ברפואה כמו בכביש

לפי ממצאי סקר חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין 80% ל־95% מהישראלים מרוצים מהטיפול שהם מקבלים במערכת הבריאות הציבורית. חוסר שביעות הרצון בולט בשני תחומים: התנאים הפיזיים בבתי החולים בכלל ובחדרי המיון בפרט וההמתנה הממושכת לרופא מומחה. 20% מהנשאלים העידו על עצמם שהשתמשו בשנה האחרונה בשירותי רפואה פרטית, וציינו כסיבה עיקרית לכך את האפשרות לקצר את התור ולבחור רופא מומחה או מנתח.

ממצאי הסקר החברתי ממפים בדיוק רב את הגורמים הדוחפים ישראלים לזרועות ביטוחים משלימים לסוגיהם: חוסר השקעות ברפואה הציבורית. אלמלא נדרשו להמתין לפחות חודש לביקור אצל רופא מומחה ואילו עמדו לרשותם עוד שלושה בתי חולים חדשים ועוד כמה עשרות מכשירי הדמיה מתקדמים כמו MRI, לבטח לא היו מחפשים ישועה מחוץ לרפואה הציבורית.

במילים כלכליות, לוּ הוזרמו למערכת הבריאות הציבורית הכספים החסרים לה, הביקוש לרפואה פרטית היה מצטמצם פלאים. "הממשלה", אמר לי מנהל אחת מחברות הביטוח המוכרות פוליסות בריאות, "הייתה יכולה לחסל בקלות את הענף שלנו". איך? על ידי העברת תקציבים נוספים לרפואה הציבורית שהייתה, לדבריו, מייתרת את הצורך בזו הפרטית.

במשרדי האוצר והבריאות עובדים כלכלנים המודעים למצב הדברים. למרות זאת, האוצר מנהל - ומשרד הבריאות מסכים לכך - קמפיין תוקפני נגד ביטוחי הבריאות המשלימים, כאילו היו הם אויבי המדינה וכאילו בהתנכלות להם מצוי המפתח להקל על שירותי הבריאות הציבוריים. יש כאן בלבול מכוּון בין סיבה לתוצאה. ביטוחי הבריאות המשלימים אינם הסיבה לקשייה של הרפואה הציבורית אלא להפך: קשיי הרפואה הציבורית הם הסיבה לגידול בביטוחים המשלימים והפרטיים.

חשבו על כבישי אגרה: אם המדינה תסלול מספיק כבישי חינם רחבים, מודרניים ומהירים, מעטים - אם בכלל - יעדיפו לנסוע בכביש אגרה ולשלם כסף. אך במציאות של פקקים מתמשכים בכבישים ה"ציבוריים", יותר ויותר נהגים מוכנים לשלם ולנסוע בכביש "הפרטי". כביש אגרה לא אשם בצפיפות בדרכים, הצפיפות בדרכים מחוללת את הביקוש לו.

הדברים הגיעו ללא מעט אבסורדים בטיוטת חוק ההסדרים החדש וביוזמות שקדמו לו והוצאו לפועל. ההשתתפות העצמית של המבוטחים בפרוצדורות רפואיות שונות התייקרה לאחרונה במאות אחוזים והתורים התארכו בשבועות רבים. כעת עומד על הפרק מס מחזור מיוחד שיוטל על ביטוחי הבריאות המשלימים, הן של קופות החולים והן של חברות הביטוח. כדי לעמוד בנטל הנוסף, קופות החולים - שהן מוסדות ללא כוונת רווח - ייאלצו לחתוך בשירותים למבוטחים ובאישורים לניתוחים, וחברות הביטוח ייאלצו לייקר את הפוליסות החדשות. הממשלה מכריחה ומעודדת אותן לעשות כך.

למה הדבר דומה? אם נחזור לדוגמה של כבישי אגרה, הדבר דומה לייקור האגרה ולסגירת נתיבים ומחלפים בכבישי האגרה, בתקווה שהמהלך יסיט את המכוניות לכבישי החינם. ואם יסיט, מה יקרה בהם? עוד יותר צפיפות, עוד יותר עומס, עוד יותר תאונות וכעס מתפרץ של נהגים. החליפו נא את המילה "כביש" במילה "רפואה" ומיד תבינו למה הצעדים הגלויים והסמויים לייקור הביטוחים המשלימים וצמצום תכולתם וזכויות המבוטחים לא יועילו במאומה למערכת הבריאות הציבורית אלא רק יקשו עליה ויעמיסו על עובדיה ומתקניה, כפי שכבר קורה בשטח.

כדי לעודד שימוש בתחבורה ציבורית, אמר בצדק השר ישראל כץ, צריך להשקיע בפיתוח תחבורה ציבורית נוחה, מהירה ואיכותית, ולא לסחוט עוד ועוד מסים ממכוניות פרטיות. הוא הדין ברפואה הציבורית הרעבה לתקציבים נוספים. אבל כשהממשלה מעדיפה לחלק סוכריות בעטיפות מרשרשות בדמות הקלות מס של כמה עשרת שקלים לחודש, ולא להפנות את הכסף להרחבת מרפאות, לבניית בתי חולים, לציוד חדש במעבדות ובמכונים, להעסקת צוותי רפואה מומחים וכדומה, היא נחשפת כגורם העיקרי לפריחתה של תעשיית הביטוחים הפרטיים והמשלימים. היא ולא אנחנו, הציבור.