להוסיף ערך

אם יש משהו שהדיר שינה מעיניו של מורטון רודרמן, איל הטכנולוגיה והנדל"ן שנפטר לפני כשנתיים וחצי, היה סבלם של אנשים. יתרה מכך, בסרטון שהותיר לאחר לכתו הדגיש רודרמן שהוא מרגיש בנוח "רק כשכולם מרוצים". סף חסימה די גבוה, בהתחשב בעובדה שלא רק לארי דיוויד סבור שמצב הצבירה הנפשי של היהודים הוא חוסר שביעות רצון תמידי. ומי שמנסה להיכנס לנעליו הגדולות של מורטון – מחלק עיתונים ועובד מכולת בנעוריו, שצבר את הונו דרך ענקית התוכנה "מדיטק", ודרך השקעות נבונות בשוק הנדל"ן – ובאותה הזדמנות לחלק את קרן הצדקה המשפחתית הנדיבה (135 מיליון דולר), הוא בנו הבכור של רודרמן, ג'יי.

ג'יי רודרמן, מעט מסוגר אך ממוקד במטרותיו, גדל בעיירה קטנה מחוץ לבוסטון. "תמיד התעניינתי בפוליטיקה. זה מובן מאליו כשאתה גדל באיזור כזה, עם המורשת של משפחת קנדי, אתה נמשך לתחום". ג'יי הוא בוגר אוניברסיטת ברנדייס, שם היה נשיא איגוד הסטודנטים, תפקיד פוליטי לכל דבר, ובנוסף עבד בקמפייני בחירות מקומיים עבור המפלגה הדמוקרטית. לעבוד הוא התחיל כבר בגיל 14, באיטליז מקומי, תמורת 15 דולר ליום. "במשפחה שלנו היית חייב לעבוד, לא משנה במה. במכולת, בגינון, גם אם לא הרווחת הרבה כסף", הוא מספר.

אחרי שהשלים תואר במשפטים החל לעבוד כתובע בעיירה ההיסטורית סיילם, מצפון לבוסטון. הוא צד מפירי חוק במקום מכשפות, כפי שהיה נהוג בסיילם בסוף המאה ה-17, במשך חמש שנים, עד שהחליט לקפוץ לבקר בישראל. "יש לנו משפחה שעברה לשם ב-48' או 47' ותמיד נשארנו איתם בקשר. הגעתי לארץ ושאלתי איפה הכי טוב ללכת ללמוד עברית. אז שלחו אותי לאולפן 'עקיבא' בנתניה. שם פגשתי את אשתי, שירה, שבדיוק סיימה את שירותה הצבאי", הזוג חי בישראל בימי האינתיפאדה השנייה, "בחודשים שהיה פיגוע כמעט כל שבוע", ואז החליט לעבור לבוסטון, חודש לפני אסון התאומים. "שירה מעולם לא הייתה בארצות הברית לפני כן, ואם אתה הולך להתחתן עם מישהו, כדאי שתדע מי הם ומהיכן הם באו. בשלב ההוא כבר לא רציתי לחזור לעולם המשפטים וחיפשתי לעשות משהו שיעזור לישראל – אז לקחתי על עצמי עבודה באיפא"ק". לאחר כמה שנים ושני ילדים, רודרמן קיבל הצעה מהאלוף במיל' אליעזר שטרן, לשמש כ"קצין קשר בין צה"ל לתפוצות".

"זה היה התירוץ לחזור לישראל. הרעיון של התפקיד היה מעניין מאוד. קציני צה"ל לומדים בחו"ל או משויכים לשגרירות והרעיון של שטרן היה שכפי שהם עובדים עבור הצבא, כך הם צריכים ללכת ולדבר על החיים ישראל ועל המדינה, לעשות הסברה. התפקיד שלי היה לחבר אותם לפדרציה היהודית, לליגה נגד השמצה, לקהילות, וגם ללכת ולהרצות בגרמניה, באנגליה, היכן שהם לא היו. עשיתי את זה במשך שנה".

מדוע הפסקת?

"כי גיליתי שהצבא הוא לא המקום הכי קל בעולם, אם לומר זאת באופן דיפלומטי".

היית שואל כל ישראלי ברחוב והוא היה אומר לך.

