הנסיך המשופם מליסבון

פעם / פעם הבטחתי לאמא שלי לנסוע איתה לפורטוגל. ומאז תמיד שאלה "נו, ואסקו שלי (על שם ואסקו דה־גאמה, מגלה הארצות) מתי ניסע?"

"בקרוב, עמליה שלי", הייתי עונה לה כשם עמליה רודריגז, מלכת מוזיקת הפאדו הפורטוגזית. אבל הזמן נקף ולא נסענו. אפילו לא למונדיאל ברוסיה. אפילו לא לג'יי־זי וביונסה. הבטחות, אתם יודעים, זה כמו מיץ שהוחמץ. ולכן כשנקרתה לי ההזדמנות ועליתי לפני שבועיים למטוס עם חבריי הטובים כדי לטייל לאורך הארץ היפה הזאת, לחשתי לאמי את קינת הבן: "מאמי מאמי איי וואז יור דאמי" (אמא אמא, הייתי הטיפש שלך).

אז זה יהיה טור שבו אנסה לשחזר טיול קצר בן שמונה ימים בליסבון ובפורטו, עם שישה אנשים. ולאור העובדה שאנחנו מחבקים לאחרונה כל זמר לטיני מפוקפק שמגיע להופעה בפארק, אני רוצה לספר לכם שבליל חגיגת יוחנן המטביל בעיר פורטו שבה נכחנו יחד עם אלפי הצוהלים שדפקו לנו פטישים בראש, נשמעו לי חלק מהשירים ברמקולים בערך כמו שירי סטטיק ובן־אל, רק בפורטוגזית. וואו, איזו השראה!

פספוסי הנסיך / וכך, כיוון שמצאתי את עצמי מסתובב ברחובות ליסבון, לא הגעתי לפני שבועיים לפגישה עם הנסיך ויליאם בבית השגריר הבריטי. וזה למרות שהייתה לי במטבח הזמנה כשרה לקבלת הפנים, בדיוק כמו שקיבלו שירי ונטע לופר ברזילי היקרות.

אבל לפחות נמנעה ממני שיחת פאדיחת הצ'ט הבאה עם הנסיך החינני. מישהו: "תכיר, זה ש"א והוא זמר ישראלי". ואז הנסיך המנומס היה עונה בטח בבריטיות: "נורא חם אצלכם, שלומקו, וחבל שלא הבאתי בגד ים. וגם אני (כמוך) אוהב גזוז", משפט הנימוס שתקע בכל מקום. אבל אם כבר נסיך, תמיד חלמתי לפגוש את נסיך השירה הפורטוגזי פרננדו פסואה, שהיה פקיד קטן והתגלה בעיקר אחרי שמת. כי הוא כתב: "איני יודע אם החיים הם בשבילי מעט מדי או יותר מדי... החיים הם בסופו של דבר מכאיבים, נמאסים, חותכים, מתחככים, מעוררים חשק לצרוח, לקפץ, להישאר על הריצפה, לצאת מכל הבתים". וואי וואי.

סרדינים / אז קרענו את הרחובות הליסבוניים, מהגשרים המוזהבים ועד החנויות לקופסאות הסרדינים המעוטרות והצבעוניות. ואני צילמתי סלפים נועזים עם סרדיניות ודגים משופמים, ותוך כדי טיפוס התנשמתי מול סרטון הנסיעה הרגשני של נסיך הזמר פול מקרטני עם ג'יימס קורדן העולץ.

ואפרופו סרדינים (שהם הסמל המסחרי של פורטוגל, כמו החמסות אצלנו), נזכרתי במישהו שאמר לי פעם: יש אנשים שמתים על סרדינים. יש אנשים שאוהבים להצטופף בתוך קופסאות סרדינים, ויש אנשים שהם בעצמם סרדינים – כלומר מסריחים כמו ים נטוש.

עיר לאירוויזיון / ליסבון מהממת. לא מקולקלת ואלטרנטיבית. אבל אני מבקש לנצל את ההזדמנות ולהמליץ בפני מירי, ביבי ואיוב (קרא) על עירי רמת־גן, בתור העיר לאירוח האירוויזיון הבא (שמעתי שמחפשים). כי רמת־גן מפוצצת מאנשים טובים. יש לה היפופוטמים בספארי, כפר המכביה אחד ומיליון פיצוחיות. ולמרות שתוקעים לך רפורטים ליד הבית כשאתה ישן בבוקר, סו וואט? סמכו עלינו שאנחנו העיר היחידה שכשהאירוויזיון יסתיים מיד נלך לישון כי אין חרוצה ומשכימת קום כמו עירנו.

רונאלדואיזם / אני חוזר לליסבון ולמסעדה שתור ארוך של ליסבונים וטורטלים כמוני וכמו חבריי עמד בחוץ עם פתקאות ביד, וחיכה להיכנס אליה בשביל כמה עופות ים מגובים במיונז ובחרדל. וכשהגענו למסעדה בנסיעה במונית של חאפר שדחס אותנו, שישה אנשים ברכב בן ארבעה מקומות, נזכרתי בבדיחה: איך מכניסים שישה פילים־נפילים לפולקסוואגן? (שניים מלפנים, שניים מאחור, אחד שיחפש אוטובוס ואחד שייסע עם יאיר לפיד ואבי גבאי).

