ילדים של אבא

חדר האמנות של "קמפ חי", פארק ענקי השוכן על גדות אגם דלטון, שיקגו, נשכח בריסטול כחול. "כאן יתומים בכיף", כתוב עליו. מי שלא רגיל, לא יכול שלא להזדעזע. "זה ההומור של הילדים כאן", מסביר שלומי נחומסון, שמנהל זה חמש שנים את מחנות "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "זוהי מעין מסכה שמאפשרת להם לגעת בעצב, אבל זו מסכה שמשקרת".

25 יתומי צה"ל, בגיל בת ובר־מצווה, השאירו את הסלולריים בבית, נתנו חיבוק לאמא והמריאו למסע בר ובת־מצווה בארה"ב ובקנדה מטעם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וארגון ידידי צה"ל בארה"ב. 22 ימים של ניתוק מוחלט מהמשפחה ומהמציאות הישראלית, שבמהלכם התנדנדו בין שאגות שמחה לבין געגוע וכאב. "תמיכה שכזו בילדים היא המעט שאנו יכולים לעשות עבורם נוכח המשא הכבד שהם נאלצים לשאת", אומר אלוף (מיל') מאיר כליפי־אמיר, מנכ"ל הארגון האמריקאי, והמילים הגבוהות מתגמדות כשאחד החניכים, שנתקל בענף קוצני, פולט "אבא'לה" ומיד מסנן: "סליחה, תמשיך לישון, אני מסתדר".

יובל כוכבא

"כשהייתי קטנה כעסתי על העולם"

ערב. מעגל סביב המדורה. המדריך אמיר הביא גיטרה מהארץ ועכשיו הוא שר את "אבא" של שלומי שבת ואת "ילד של אבא" של מוקי. לפתע קמה לו מתחרה. ג'ינג'ית מתולתלת מכחכחת בגרונה ושרה, "נר לי, נר לי, נר לי דקיק, למה המצנח נשאר בתיק. גם המפלט עוד לא נפתח, על הרצפה אני נמרח".

יובל כוכבא. "הייתי בת פחות משנה כשהוא נהרג" | האב: רס"ן רן כוכבא ז"ל

זו יובל כוכבא, ממושב חרות שבשרון. עולה לכיתה ז'. בסוף אוגוסט ימלאו לה 12. היא ואחיה התאום, איתי, שנולד דקה וחצי לפניה, היו בני עשרה חודשים כשאביהם, רס"ן רן כוכבא ז"ל (37), טייס מסוקי קרב, נהרג בפעילות מבצעית במלחמת לבנון השנייה.

למה בחרת לשיר דווקא את "נר לי דקיק"?

"מה זאת אומרת? לשיר זה לצחוק. מה, עדיף לבכות?"

ביולי 2006 התנגשו שני מסוקי אפאצ'י שהיו בדרכם לחלץ פצועים מלבנון. "אבא שלי טס עם נועם גרשוני, שעכשיו הוא ספורטאי פאראלימפי. אבא שלי היה זה שניווט את הטילים במסוק. בהתנגשות עם המסוק השני אבא שלי נהרג ונועם נשאר בחיים. פצוע, משותק, אבל חי. כשהייתי קטנה כעסתי על נועם ועל כל העולם. למה דווקא אבא שלי נהרג? הרי בניגוד לנועם היו לו אישה ושלושה ילדים. אבל הבנתי שנועם לא אשם ואבא שלי לא אשם. אני בטוחה שהוא רצה להישאר בחיים ולראות איך שלושת הילדים שלו גדלים. זה הגורל. נועם מגיע לאזכרות של אבא והוא נוסע איתנו למצפה רן שהוקם בצפון, במקום שבו המסוק נפל".

אין לה זיכרונות מאבא. "איך אני יכולה לזכור משהו? הייתי בת פחות משנה. בסלון שלנו יש פינה מיוחדת עם תמונות של אבא, ויש לי גם תמונה שלו בחדר, אבל בשבילי 'אבא' היא מילה שאין לה משמעות. אף פעם לא אמרתי אותה למישהו שהוא באמת אבא שלי. זו הרגשה קצת מוזרה".

את מדמיינת את אבא?