"נכון. ואז, ב-2005, עשיתי עליה ועברנו לרחובות. חמותי רצתה שנהיה קרובים אליה; היא גרה בראשון לציון. רחובות היא עיר מעניינת. יש לך את מכון ויצמן, פארק המדע וקהילה אנגלו-סכסית קטנה שאנחנו מחוברים אליה. יש אתיופים, חרדים, קצת מהכל. יש לעיר הרבה פוטנציאל אבל הוא עדיין לא מומש. רחובות יכולה להיות כמו רעננה, והיא גם במיקום מצוין. העיר השתפרה בהחלט מאז שעברתי לשם".

עניין של המשכיות

הקרן המשפחתית של ג'יי רורדמן פועלת בשני תחומים מרכזיים: שילוב של אנשים עם מוגבלויות בחברה (הן בישראל והן בארה"ב) וחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית. ג'יי משמש כנשיא, בעוד שירה היא המנכ"ל בישראל. בין יתר הפעילויות מחולק פרס רודרמן למוגבלויות בגובה 250,000 דולר בכדי לעודד ארגונים יהודיים, שפיתחו תוכניות ומיזמים חדשניים המאפשרים את שילובם של אנשים עם מוגבלויות בחברה ובמעגל העבודה. הקרן משתפת פעולה עם ארגון הג'וינט ועם ממשלת ישראל בפרויקט "מסד נכויות" וכן בתוכנית להכנת צעירים בעלי צרכים מיוחדים לחיי משפחה עם מכון פוירשטיין.

"העניין של נדבנות בכלל וגם נדבנות יהודית הוא המשכיות. הכל התחיל כשהיינו מעורבים בפרויקט גדול בבוסטון לשיפור בתי הספר היהודים. התחייבנו לרעיון מבלי לדעת באמת מה נעשה. ישנם 13 בתי ספר יהודים, מפלורליסטיים לאולטרה-חרדים והמטרה הייתה להנגיש אותם לילדים בעלי מוגבלויות. בזמנו, בתי הספר טענו שאין להם את המשאבים או היכולות לכלול גם ילדים כאלו. יש את עניין הנכונות האידאולוגית והחינוכית לקבל ילדים עם קשיים. זה דורש משאבים ותכנון רב, אבל עבורנו זה היה עניין של הוגנות. חד וחלק.. יש כאלו ששולחים את ילדיהם לישראל, ויש כאלו ששולחים למחנות קיץ יהודים. באופן אירוני, אחרי כמה שנים של מעורבות נולד לי אחיין אוטיסט. זה חיבר את המשפחה קרוב יותר לתחום".

מהם הצרכים של הילדים והמטרות של הפרויקט?

"עוזרת אישית בכיתה, לשנות את הגישה של בית הספר עצמו, של המורים, של הסביבה. היה סיפור בטלוויזיה על בת נוער עם מקרה חמור של אוטיזם. היא לא יכלה ולא הצליחה לתקשר עם משפחתה, עד שהיא התיישבה ליד מחשב וכתבה למשפחתה שהיא מבינה את כל מה שקורה סביבה. יש דרכים. הם לא פחות אנושיים מאיתנו".

בוא נניח שאתה מנכ"ל של חברה מסוימת. מהם הקשיים בהעסקת מישהו בעל מוגבלויות?

"אנו דנים בזה הרבה. יש חברות שעושות את זה בהצלחה רבה, כמו 'וול גרינס' או רשת המלונות מאריוט. הרבה תלוי בבעלי החברה ובקשר שלהם לנושא. וכן, ישנם קשיים. ראה, אנשים בעלי מוגבלות הם קבוצת המיעוט הגדולה בעולם. בערך אחד מכל חמישה אנשים סובל ממוגבלות כלשהי. שיעור האבטלה שלהם בישראל הוא 70%. הם בבית, ללא חברים, מבודדים, או מאושפזים באיזה מוסד. זו לא הדרך בה חברה מערבית צריכה להתנהג. כשהתחלנו להתעסק בנושא, שכרנו מישהו בעל מוגבלות. וכן, יש עם זה קשיים. אנחנו חייבים להמשיך ולשכנע אנשים להעסיק עוד ועוד עובדים כאלו. ויש גם יתרונות: הם אסירי תודה על העבודה. הם נאמנים ועובדים קשה ומחויבים למשרה. וכמובן יש אלמנט של יחסי ציבור פה. עכשיו הדבר הקול בקהילה היהודית בבוסטון הוא לשכור בעלי מוגבלויות. בגלל זה אנחנו עורכים את הכנס השנתי שלנו, כנס Advance, אליו מגיעים ארגונים ותורמים ואנו באים לחנך אנשים לכלול בעלי מוגבלויות. הרי אם המשכיות חשובה לך, אתה לא יכול להתעלם מ-20 אחוזים מהקהילה. אתה לא רוצה שיהודים צעירים לא יירצו להיות משויכים לקהילה אליטיסטית, נכון?"