ובבתי הקפה של ליסבון מצאתי את עצמי מתבונן במשחקי המונדיאל עם עשרות מעריצי רונאלדו שבניגוד לפרשנים לא הרימו אותו והורידו ישר כשפורטוגל עפה מהמשחקים. וכשגרמניה הודחה על ידי דרום־קוריאה שאלתי מישהי מהבנות הליסבוניות ששתו קוקטיילים, עישנו וצהלו: "מה יש לכם נגד גרמניה?"

"לא שמעת? הם המציאו את היטלר", ענו.

ובשוק האוכל הקרוי טיים־אאוט, כשאכלנו אוכל מוזר עם טעם שקוף כמו משחת שיניים, עיצבנתי את הטבח כששאלתי:

"וואט איז דיס פוד?" כלומר, מה זה האוכל הזה?

"וואט איז יו?" כלומר, מה זה אתה? ענה לי בזעם פילוסופי.

ובאמת, לפתע לא ידעתי וואט איז מי.

אל עצמי / אבל אז בדיוק מצאתי את עצמי. וזה קרה לי באחד הרחובות ליד פסל הברונזה של פרננדו פסואה ועמדתי לידו נרגש ומצטט מתוך שיר שלו: "הידד רכבות, הידד גשרים, הידד מלונות בשעת ארוחת הערב", כי אין־אין עליו ועל המשפטים המקסימים שלו.

ובאופן מוזר לא התגעגעתי לישראל. לא להולכי המכות ברחובות ולא לחתונה של דודו אהרון. אולי קצת לכורסה החורקת שלי בסלון (שחזרתי אליה לראות בדבקות את המשחקים מעוררי האמוציות שכמותם לא חווה העולם מאז מלחמת העולם השנייה).

אני מודה שלפעמים אני מאבד סבלנות, אפילו כלפי האנשים הכי יקרים לי. אבל דבר אחד למדתי מפרננדו פסואה: "אני רוצה להיות תמיד מה שאני מחבב", כתב. אז גם אני. ומה שאני לא מחבב באמת, לא מעניין אותי. אז את נבחרת יפן המרגשת ממש חיבבתי השבוע, ובטח את חבריי לטיולים שאותם אני לא רק מחבב, אלא אוהב אהבת נפש.

לא תאילנד / בשנות ה־90 הופעתי בליסבון בפני סוכני נסיעות, והייתה שם מישהי ששרה איתי מוזיקת פאדו ברחובות, ונעלמה. אז לפי עומס הטיסות הלא גדול לפורטוגל, סוכני הנסיעות ההם לא הצליחו בתפקידם. עובדה שפורטוגל לא נהייתה היעד האולטימטיבי שלכם, כמו תאילנד. אבל אני אומר לכם שאתם מפספסים. ולא רק אם אתם בני 60 פלוס שיוצאים לטיולים בקבוצות, אלא גם אם אתם במקרה עדיין בני 20 פלוס שיוצאים לחפש את יעלי מ"בשבילה גיבורים עפים" בצפון אמריקה. קחו טיסת לילה לפני כן לליסבון. לא תתאכזבו.

למשל, היה לי שם בליסבון רגע של חסד מול הים, כשראינו מ' ואני גלי אבנים שערמו אנשים לזכר אהוביהם המתים. ואמרתי לה שזה יכול היה לקרות רק שם, איפה שאיש לא יבוא ויבעט בגל אבנים כמו בבני אדם בתוך מכוניות.

ערבי שקופיות / זוכרים את ערבי השקופיות שהיינו עושים למשפחה ולחברים אחרי טיולים, כשהעולם היה קטן כמו קופסת סרדינים? וזוכרים אז את השאלה הגורלית: נו, איך היה? אז אני מאלה שלא מתו על ערבי שקופיות ועל שאלות מהסוג הזה.

אבל כיוון שאני מפר פה את הכללים ועושה לכם כאילו ערב שקופיות מילולי (בני אדם משתנים וגם אני), רק אומר שאם עדיין "נמצאים בתוכי כל חלומות העולם", כמו שכתב פסואה, אז ליסבון ענתה לי לפחות על מאה חלומות.

וכך, בחלום האחרון שחוויתי לפני שבוע שמעתי לפתע איך מכריזים את שמי ושמות חבריי ברמקולים של שדה התעופה לפני העלייה למטוס, כי איחרנו. והאמת שהיה זה רגע מרגש. כמו שמכריזים על שמך בקבלת פרס, או כמו לעמוד עירום מול המסך ולהתראיין אחרי שתקעת גול (ניימאר).

חיינו כבתי סוהר / "אני רוצה רק את החופש. כי אהבה, תהילה, כסף, הם בתי סוהר", כתב הברנש המשופם פרננדו פסואה מליסבואה.

ואוי, כמה הוא צדק. אז סעו לכם לחופשה בפורטוגל. אני מבטיח לכם ששם יפגוש אתכם השקט הישן שאיבדנו מרוב מרדפים אחרי הקסם האכזרי והמרתק שנקרא בתי הסוהר של חיינו.