"לא, מפני שאני יודעת איך הוא נראה מבחינה חיצונית. חמוד וחתיך. לפעמים אני מחפשת בעצמי הוכחות לכך שאני בתו ושהוא אבי. בטיולים, למשל, אני מתרגזת לגלות שיש לי פחד גבהים. איך יכול להיות לי פחד גבהים אם אבא שלי היה טייס? פעם יצאנו לטיול משפחות שכלל טיפוס על חבלים והראש שלי הסתחרר, אז ביקשתי מאבא שישמור עליי מלמעלה כדי שלא אתפדח לעיני כולם. מה שמנחם אותי זה שאני לא פוחדת לטוס. אולי מפני שטסתי בפעם הראשונה כשהייתי בת שנה. קצת אחרי שאבא נהרג, אמא שלי רצתה לדעת אם יש טעם לחיים ולקחה אותי, יחד עם אחי התאום ועם זיו, אחי הגדול, לתאילנד. חברה של אמא וחבר של אבא הצטרפו ועזרו לאמא לטפל בנו. כשחזרנו ארצה אמא החליטה שהיא תמשיך לחיות ואני מודה לה על כך. היא גיבורה".

ואת?

"אני לא גיבורה מפני שאני לא מכירה חיים אחרים. נולדתי לתוך משפחה שכוללת מישהו שכבר איננו. ביסודי נקלעתי למבוכה כששאלו אותי איך אבא שלי נהרג ולא הכרתי את הפרטים. בהתחלה פחדתי לשאול. עם הזמן קיבלתי את התמונה המלאה. בעיקר בזכות סבתא, שבכל יום זיכרון מגיעה לבית הספר ומדברת עם התלמידים".

במקום חדש, יובל לא ממהרת להזדהות כיתומה. "לא שזה סוד, אבל כבר הייתי מעורבת ביותר מדי מקרים שבהם הצד השני לא ידע איך לאכול את זה. לא נעים לי לעשות למישהו לא נעים. בדרך כלל אני מחכה לפגישה הרביעית או החמישית, ואומרת את זה רק כשהאווירה יותר פתוחה וידידותית. אני שונאת כשמסתכלים עליי ברחמים. לא צריך לרחם עליי. גם כשלפעמים קשה לי להתרכז בלימודים אני לא אומרת שזה בגלל שאני יתומה. במחנות של 'עוצמה', בארץ ובחו"ל, אני לא צריכה להסביר איך אני מעדיפה שיתייחסו אליי מפני שהחניכים האחרים כמוני. כולנו יתומים".

מאיה קידר

"אומרים שאני דומה לאבא"

חדר האוכל. ארוחת ערב תחת עיניו של משגיח כשרות מקומי. שבעת המדריכים, שהתנדבו לצאת למחנה בשל היכרותם המוקדמת עם החניכים, מקפידים על הכללים. כשהמדריך מרים את זרועו הימנית, סימן לשקט, הם אמורים לנהוג כמוהו. להרים את היד ולנעול את הפה. השולחן שמרעיש הוא האחרון שמורשה לגשת לסירי האוכל. בסוף השבוע הראשון, כשהתארחו אצל משפחות יהודיות הנמנות עם עשירי שיקגו, נחשפו החניכים לבתים עם בריכות שחייה אולימפיות וצוות של משרתים וטבחים. במחנה, בניגוד לכך, כל אחד חייב בסוף הארוחה לפנות לעגלה את הצלחת והסכו"ם. כמו בקיבוץ.

מאיה קידר. "אף פעם לא הייתי בבית הקברות" | האב: סא"ל דולב קידר ז"ל

מאיה קידר (12) ממודיעין, בתם הבכורה של מיכל וסא"ל דולב קידר ז"ל שנפל במבצע "צוק איתן", היא הראשונה שמרימה את זרועה והיא האחרונה שתסתבך בבעיות משמעת. מאיה אומרת: "ברור שאני זוכרת את אבא שלי, הייתי בת תשע כשהוא נהרג. כולם אומרים שתווי הפנים שלי דומים לאבא, אבל ירשתי את התלתלים של אמא".

