהי שיבה מנצחת לאחר שלא הופעתי בישראל במשך כ-45 שנים. אגב, אני לא יודע אם אשוב להופיע בישראל או לא, זה תלוי בכוחות גדולים באשר הם".

מה הרגשת מהקהל?

"הו, יופי! היה פידבק נהדר וביקורות טובות ולא הייתה עין יבשה כששרתי יידישע מאמא. הרי כשגדלתי בברייטון ביץ' רצו בכלל שאהפוך להיות חזן. ההפטרה של הבר מצווה שלי הייתה כזו אפקטיבית שהאנשים שם ניגשו להורי וביקשו שאתחיל ללמוד חזנות ושזהו יהיה העתיד שלי".

אגב השם סדקה, שמגיע מ"צדקה", מרמז למרכיב חברתי חשוב מאוד. זה נוגע לך?

"ובכן, אם מדברים על יהדות הרי שעשו לי בר מצווה ואני גאה להיות יהודי. אני הולך לבית הכנסת ביום כיפור ואני מאמין בצדקה ובצדק. חיי היו נהדרים ובורכתי מאוד, אז אני מנסה להעניק בחזרה לאירגונים שנלחמים במחלת האלצהיימר ועוסקים בחקר מחלת הסרטן. ועוד כל מיני מטרות שונות ורבות".

אתה שולח ידך גם בכתיבה.

"ספר הילדים השני שלי יוצא בעוד מספר שבועות שיקרא 'דינוזאור המחמד שלי' (ואת שיר הנושא בספר צריך לזמר בקול רם לפי המנגינה של Calendar Girl). הספר הזה הוא מאורע משפחתי של ממש, מפני שבני כתב את הסיפור ונכדתי בת התשע שרה בדיסק שמצורף בתוך הספר. שלושה דורות של משפחת סדקה. למעשה, כל ההשראה הגיע מנכדי בן השש ומהתאומים בני התשע. הם מאוד אוהבים את סבאל'ה ניל ואת שירי הרוק שלו משנות החמישים והששים, אז שכתבתי את המילים בכדי לעשות אותן יותר ידידותיות לילדים. הוצאנו דיסק מוצלח מאוד לפני מספר שנים שנקרא ,Waking Up is Hard To Do אז מקורות ההשראה שלי לספרי ילדים הם נכדי". כאן סדקה עובר לפיץ' מכירות מושחז ומבהיר שהוא חושב ש"הספר יהיה נהדר לגילאי 6-2. הילדים יהנו מאיורים נהדרים ויוכלו להסתכל על המילים ולהאזין למוזיקה שבדיסק".

ועם כל הכבוד לספר, מה עוד מעסיק אותך בימים אלו?

"ובכן, אני עדיין כותב שירי פופ. יש לי אלבום שייצא בקרוב וייקרא The Real Neil והוא כולו שירים חדשים. אני מרגיש שחזרתי לשורשיי כפסנתרן קלאסי. הרי הייתי אמור להיות פסנתרן ואף הייתה לי מלגת לימודים לצורך זה. אז לפני מספר חודשים סיימתי את הסימפוניה הראשונה שלי שנקראת 'אושר החיים' ואת הקונצרטו הראשון לפסנתר שנקרא 'מנהטן אינטרמצו'. כבר התחלתי להופיע איתם מסביב לארצות הברית ביחד עם תזמורות גדולות וזה מפתיע את הקהל מאוד מאוד. הם לא מצפים למשהו קלאסי מזמר פופ, אבל אני גם שר את שירי עם תזמורת גדולה ואז משלב את הסימפוניות האישיות שלי. בדיוק הקלטתי אותה עם הפילהרמונית של לונדון".

נוסטלגיה

לפי מספר מקורות סדקה, 73, כתב למעלה מאלף שירים בשיתוף פעולה עם שני יוצרים: הווארד גרינפילד ופיל קודי. למרות שזכה בפרס גראמי היוקרתי, סדקה גם ידע שנים קשות, בעיקר בשנות השבעים, בהן זוהרו דעך והוא ניסה את מזלו באנגליה (לשם אף עקר אם משפחתו למספר שנים) ובאוסטרליה, שם עוד זכה לעדנה ולקהל שזכר לו חסד נעורים. את אותן השנים הוא מכנה "שנות הרעב", שם שהעניק אחר כך גם לאחד מאלבומיו. הקריירה מאז ידעה עליות ומורדות, ויש שרואים את הופעתו כשופט וכמנטור אורח בעונת 2003 של אמריקן איידול כשיא שלילי או כמיני קאמבק. תלוי את מי שואלים. גם סיפור חייו עד גיל 35 יצא השנה כמחזמר בלונדון, אם תוכניות להמשיך לסיבוב הופעות ברחבי בריטניה.