כיצד שומרים על המומנטום לאחר הכנס?

"זו שאלה טובה. עובדים ביחד. אחת הבעיות עם נדבנות היא שאנשים מנסים להמציא את הגלגל ולעשות דברים לבד. תמיד מגיעים תורמים חדשים והכמות של כסף יהודי שזמין לעזרה גדל כל הזמן, בארצות הברית, בישראל ובעולם. שינוי צריך להגיע מעבודה ביחד. אתה לא תיכנס לשותפות עסקית עם מישהו שאתה לא מכיר או בוטח בו. לשם כך הכינוס קיים. אני בטוח שקורים בגללו דברים שאני אפילו לא מודע אליהם".

בין ישראל לחצר האחורית

הקרן של רודרמן, המשמש גם כחבר דירקטוריון של אירגון הג'וינט העולמי, תמכה בין היתר במפעל מיחזור בערד, בבית החולים הדסה עין כרם, בבית איזי שפירא ואפילו באחזקת בית כנסת בבה"ד 1. אולם לצד ההתמקדות בבעלי מוגבלויות, המוקד השני של פעילות הקרן היא חיזוק הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל.

"הגעתי לנושא הזה דרך מגורי בישראל והעבודה באיפא"ק. גם אחרי שעזבתי את התפקיד, הכרתי הרבה פוליטיקאים בישראל ויצרתי איתם קשרים אישיים. דיברתי הרבה על הקהילה היהודית והבנתי לאט לאט שאנשים לא מבינים וגם לא היה להם אכפת ממה שאני מדבר עליו. ראיתי שיש פה נישה. הרי פילנתרופיה מעניינת רק כשאתה יכול להשפיע ולמתוח את הקצה. לכן הגענו לרעיון להביא חברי כנסת לאמריקה לשבוע, בכדי ללמד אותם על הקהילה פה. עשינו את זה פעמיים".

במה אתם מתמקדים?

"אנחנו מנסים לחשוף אותם לכל רוחב הקשת, לחברה פלורליסטית, לקשר המשתנה של הדור היהודי הצעיר. זה קשר שונה. המנהיגים הפוטנציאלים של ישראל צריכים להבין, שהעבודה האסטרטגית שארצות הברית עושה בכדי לתמוך בישראל משתנה. מחצית מחברי הכנסת שהבאנו עדיין מתפקדים כפוליטיקאים. הטסנו את אבי דיכטר, רונית תירוש, איתן כבל – שלו זו הייתה הפעם הראשונה באמריקה, דני בן סימון, ציפי חוטבולי, כרמל שאמה-הכהן, ליה שם טוב, פאניה קירנשבאום, אילן גילאון, ראלב מג'אדלה ואופיר אקוניס".

ומה גילית?

"זה הייתה חוויה פוקחת עיניים עבורם. הם למדו הרבה, על הקשיים, על הקשר המשתנה, על הקהילה והנושאים שחשובים לקהילה. וכשהם מצביעים, הם צריכים לחשוב על הקהילה הזו, שהיא המשפיעה והחשובה ביותר מחוץ לישראל. הפוליטיקאי הידוע, טיפ או'ניל, אמר פעם שכל פוליטיקה היא פוליטיקה מקומית, ואני חושב שהוא צודק. חברי כנסת בישראל לא נבחרים בגלל הידע הנרחב שלהם בענייני הקהילה באמריקה, אלא בגלל שהם הביאו מספיק מצביעים מרחובות, למשל. הכרת התפוצות היא לא פקטור, היא לא דרישה. דיברתי על זה עם רונית תירוש. זו הייתה שיחה מעניינת. היא הקימה כתוצאה מהטיולים האלו מעין ועדה יהודית-אמריקאית, אליה הבאנו דוברים. כשאתה חושב על יהודי מחו"ל, אתה חושב על יהודי שבמקרה גר מחוץ לישראל. אבל לא ככה יהודים-אמריקאים רואים את עצמם. הם רואים עצמם כאמריקאים-יהודים. ישראלים חושבים שיהודים צריכים לעשות עליה או פשוט לתרום כסף. אני לא נגד עליה, הרי עשיתי עליה, אבל זה לא קורה במספרים עצומים. וגם הנתינה משתנה. פעם, יהודים שחיים באמריקה היו תורמים לפדרציה היהודית, שהייתה מחלקת את הכסף בקהילה המקומית או לישראל. היום באים אלי הרבה אנשים שמקימים קרנות משלהם ואומרים לי: אני לא עושה כלום בישראל, אני עושה דברים בחצר האחורית שלי".