את הזיכרונות מאביה היא מעלה בפירורים. "רוב הזמן הוא היה בצבא, אז הוא לא היה אבא שעזר לי בשיעורים, אבל בחמישי בלילה הוא היה מגיע הביתה. לפעמים אני מנסה לשחזר מה הוא אמר כשפתח את הדלת. 'היי'? 'הגעתי'? 'אני בבית'? אבל אני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו וזה מעצבן. שלוש שנים וכבר שכחתי? דווקא מהעבר הרחוק יש לי זיכרונות יותר ברורים. אבא לימד אותי לרכוב על אופניים ובשבת בבוקר יצאנו יחד לטיולי אופניים. אני גם לא זוכרת איך הודיעו לי שאבא נהרג, וזה מבחירה. אני מתאמצת בכל הכוח לשכוח את הפרטים".

למה?

"ככה אני. גם לפני שאבא נהרג הייתי נורא ביישנית. לפני חודשיים חגגתי בת־מצווה בנאות־קדומים, מסיבה משפחתית, ואחר כך אמא אירגנה לי מסיבה כיתתית בגינה של שכנה, עם די־ג'יי וריקודים, אבל רוב הזמן עמדתי בצד. לא התחשק לי לרקוד. כל שנייה מישהי ניגשה אליי ושאלה, 'מאיה, למה את לא רוקדת? למה את עצובה? את חושבת על אבא?' לא. אירועים שמחים לא גורמים לי לחשוב עליו יותר מתמיד".

ניסית לכתוב את המחשבות והרגשות שלך?

"אחרי שאבא נהרג אמא קנתה לי מחברת והציעה לי לכתוב יומן. כתבתי יומיים, השתעממתי והפסקתי. זה שאני יתומה לא אומר שאני חייבת להיות סופרת. מה הקשר?"

היא מרבה לשתוק. שתקה כששיחקה בפריסבי, שתקה כשהרביצה קפיצת ראש לאגם, שתקה בטקס קבלת השבת הכללי, כשחברי המשלחת פרצו בצחוק וחיקו את תנועותיה המוגזמות של הרבנית. לא קשה לה להסתדר שלושה שבועות בלי הסלולרי, היא אומרת. "חשבתי שארצה לצלצל שלוש פעמים ביום לאמא ולחברות, וגיליתי שאני מסוגלת להתנתק לגמרי. במקום שהראש שלי יהיה במסך אני מרימה אותו ומסתכלת על הנוף. רק בשישי בצהריים מרשים לנו לצלצל הביתה מהסלולרי של המדריך. היום, כשצילצלתי לאמא, לא סיפרתי לה שביום שישי שעבר, כשהתארחתי אצל משפחה בשיקגו, הייתה אזעקה".

אזעקה?

"חזקה, אבל לא כמו של מלחמה. זו הייתה אזעקת טורנדו. כולם רצו למקלט. אני הייתי בחדר, לא ידעתי מה לעשות. היה שם ארון, אז פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוכו. זה היה די מצחיק, אני חייבת להודות".

ולמה לא סיפרת על כך לאמא?

"למה להדאיג אותה? יש לה מספיק על הראש".

במהלך צעידת בוקר מאיה פולטת, כבדרך אגב, שבמודיעין גרים הרבה אנשי קבע, והיא לא היתומה היחידה בבית הספר. אבל בניגוד לשאר הילדים במשלחת, היא מעולם לא נכנסה לבית הקברות ולא עמדה מול המצבה.

"בכל פעם שאמא נוסעת לבית הקברות היא מזמינה אותי לבוא, ואני עונה, 'לא רוצה'. האחים הקטנים שלי – אור בן תשע וגיא בת חמש – כבר היו המון פעמים בקבר. אבל אבא שלי, האבא שאהבתי ושאני אוהבת, הוא לא אבן".

שלו בוטבול

"הייתי בן שנתיים, אני זוכר ולא זוכר"

שלו בוטבול מקיבוץ חניתה, שעולה לכיתה ח', הוא כדור כספית שאי־אפשר לפספס. גבוה, תמיד בתנועה, תמיד רעב, תמיד מקטר על שכנו למיטת הקומתיים ("ברור שאני ישן למעלה, נראה לך שאני אישן למטה?") ותמיד שומע את הקריאות "שלו, תרגיע" או "שלו, תרסן".