ביום רביעי הקרוב יתייצב סדקה על בימת Y92 באפר איסט סייד, אולם הפעם הוא לא צפוי להתיישב ליד הפסנתר, אלא על כורסא נוחה כחלק משיחה עם כתב המגזין רולינג סטון, אנת'וני דה קרטיס, וכחלק מסדרה תיעודית המתקיימת בין כתליו של מוסד התרבות הוותיק.

"אני הולך לענות על כל מה שהולכים לשאול אותי שם ב-Y92. אני מניח שנדבר על הקריירה שלי, על השירה, על כתיבת השירים ועל העובדה שהייתי מהדיירים המקוריים של בניין 'בריל' בניו-יורק ואחד מראשוני אנשי הרוקנרול בארצות הברית. הייתי גם שגריר של מוזיקה ברחבי העולם, שזה הרבה יותר טוב משגריר פוליטיקאי. זוהי בסך הכל קריירה מעניינת. הרי אבי היה נהג מונית והצלחתי להוציא אותו לפנסיה לאחר שהלהיטים הגיעו בשנות החמישים. קניתי לו ולאמי בית בפלורידה ולאחותי בית משלה במיל בייסן. זה היה עונג צרוף בשבילי, העזרה שהענקתי למשפחה".

אני מרגיש שאתה נסחף לעתים בנוסטלגיה.

"ובכן, אתה יודע, אני תמיד מנסה לכתוב דברים חדשים. בגלל זה אני בסביבה כבר 55 שנים. אתה חייב להמציא מחדש את ניל סדקה. אתה חייב להעלות את הרף ואתה חייב לצאת החוצה ולכתוב משהו חדש, משהו רענן ושונה. כמובן, אני חייב לשיר את הלהיטים הגדולים של ניל סדקה בהם אני גאה מאוד, והיו לי כעשרים כאלו. אז הקריירה עצמה לא נבנתה על נוסטלגיה כי אני גאה לומר שאני עדיין אדם יצירתי שממציא את עצמו מחדש. אני כן מוצא את עצמי מתגעגע להאוורד (גרינפילד). הרי כתבנו למעלה מ-300 שירים ביחד והוא היה גאון. למרבה הצער הוא נפטר בשנות השמונים. נפגשנו לראשונה כשאני הייתי בן 13 והוא היה בן 16. מצחיק, גרנו באותו בניין בברייטון ביץ'. אמו שמעה אותי מתרגל שופן ובאך והיא הציעה שהוא יצלצל אצלנו, בדלת ממול. מצד שני, אני חייב להגיד שיש גם מקומות, שלא הגעתי אליהם".

יידישע מאמא עם טוויסט

"לאמי היה הריון ראשון קשה במיוחד והרופאים הציעו לה לא להיכנס להריון בשנית. אז איתי היא פחדה ולכן עלתה על כל מיני רכבות הרים. אתה יודע, החיים זה משהו שהאדם למעלה מחליט וזה היה גורלי להגיע לעולם".

זה סיפור די חריג.

"לבסוף הגעתי לעולם ונגעתי בחייהם של כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם. למוזיקה יש את היכולת הזו, רגשית ופיזית, להרגיע ולרפא אנשים. אם זה חולי אלצהיימר זקנים או תינוקות שמתקשים לישון. מוזיקה היא תרופה טבעית ובהחלט ניתנה לי מתנת המוזיקה. אמי ואבי סיפרו לי שכתינוק סירבתי לאכול אם הרדיו לא היה מנגן ברקע. בגיל שמונה המורה למוזיקה הבחינה שיש לי יכולות בתחום ושלחה פתק לאמי בו היא ממליצה לקנות לי פסנתר. אז אמי, שלא יכלה להרשות את זה, החלה לעבוד בחנות כלבו בכדי לממן את הרכישה של פסנתר יד שניה".