מותר לחברי כנסת לקבל טיולים כאלו בחינם?

"הם צריכים לעבור אישור דרך ועדת האתיקה של הכנסת. וגם אנחנו".

ואתה רואה כאן הזדמנות להשפעה פוליטית.

"אני מעריך את הקשר בכל כך הרבה רמות: תרבותית, פילנתרופית, אבל אני תמיד חושב על הפוליטיקה. ארצות הברית מעניקה משהו כמו שלושה מיליארד דולר בשנה לישראל, והרוב המוחלט של זה הוא בסיוע צבאי, בעזרה לביטחון המדינה. זה קורה בגלל שהקונגרס משני צידיו תומך בישראל באופן גורף. יש נוצרים שאוהבים מאוד את ישראל, הם מייצגים קולות רבים וזו קהילה חשובה מאוד. אך מה קורה אם אנשים פחות יחבבו את ישראל, מכל סיבה שהיא? זוהי דאגה אסטרטגית שישראלים חייבים לחשוב עליה. וזה מה שמניע אותי".

אז מה מעניין צעירים יהודים-אמריקאים כיום מבחינה אידאולוגית?

"אני כבר לא צעיר... ממה שאני מבחין אני רואה שאנשים רוצים לשפר את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר. תיקון עולם, צדק חברתי, איך שתקרא לזה. הם רוצים לעזור לקהילה שלהם. הרבה מזה קשור לישראל והרבה מזה לא. אני חושב שלגבי הנושא שאנחנו מקדמים, אני רוצה לומר למנהיגים היהודים: אם אתם רוצים כסף, אם אתם רוצים למשוך עוד עזרה ועוד אנשים למטרות שלכם, והמשכיות חשובה לכם, אתה חייבים להפוך את הקהילות למקומות אטרקטיביים יותר. אתם לא יכולים להיות אליטיסטים. כשצעירים בוחנים את הקהילות שהונהגו על ידי אביהם וסבם, הם לא כל כך מעוניינים בזה. יש ארגונים לא יהודים שצצים כל הזמן ובכל פינה ומושכים אותם יותר".

על אגו וכסף

האם יהיה שלב בו תחליטו לסגור את הקרן או לנסות ולהגדיל אותה?

"זו שאלה טובה מאוד. כלכלית הקרן צריכה לגדול, בגלל ההשקעות שלנו, ובגלל החלטות של המשפחה שקשורות לנכסים אחרים. הסוגיה של האם הקרן תיסגר היא מעניינת מאוד ואמורה לעניין כל פילנתרופ. יש קרנות, כמו קרן אביחי או זו של אנדריאה וצ'ארלס ברונפמן, שכן יחשיכו את פעילותן. יש להן תאריך תפוגה. אני ואחיי החלטנו שהקרן תיסגר בדורנו".

עם הרעיה שירה

עשרים שנה?

"תיאורטית, כן. אם כי ההחלטה הזו אינה מחייבת ונוכל לשנות אותה בכל עת. יש סיבה חשובה מאוד שבגינה קיימות קרנות צדקה באמריקה. אתה לוקח את ההון האישי, שם אותו בקרן פילנתרופית, ולמרות שיש לך מחויבות לחלק חמישה אחוזים ממנו בשנה, אתה למעשה חופשי במסגרת החוק להחליט לאן הכסף יילך. כשאבי התחיל לעסוק בנדבנות הוא לא היה מתוחכם במיוחד בנושא, ופשוט פגש אנשים שבאו אליו. אבל עם הזמן הוא התמקד יותר ויותר ועכשיו אנחנו עסק של ממש".

איך אפשר לסרב לבקשות שמגיעות לפתחך?

"כל אחד מתייחס לדברים כאלו בצורה אחרת. כשאתה ממוקד בנושאים מסוימים, ואנשים מבינים את זה, הם לא באים לעתים קרובות עם בקשות שלא קשורות לפעילותך, כי הם יודעים במה אתה עוסק. שנית, אנו לא מקבלים בקשות ללא הפניה מסודרת. אנחנו צריכים להזמין אנשים לפנות אלינו".

כן, או שפשוט עוצרים אותך ברחוב.

