האש הבלתי נשכחת

נתחיל מהסוף: הייתי בפריז ב־13.11.15, לגמרי במקרה. לא הייתי בהופעה בבטקלאן, לא במסעדה או בבית הקפה ברובע ה־11. לא נשקפה סכנה לחיי, לא הייתי "נצורה", לא ניצלתי בנס. זה לא סיפור על כמה שהייתי קרובה לאש.

להלן הדברים שמקשרים אותי לפריז באופן כללי: אבי הוא צרפתי שעלה ארצה בגיל תשע. ביליתי בה כמה חופשות בילדותי. כשהייתי בתיכון הוריי יצאו לשנת שבתון בפריז, עם אחיי הקטנים. אבל כיתה י"א היא השנה החשובה ביותר בתלמה ילין, אז ויתרתי על שנה בפריז לטובת שלוש הופעות במחזה של טנסי וויליאמס )נעסוק בסדרי העדיפויות המפוקפקים של נעוריי בהזדמנות אחרת). בחופשים נסעתי להיות עם משפחתי בפריז ושוטטתי בעיר ימים שלמים. ויצא שגרנו ב־Rue de Charonne, אחד מהמוקדים של סדרת הפיגועים המתואמים. שם, מול הבניין שבו גרנו, בבית הקפה החביב על אמא שלי נרצחו ביריות 19 בני אדם. בבטקלאן, שבשעות היום תפקד אז אף הוא כבית קפה, הייתה אמא שלי קובעת את כל פגישותיה. אבל כל זה אנקדוטלי. אני גרה בתל־אביב, כבר פוצצו את האוטובוס שהייתי נוסעת בו לתיכון. אז זה גם לא סיפור על "איך פגעו בעיר היפה שלי, ובואו תשמעו כמה היא שלי".

הנה מה שכן: יצא שהייתי בפריז בימים שיירשמו בתולדות העיר, בתולדות צרפת ובתולדות העולם. וזה היה קצת כמו לעמוד על קרחון ברגע שמופיע בו הסדק. לא הסדק הראשון, אבל הסדק הדק והארוך, שהיווצרותו משמיעה צליל בקיעה מחריד, שלא משאיר מקום לספק: זה הסדק שמפריד בין מה שהיה למה שיהיה.

מיקה אלמוג בפריז

נסענו, בעלי ואני, לראות את ההופעה של U2. חלום של שנים, מתנת יום הולדת. בשישי טיילנו בעצלתיים במארה, חרשנו את מרכז פומפידו. בערב, עייפים ומורעבים, הגענו למסעדה שקיבלנו עליה את ההמלצה האולטימטיבית: "רוב הסיכויים שלא תצליחו לקבל שולחן". הגענו והושיבו אותנו מיד, לצד שולחן בגודל של מגש, והתפריט, בצרפתית בלבד (לא, אין אנגלית, מה הם, ברברים?), זימן הזדמנות נהדרת לבחון את מידת החלודה שהצטברה על הצרפתית שלי. עשר דקות אחרי שהתיישבנו כבר השתרך תור של 40 איש בפתח המסעדה. איזה מזל יש לנו, הסכמנו. יותר מזל מזה לא צריך בפריז, נכון?

עשר שעות של שוטטות רגלית ואחריהן אוכל צרפתי יכולים להוביל רק לתוצאה אחת. הלכנו למלון לנוח קצת, והתעוררתי לקראת 11 בלילה. כשהצצתי בנייד לבדוק מה השעה, מצאתי חמש הודעות שביקשו לדעת אם אני בסדר, עם המון סימני ?!?! — אינדיקציה די ברורה שמשהו מאוד לא בסדר. הדלקנו סי־אן־אן וגילינו שבמהלך השלאף שטונדה שלנו פריז התהפכה. את השעות הבאות העברנו במעקב אחר האירועים שהלכו ונגלו במלוא זוועתם, שומעים את הסירנות מהטלוויזיה ומהחלון, בסטריאו. מוכר?

למחרת, בפרץ של אופטימיות משולב בהכחשה של משמעות אירועי ליל אמש, החלטנו לאסוף את הכרטיסים להופעה. בל בוי במדים לבנים פתח לנו את דלת לובי המלון שבו חיכו לנו הכרטיסים, וגבר בחליפה ניגש אלינו והתנצל, הוא חייב לבקש מאיתנו לבדוק את התיק. פותחת־תיק־סיל־וו־פלה.