שלו בוטבול. "רצתי לפתוח את הדלת, אבל אבא לא בא" | האב: רב־סמל מוטי בוטבול ז"ל

הוא חובב הומור שחור. החרוזים המקאבריים זורמים לו מהשרוול בקלילות אדישה, כאילו הוא לא מודע למשמעותם ולהשפעתם על הסביבה. "סביבון, סוב, סוב, סוב, אבא שלי היה שיר טוב", הוא מפזם בעודו מתמרח בקרם הגנה.

אבא של שלו, רב־סמל מוטי (מרדכי) בוטבול ז"ל (28), נהרג מהקטיושה שנפלה על הצנחנים שהמתינו לפקודה בכניסה לבית העלמין בכפר־גלעדי. "הייתי בן שנתיים", מספר שלו, "אז אני גם זוכר וגם לא זוכר את מה שקרה. זה מבולבל. כולם התאספו בבית שלנו, בשלומי, וחיכו שאבא יבוא. בכל פעם שהיה צלצול בדלת רצתי לפתוח. היו הרבה צלצולים ואני שוב רצתי ושוב פתחתי, אבל אבא לא בא. וזהו. אמא שלי התחתנה, יש לי אח בן ארבע וחצי, אריאל. כשלקחו אותנו לקניון קניתי לו צעצועים של מומינים".

באחד הימים, כששלו מוזמן לשיחה על גבולות שאסור לחצות, אני שומעת אותו מתגונן. "מה עשיתי? בסך הכל ניסיתי להסביר לה שהיא טועה". הוא מפרט: "מישהו ניסה להתחיל עם מישהי והיא אמרה לו, 'אל תהיה דפוק. אני בחיים לא אתחתן איתך בגלל שאני לא רוצה שלילדים שלי לא יהיה אף סבא'. הבנת? למה שמישהי בת 12 לא תסכים לצאת עם מישהו בן 13 רק בגלל שלשניהם אין אבא? למה היא חושבת בגיל 12 על חתונה וילדים?"

יום שישי, שבע בבוקר. שלו מסתובב בפתח בית הכנסת, עדיין אפוף קורי שינה. זה יום הולדתו ה־13 ואחד המדריכים עוזר לו לגלגל את רצועת התפילין. "וואלה, היא מה־זה לוחצת, תכף ייעצר לי הדם", הוא נוהם. "למה אנחנו תקועים בחוץ? למה אתה לא מרשה לי להיכנס?"

דקות אחדות לאחר מכן הוא דוחף את דלת בית הכנסת וחברי המשלחת, שהסתננו למקום מאחורי גבו, ממטירים עליו גשם של סוכריות. "ממש עבדתם עליי", הוא מגחך. "ידעתי שאתם זוממים משהו. ראיתי אתכם מתלחשים. למי נשאר אם־אן־אם?"

אתה מתרגש?

"לא. אבל אמא שלי בטח תתרגש כשהיא תראה את התמונות".

בהזדמנות אחרת הוא מספר: "עד השנה אפילו החברים הטובים שלי מהכיתה לא ידעו שאבא שלי נהרג בצבא. לא דיברתי על זה בכלל. ביום הזיכרון העליתי תמונה שלו לאינסטגרם ומי שראה – ראה".

אתה חושב על אבא?

"לא ביומיום. חשבתי עליו הרבה כשעשיתי צניחה חופשית. חיברו אותי לרתמות, חבשו לי קסדה ורגע לפני שדחפו אותי הרמתי את הראש לשמיים וצעקתי, 'היי, אבא, תן כיף!' אם נשארתי בחיים זה סימן שאבא שמע".

שי אפרתי

"כולנו צריכים לחתור כדי לשרוד"

שי אפרתי מבית־יהושע יושבת בראש מיטת הקומתיים ומחבקת את דוקו. זה שמו של הדובי הפרוותי שהיא קיבלה מהמשפחה שאירחה אותה בשיקגו. "הם ממש נחמדים", היא מתלהבת. "האישה התעקשה לקנות לי משהו כדי שלא אשכח אותה כשאחזור לארץ. ותראי", היא מדלגת מהמיטה לעבר השידה, "דוקו בא עם תעודת זהות. כתוב בה מה השם שלו, מה הצבע שלו, מה המשקל שלו ומה תאריך הלידה שלו".