"זה קורה כל הזמן. תשעים אחוז מהפעמים אני אומר לא. פשוט צריך ללמוד לעשות את זה. זה לא תמיד נעים, זה לא תמיד נחמד, אנשים לא תמיד מגיבים היטב. היה מקרה בו אירגון מסוים ערך ערב למען מישהו שהכרנו, אז תרמנו 25 אלף דולר. אבל אז הגיע אלינו השמועה שהם לא אהבו את זה, ושזה לא היה מספיק טוב. אז אמרתי אוקיי: 'מה דעתכם על כלום?' אז ראש האירגון התקשר אלי. אמרתי לו שהוא לא חייב לאהוב את הסכום הזה, שהוא יכול לחשוב שמגיע לו יותר, אבל אל תיתן לי לדעת את זה. זה לא עוזר לך בכלל. אגב, כל בעיה שנתקלתי בה בעולם הזה קשורה לדבר אחד: אגו. זה תמיד האגו של מישהו שנדחף קדימה. האנשים האלו צריכים לשתוק ולא לדבר".

לך אין אגו?

"אני מניח שאני נוקט בגישה פילוסופית. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה. גדלתי בבית ממעמד הביניים. אבי לא חשב שהוא יהיה במצב הזה. אז אני מאמין שכל אחד מאיתנו, איפה שאנו לא חיים בעולם, קיבלנו את התפקיד הזה. לכן, זהו התפקיד שלי. אין לי אגו, כי לא אני הבאתי את עצמי לסיטואציה הזו ולכן אני מנסה לעשות את העבודה הכי טובה שניתן עם מה שיש לי".

אז פילוסופית, אתה עדיין רוצה ללכת בדרך הצדקה שהוריש לך אביך, או שבסוף תרצה לעשות משהו אחר?

"אמרתי שאני מתעניין בפוליטיקה, אז אני חושב שזו דרך להיות מעורב בחיים הציבוריים, בחברה, גם אם אין לי משרה כזו. כשאתה פוגש מישהו, אתה מזהה מהר מאוד מי הוא. ככה זה עם אנשים. אם אתה פוגש ראש עיר או חבר כנסת, אתה יודע מיד מי הם, גם אם הם לא בהכרח יעשו משהו טוב עם הכוח שניתן להם. בישראל, זה בטוח, לגמרי לא מבינים את תפקיד הנדבן. מה אתה עושה או מה אתה מנסה להשיג. אבל ככה אני עושה הרבה טוב, ולא רק נותן כסף, אלא מנסה להזיז את החברה בכיוון טוב יותר. אנחנו מנסים לנהל את הקרן בגישה עסקית, אבל מבחינת כמה כסף צריך בחיים – יש כמות מסוימת שאדם צריך וזהו. עשירים מופלגים עושים עוד עסקאות כי זו דרך למדוד את עצמם, להשיג ציון, להשיג מטרה. אז הגישה שלי היא שאני לא מעוניין בזה. אני לא נגד עסקים, אני חושב שעסקים הם מנוע הכלכלה, אבל אני מעדיף להקדיש את חיי להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב".

אגב, איך זה לעבוד עם אשתך באותו המשרד?

"זה עושה את זה בלתי אפשרי להשאיר את ענייני העבודה מאחור. זה מאוד מסובך. אשתי חכמה מאוד והיא היועצת הכי טובה שלי, אבל אנחנו מאוד מאוד שונים באופי. היא מנהלת את הפעילות בישראל, והיא מאוד מוצלחת בזה. אבל זה מסובך. ואני בן בכור, אז תוסיף על זה עוד אחי, אחותי ואמא שלי. היינו חייבים להפריד בין תחומי האחריות שלנו, וזה עוזר לנו להסתדר ביחד היטב, ועדיין זה מאוד מסובך. הייתי אומר שאני מקדיש 30 אחוז מהזמן ללמד את משפחתי על מה אנחנו עושים ולמה אנחנו עושים את זה. ואת זה אני אומר כאדם פרטי מאוד".

אתה באמת די מופנם.

"כן, החלק הציבורי של העבודה שלנו מאוד בולט. השם של הקרן מופיע בכל מיני מקומות שתרמנו להם. בכלל, מנהיגות והשפעה וכוח מעניינים אותי מאוד, וגם לעשות יותר ממה שהמשאבים שלנו מקצים לנו, אבל לא כל כך מעניין אותי לפרסם את עצמי רק בכדי להיות מפורסם. אני רואה באירועים אנשים שמצלמים אותם כל הזמן, אבל אם הייתי נתקל בהם ברחוב, לא היה לי מושג מי הם בכלל. זה לא הסיפור שלי. אני יהודי שמנסה לעשות את ההכי טוב שלו בכדי להוסיף ערך לעמו".