פקיד הקבלה חייג לחדר של סינתיה, האחראית על הכרטיסים. "אני כל כך מתנצלת שלא הספקתי לעדכן אתכם", היא אמרה, "אבל כמו שזה נראה כרגע, לא תהיה הופעה. זה לא בידיים שלנו, אנחנו פשוט —" היא השתתקה פתאום, שטף הדיבור האמריקאי, היעיל והפורמלי שלה נקטע. "סינתיה", שאלתי, "איך את מחזיקה מעמד?"

האריה המפורסם עם הדמעה בפלאס דה לה רפובליק

"אני בהלם", היא אמרה, "אבל אולי אני לא צריכה להיות בהלם? אולי זה כבר לא אמור להפתיע אותי? אבל אני שמחה שזה עדיין מזעזע אותי", הוסיפה ומיהרה לסייג, "לא שמחה, נו – אני פשוט מקווה שזה לא יהפוך ל..."

"את צודקת", אמרתי, "אני מקווה שלא תתרגלי".

האינסטינקט שלי ברגעים מסוג זה הוא הומור שחור, ולכן עברתי לבכות את לכתו בטרם עת של הסלפי שלי עם בונו — כי היה לי ברור שאני אהיה זו שהוא ימשוך מהקהל לבמה, שהוא יביט עמוק לתוך עיניי, ובקול הזה שלו שהוא כמו קוניאק צרפתי יקר, חלק ומלהיט, ישיר רק לי: "You’re dangerous, cause you’re honest", ולכמה דקות אני אהיה שוב בת 15. הייתה לי תוכנית, חברים.

יצאנו החוצה. המלון נמצא 200 מטר משער הניצחון. הרחובות היו מלאים בשוטרים חמושים במקלעים, ובשאנז־אליזה צעדו חיילים במדי הסוואה (המטרה כמובן הייתה נוכחות. לו רצו להסוות את עצמם בפריז, עדיף היה להם להתלבש כמו פחמימה). אך ורק תיירים הסתובבו ברחובות. החנויות נסגרו, המוזיאונים נסגרו, המסעדות נסגרו. חזרנו למלון שלנו, לפיקניק בחדר תוך זפזופ בין סי־אן־אן לבי־בי־סי. והכל נחת לי, המציאות בשלמותה, ובבת אחת נהיה לי נורא עצוב.

בסביבות 11 וחצי בלילה הרגשנו שאם לא נצא, נשתגע. חצינו את הסיין, על גשר פון־נף המפורסם, עם מאות מנעולי האוהבים שעליו. היא כל כך יפה, פריז. היה לילה מעונן אבל בהיר, ומעל כל מבני הציבור התנופף דגל צרפת בחצי התורן. צעדנו לרובע ה־11. הרחובות מסביב לבטקלאן היו חסומים, הגענו הכי קרוב שניתן היה, עד למחסום המשטרה שעליו כבר הצטברו מאות נרות וזרי פרחים.

מול המחסום חנו ניידות שידור, כתבות וכתבים שבו וחזרו על הפרטים שכולם כבר שמעו, וחבורה גדולה של צעירים הטביעה יגונה בבירה. גבר בשנות ה־50 לחייו, עם מצלמה מקצועית, שהצליח כנראה לשלב בין שני סוגי הקהל, קרי גם עיתונאי וגם שיכור, התקרב לשוטרים ופצח בטרוניה על כך שלא איפשרו לו לעבור את המחסום ולצלם את התמונות שיביאו לו מיליונים. השוטרים הפגינו איפוק, אבל גבר אחר הפיל לו את המצלמה, ולרגע היה נדמה שתכף תפרוץ קטטה המונית. למרבה המזל, שני צעירים תפסו את הצלם והוא הסתפק בשיגור כמה קללות והתרחק מהמקום.

המשכנו לפלאס דה לה רפובליק. לכיכר היה ריח של וניל ועשן סיגריות. מאות אנשים עמדו סביב האנדרטה, מוסיפים עוד ועוד זרי פרחים, נרות, מכתבים ותמונות. מישהו הדביק על לחיו של האריה השחור המפורסם דמעה לבנה. נוער הנרות הפריזאי נולד באותו ערב, וישב במעגלים קטנים סביב נרות מסודרים בצורת לבבות והכתובת "Vive La France". גבר התקרב לאנדרטה, נסער, והחל צועק סיסמאות בגנות הקפיטליזם, ואישה צעירה פרצה בבכי: "רספקטֶה לֶה מוֹר!" היא זעקה, כבדו את המתים. השוטרים החלו להתקרב, ושוב ניכרה השבריריות של האבל, כמה זעם שוכן תחתיו, כמה בקלות הוא יכול לפרוץ אל פני השטח, לייצר עוד הרס.