שי אפרתי. "מעדיפה לא לחשוב על הלילה ההוא" | האב: רס"ר אהוד אפרתי ז"ל

תאריך הלידה שלו?

"התאריך שבו דוקו נמכר. גם בגילי זה נחמד ללטף פרווה. הוא ישן איתי במיטה. ואל תדאגי, לדוקו לא תהיה תעודת פטירה".

שי, שעולה לכיתה ח', הייתה בת שלוש כשאביה, רב־סמל ראשון אהוד אפרתי ז"ל (34), נהרג בהיתקלות עם מחבלים בגבול רצועת עזה. "אני מעדיפה לשיר ולצחוק ולהצחיק במקום לחשוב על הלילה ההוא, לפני עשר שנים, כשאבא שלי יצא למעקב אחרי מחבלים, שמע קול חשוד, הסתובב לאחור ואז חטף כדור ברימון שהיה באפוד שלו והתפוצץ. אני מתארת את זה ככה, בשטף, בלי למצמץ, בגלל שזה מה שאני עושה כל שנה ביום הזיכרון. מרוב אזכרות אני כבר יודעת את זה בעל פה. ואני יודעת שרק החברים שלי ב'עוצמה' מבינים למה אני שרה את זה".

למה?

"כשמישהו שלא מכיר אותי שומע שאבא שלי נהרג בצבא הוא ישר נבהל ואומר, 'סליחה, סליחה'. למה אתה מבקש סליחה? מה, אתה הרגת אותו? אבל כאן, ב'עוצמה', כולנו באותה הסירה. כולנו צריכים לחתור כדי לשרוד. אני לא רוצה להעביר את החיים שלי בדמעות. מותר לי לשמוח. והלוואי שאמא שלי תמצא חבר, אני מאוד מפרגנת לה. אבל כשהיא יוצאת לדייט אני שואלת אותה, 'נכון שאף פעם לא תאהבי מישהו כמו שאת אוהבת את אבא?' והיא עונה לי שאבא הוא אהבת חייה ושאף גבר לא יוכל לתפוס את מקומו".

בסביבה שלך יש עוד ילדים שגדלים ללא אבא?

"ברור שיש, אבל יש הבדל גדול ביני לבינם. כשהורים מתגרשים זה מבחירה. אמא שלי לא רצתה להיפרד מאבא ולכן הוא יישאר בלב שלה לעולם".

הבאים

"עוד ארבעה ילדים הצטרפו ל'משפחת השכול"

ב־22 הימים של מחנה הקיץ החניכים הופכים למשפחה. בזכות המרחק מהבית הם מרשים לעצמם גם להשתולל וגם לנהל שיחות עומק בנושאים שמעסיקים רק אותם. לדוגמה, מה עדיף – להתייתם בגיל צעיר מאוד ולגדול ללא זיכרונות או לחוות את האובדן בגיל שבו אתה כבר מבין שזה בלתי הפיך? או: האם מוות בקרב הוא מוות הרואי ומוות של לובש מדים בתאונת דרכים הוא מוות סתמי, מבוזבז? "אנחנו לא מקדשים את המוות, אלא את החיים. את העשייה והתרומה של כל הורה לצבא ולמדינה", אומר נחומסון.

החניכים מנותקים מהמציאות הישראלית. הסלולרי של נחומסון מתעדכן ללא הפסקה. באמצע הלילה הוא מקבל סמס: "שמעת שעוד ארבעה ילדים הצטרפו למשפחת השכול?" אלה ילדיו של רס"ן (מיל') דודי זהר, שנהרג ב־7 באוגוסט בהתרסקות מסוק קרב בטיסת אימון. לבנו הוא קרא תומר, על שם חברו, רס"ן תומר גוטרמן ז"ל, שנהרג ב־2003 בתאונת מסוק והותיר אחריו אישה הרה. המידע מוסיף לזרום. צירוף מקרים מצמרר. רס"ן תומר גוטרמן היה דודו של הקצין שטס לצד זהר ונפצע קשה.

בבוקר נחומסון מקבל סמס מרותם גוטרמן בת ה־14, בתו של רס"ן תומר. היא נולדה שישה חודשים אחרי שאביה נהרג. אמה שיכלה את האותיות של השם תומר וקראה לה רותם. בשנה שעברה היא יצאה למסע של "עוצמה".