מחכה ללהיט

סדקה כבר זכה לכוכב משלו בשדרה ההוליוודית המפורסמת, אם כי בניגוד לרבים בעיר המלאכים הוא נשוי לאותה אישה מזה 50 שנה. ילדיו נשארו קרוב לתחום עיסוקו. בנו, כאמור, הוא סופר ותסריטאי, והבת מעניקה את קולה לפרסומות ברדיו ובטלוויזיה. היא אף הקליטה עם אביה אלבום משותף ב-1980. אם כי עליה אמר לי סדקה, ש"לא כל אחד נולד להיות פרפומר". מי שכן נולדו להיות מוזיקאים מן המעלה הראשונה היו שכניו-חבריו של סדקה מברוקלין. כולם, כפי שהוא מגדיר אותם, היו יהודים מוצלחים. בין השמות המוכרים אפשר למצוא את ניל דיאמונד ("הוא גר מעבר לכביש"), קרול קינג, ברברה סטרייסנד, בארי מאנילו, פול סיימון ואחרים. "בכל אופן" הוא מדגיש "עדיין לא כתבתי את הלהיט הגדול שלי".

ככה אתה נשאר חד וערני?

"ובכן, כשאני חושב על כך, אתה יכול להוציא את ניל סדקה מברוקלין אבל אתה לא יכול להוציא את ברוקלין מניל סדקה. אז אני מתחבר לשכונה כשאני מבקר בבתי הספר, כשאני אוכל נקניקיה בניית'נס, וכשאני עולה על רכבת ההרים בקוני איילנד. זה די ברור שבגלל אותה תקרית עם אמא שלי נהייתי משוגע על רכבות הרים, אני די מטורף. בכל מקרה, למרות שאתה לא באמת יכול לחזור לעבר, רבים מהשירים שלי משקפים את אותן השנים ואני משתדל ללכת לחוף ולבקר את בני הדודים שלי".

מה מניע אותך קדימה?

"לשמח אנשים. יש בי את האינסטינקט הזה של לרצות אנשים. אולי כי בבית הספר לא הייתי הכי פופולארי ולא התלמיד הכי טוב ולא שיחקתי בכדור עם הבנים האחרים. אני חושב שזה ניטע בי להרשים ולספק אנשים, להראות להם שאני משהו מיוחד. זה, בתוספת העובדה שאני אוהב להופיע מול קהל. זה החשמל שעל הבמה. מכת האדרנלין שמגיעה עם מחיאות הכפיים ולא משתווה לשום דבר אחר. מנגד, אני בחור רגיל, בחור שנותן מעצמו ואוהב אנשים. בחור שקיבל מתנה נהדרת – מוזיקה – אותה הוא רוצה לחלוק עם העולם. חשוב לי להיות איש משפחה ולחיות את חיי במלואם, כי כל יום הוא מתנה".

סדקה אומר שאיש כבר לא קורא לו נסים ("נקראתי כך על שם סבי שהגיע מאיסטנבול, ובגיל קטן היו מכנים אותי ניסימיקו") ושהוא גדל על מוזיקה ספרדית. העברית שלו, מנגד: "לא ממש טובה. עזבתי את בית הספר לעברית בכדי ללמוד מוזיקה, אבל את השירים ביידיש אני אוהב מאוד ובכל פעם שאני מנגן את הדיסק הזה אני בוכה כי אני נזכר בילדותי ובאהובים שכבר לא איתנו".

עדיין מזהים אותי

ואם כבר יידיש, ב-12 ביוני סדקה יקבל פרס הוקרה ואף יופיע בטאון הול שברחוב 43 מערב, כחלק מהמופע של התיאטרון היידי, פולקסביינה, שיציין את שנת הפעילות ה-97 שלו.

"ב-2004 הופעתי כמופע היידיש היחיד בקרנגי הול, והנה אני חוזר לשם עם פולקסביינה. זה אמור להיות ערב נהדר ואני אשיר ביידיש, כמובן".

סדקה מבלה את זמנו בחוף המזרחי עם גיחות לדירה אותה הוא מחזיק בחוף המערבי מזה כארבעים שנים בכדי להיות קרוב לילדיו.

"אני ניו-יורקר. הכל יפה בלוס אנג'לס, הפרחים, העצים, מזג האוויר, אבל אחרי כמה שבועות שם אני משתעמם. בסופו של דבר זה לא מרגיש אמיתי כמו בניו-יורק. אין באל.איי את אותה האנרגיה, אין את התרבות. אתה לא רואה אנשים הולכים ברחוב, הכל נעשה בנסיעה. כשאני נכנס למונית בניו-יורק, הנהג אפילו לא מסתובב אבל ישר אומר לי 'אתה ניל סדקה, נכון?' וגם במסעדות, האנשים בשולחנות לידנו מזהים אותי לפי קולי. זה קורה לי תמיד".