בחורה צעירה קלטה אותנו מדברים ופנתה אלינו בעברית במבטא צרפתי כבד. אחרי הפיגועים במערכת "שרלי הבדו" ובהיפר כשר עלתה ארצה עם הוריה ואחיה. הם הגיעו אתמול בבוקר לעיר לשלושה ימים, לחגוג את יום הולדתה. היא לא אופטימית לגבי עתידה של פריז – בעוד שנה, אמרה, לא נזהה את העיר הזאת. גם בישראל יש טרור, אנחנו מציינים. "כל העולם משוגע, אז מה זה כבר משנה?" היא אומרת. "לפחות בישראל זו הארץ שלנו, ושם ערוכים, יודעים איך להתמודד". אביה ואחיה מצטרפים אלינו. לאבא יש שרשרת זהב עבה עם תליון חי, והוא מכניס אותה לתוך החולצה.

למחרת, בשעה שבה אמור היה בונו לשיר לי סרנדה על בימת אצטדיון ברסי, צעדנו לארוחת ערב אצל מרים ופייר. פריזאים, היא יהודייה, הוא לא, מגדלים את ילדיהם כיהודים חילונים, אנשים מקסימים. שרה, בתם, סטודנטית לרפואה בת 19, יושבת איתנו. כשקרו הפיגועים הייתה בדרכה לעיירת נופש, לחגוג יום הולדת 20 לחברה. רבים מחבריה רצו לדבוק בתוכנית, לשתות ולחגוג. בואו נחכה עד שבני הערובה ישוחררו, היא ביקשה, והסתגרה בסוף בחדר לבדה, מול החדשות.

אנחנו מדברים על מנגנונים של הכחשה, וגם על קיומה הכואב של אדישות פשוטה לסבלו של האחר. שרה מספרת שיום למחרת, רוב חבריה החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק בדגל הצרפתי, אבל היא מיאנה ליישר קו עם הג'סטה. רק לפני שבועיים, היא אומרת, נרצחו 224 גברים, נשים וילדים מרוסיה, במטוס שהתרסק מעל סיני. מישהו החליף את התמונה שלו לדגל הרוסי? שמו נרות מול השגרירות שלהם? איפה היה האבל הבינלאומי? ואנחנו מדברים על ההבדל בין דם לדם, על מאות אלפי ההרוגים בסוריה, על כחצי מיליון טוטסי באפריקה שנרצחו בידי ההוטו בלי שסי־אן־אן יקדישו לכך שעות אינסופיות של שידור חי, כי ערבים הורגים ערבים ושחורים הורגים שחורים, ועדיין אפשר לשמר את הליברטֶה, אגליטֶה, פרָטֶרניטֶה. המנגנונים שמנהלים את העולם הראשון לא באמת נפגעים מסבלו של העולם השלישי.

מרים מספרת שקראה באחד העיתונים, שמועדון הבטקלאן נבחר כאתר לפיגוע בגלל שהיה בבעלות יהודית. הבעלים לשעבר מכר את המועדון ועלה לישראל לפני כמה חודשים.

שרה קוטעת את אמה, כועסת, איך את יכולה להסכים איתו? רגע, מרים מבקשת, תני לסיים משפט. אני מסכימה איתך, הניסיון למקם את היהודים בעמדת הקורבן מייצר אנטישמיות, בעוד המתקפה הזו מכוונת כלפי הצרפתים כולם, כלפי צורת החיים שלנו, התרבות, חופש הדיבור. אני שואלת את שרה אם היא חווה אנטישמיות והיא אומרת שלא, היחידים שחווים אנטישמיות הם הסטודנטים שמתבדלים, שמסתובבים בקבוצות סגורות, לא מתרועעים עם מי שאינו יהודי, אוכלים רק מהמשאית שמגיעה פעם ביום ומוכרת להם אוכל כשר.

אנחנו עוברים לסלון ומדליקים טלוויזיה, והחדשות מבשרות על מטוסים צרפתיים שתוקפים מטרות של דאעש בסוריה. שרה נבהלת, "אבל אם אנחנו נתקוף אותם, הם יתקפו אותנו שוב, לא?" משהו בתוכי מתכווץ. "הם ינסו בכל מקרה, מותק", אני אומרת בעדינות, ורואה את ההבנה מתבססת בה, וחושבת שהיא לא יודעת, אבל ברגעים אלה היא נפרדת מדברים שבעתיד כבר לא תזכור שאי פעם היו חלק ממנה. יש כל מיני סוגי תמימות, לא את כולם מאבדים בבת אחת, ובני המזל משמרים סוגים מסוימים לתמיד, אבל יש סוג אחד שאוזל ממנה עכשיו, לנגד עיניי ממש: הרעיון שיש דברים שהם בלתי אפשריים, שקיומם הוא מחוץ לטווח הסביר. הייתי בגילה כשרבין נרצח, אני חושבת. הכל אפשרי. "אז אנחנו במלחמה?" היא שואלת, "התחילה מלחמה?"

"המלחמה כנראה התחילה כבר מזמן", אני אומרת, וחושבת כמה אפשר להעמיס על כתפיה בנות ה־19. שזו מלחמה שמקורותיה אולי בכלל בסוף מלחמת העולם הראשונה, בדעיכתה של האימפריה העותמאנית, אחרי שלטון של יותר מ־600 שנה? שכבר מאה שנה שהאיסלאם הרדיקלי שואף ופועל באדיקות להשיב עטרה ליושנה?

ואיזה מספר ניתן למלחמה הזו? נהוג לסמן את המאה ה־20 בשתי תחנות מרכזיות: מלחמת העולם הראשונה והשנייה. אחריהן הגיעה מה שמכונה "המלחמה הקרה", אבל הרי לא היה בה שום דבר קר. בדצמבר 1979 פלשה בריה"מ לאפגניסטן, וארה"ב עשתה לראשונה שימוש בכוחות גרילה מקומיים כדי לקדם את האינטרסים שלה. ארה"ב סיפקה מימון והכשרה ללוחמים איסלאמיסטים כדי שהם יילחמו ברוסים. המלחמה הזו נמשכה עשר שנים, וכשהביסו לבסוף את הרוסים, זה עשה תיאבון למי שראו עצמם כממשיכי דרכה של האימפריה העותמאנית. מיליוני אנשים איבדו את חייהם, נהרות של דם זרמו בוייטנאם ובמקומות אחרים בעולם, מנותבים לפי האינטרסים של המעצמות, שנמנעו רק ממלחמה ישירה ביניהן. המלחמות הללו הן מלחמת העולם השלישית.

12 שנה מאוחר יותר קיבלו האמריקאים בהפוכה את בן־לאדן, שצמח מתוך מה שהם עצמם גידלו ובישלו. יש הטוענים שמבחינת בן־לאדן, המגה־פיגוע של 11 בספטמבר היה רק אמצעי כדי להביא את ארה"ב לפלוש למדינות ערב ולהניע תהליכים, שבסופו של דבר ימוטטו את המשטרים באותן מדינות ויפלסו את הדרך לשובו של האיסלאם להנהגת העולם הערבי, ומשם להגשמת השאיפה להשתלט על העולם כולו.

כך שאולי ביום שבו ג'ורג' בוש שיגר כוחות לאפגניסטן, חודש אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001, החלה מלחמת העולם הרביעית. וכפי שהשלישית הייתה שונה בתכלית מהראשונה ומהשנייה, כך הרביעית שונה מכל קודמותיה. מונחים היסטוריים כמו "חזית" ו"עורף" איבדו את משמעותם, ועימם ההפרדה בין חיילים ואזרחים. אין נחיתות דרמטיות על החוף בנורמנדי. במקום, ארבעה אנשים מגיעים למדינה אחרת, וחיים בה 20 שנה, מתאזרחים, וצוברים על הדרך כאבים מאפליה, חיים בשוליים, גזענות – ויום אחד, אחדים מהם מקבלים טלפון.

מלחמת העולם הרביעית תביא בהכרח גם לשינוי באמצעי הלחימה. להכרה, הכואבת כל כך, האירונית, שבמלחמה על קיומם של חופש, שוויון ואחווה, לא כל הערכים האלה ישימים, ודאי לא במלואם. זה כואב להקליד את זה, אני נשבעת. כי המשמעות היא ילד בחולצה אדומה שגופתו נשטפת אל החוף. מיליוני ילדים כמוהו. מיליונים של אנשים כמוני וכמוך, חפים מפשע, שכל מה שהיה להם איננו. הם לא מחפשים לשפר את תנאי חייהם, הם רק מחפשים לחיות.

כשיצאנו מהמלון עם המזוודות עמד בפינת הרחוב בסאן ז'רמן דה־פרה חייל חמוש. הנייד שלי ציפצף, הגיע מייל מסינתיה של U2: הלהקה מבקשת למסור את תנחומיה לנפגעים, ולהדגיש שהיא נחושה לקיים את המופע בפריז כשיגיע הרגע המתאים. עדכונים יישלחו בנוגע למועד. לטור העולמי של הלהקה, אגב, קוראים, "U2: תמימות וניסיון".