"רגע לפני המכה הבאה, קח אוויר, צא מהבית, תרים טלפון לרווחה ותבקש עזרה"

זה קורה במקום הקרוב והאינטימי ביותר. המילים הצורמות שנלחשות ומרעילות את הנפש. השתיקות המפחידות. המבט המצמית. הדחיפה הראשונה, ואחריה מגיעות גם הסטירות. זה קורה בקומה מעליכם, בבית של השכנים, אלה השקטים שמעולם לא רבו. פתאום צלחת מתנפצת על הקיר. בבית של הרופא או השוטר. הצעקות הופכות לשאגות והסטירות לבעיטות. זה יכול לקרות גם בבית של אחותכם, האקדמאית החכמה שתמיד ידעה לעמוד על שלה. לפעמים הוא מתנצל, אפילו בוכה ולא מאמין שזה קרה ונשבע שזו הפעם האחרונה. זה קרה בבית של אמנון, שראה פתאום שחור בעיניים וכמעט דרס למוות את אשתו וגם בבית של צביקה, שעצר רגע לפני שהדחיפות והקללות הסלימו — וביקש עזרה.

היום מציינים ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. 21 נשים בישראל נרצחו בידי בן זוג או קרוב משפחה בשנה החולפת. על פי הערכות הגורמים המקצועיים כ־200 אלף נשים וילדים חיים בישראל תחת טרור האלימות במשפחה. דבר לא יכול להצדיק אלימות בבית, אבל חשוב להבין את הגורמים לה ולטפל בה. האלימות הזאת היא לא רק עניין של הנשים הנפגעות, ואי־אפשר יהיה לסיים אותה בלי להתייחס גם לחלקם של הגברים האלימים ולטפל בהם.

"לא האמנתי שאני מסוגל"

אמנון וצביקה (השמות בדויים) הם שני גברים כאלה, שלקחו אחריות ופנו לעזרה. "בהתחלה, זאת הייתה בעיקר אלימות מילולית. צעקות ושבירת חפצים", מספר אמנון, בן 50. "האלימות הפיזית הגיעה מאוחר יותר, עם בת הזוג השנייה שלי. הפעם הראשונה שהבנתי שיש לי בעיה הייתה כשבאתי לאסוף אותה יום אחד אחרי העבודה. ראיתי אותה מרחוק מדברת בטלפון. ציפצפתי לה והיא סימנה לי עם היד 'עוד שנייה'. התעצבנתי. היא יכולה הייתה לסיים את השיחה באוטו. היא לא עלתה. צפרתי לה שוב והיא התעלמה. נהיה לי כמו מסך שחור בעיניים. לא הייתי מודע למה שאני עושה. אני מוצא את עצמי נוסע לכיוון שלה עם האוטו ודורס אותה. היא כבר הייתה עם חצי גוף מתחת לאוטו. המזל שלי היה שהאוטו נתקע בעמוד, לולא העמוד היא כבר הייתה נהפכת לנכה או שהיא לא הייתה איתנו היום", הוא מספר. לדבריו, זוגתו לא נפצעה. "היא חששה לעלות איתי לאוטו. כמובן שניסיתי להתחנן ולהסביר שאני מצטער. לא האמנתי שאני מסוגל לעשות דבר כזה".

שוטרים הגיעו לזירת התאונה. אמנון נעצר, הוצא נגדו צו הרחקה מזוגתו והוא הגיע למרכז למניעת אלימות במשפחה של הרווחה בפעם הראשונה. "הציעו לי ללכת ל'בית נועם', אבל אמרתי, 'מה פתאום. זה לא אני — זאת היא', למה אני אמור ללכת לטיפול? למה אני אמור לעזוב את הבית ולא היא?"

כשפג תוקפו של צו ההרחקה אמנון חזר הביתה. התקופה הראשונה הייתה נעימה ורגועה, "עד האלימות הקשה. נתתי לה אגרופים לפרצוף והיא נפלה לרצפה. רכנתי מעליה והמשכתי להכות אותה. היא הגיעה לבית חולים. אני הגעתי למעצר בית ולבית נועם".

הטיפול בבית נועם, מרכז שמציע תוכנית בת כמה חודשים לגברים אלימים הכוללת לינה לצד טיפול פרטני וקבוצתי, הפגיש את אמנון לראשונה עם צדדים שלא הכיר בעצמו. "זה היה מחריד. פתאום אני רואה דברים שלא ראיתי בעבר. גם בקשר לעצמי וגם בקשר לילדים שלי".

במהלך הטיפול אמנון הצליח לראשונה לטפל בטראומה שחווה כילד מוכה. "מגיל שלוש, מאז שאני זוכר את עצמי ספגתי אלימות מאמא שלי. היו מקרים שמצאתי את עצמי נעול בתוך ארון או מתחבא מתחת למיטה כדי לא לקבל מכות. הייתי חוזר מבית הספר פוחד. כשהייתי בן 14 האלימות פסקה — כשהצלחתי לאיים עליה שאם היא תרים עליי יד, אכה אותה חזרה. האלימות המילולית נשארה. לאיזה עולם אמא זורקת את הילד שלה כשהיא אומרת לו בגיל שמונה, 'אתה לא הבן שלי', 'אתה לא שווה שום דבר'. כשהגעתי לבית נועם הבנתי שאת הדברים שעברתי — העברתי הלאה. בילדים שלי לא פגעתי פיזית, אבל הם ספגו את האלימות שלי כלפי אמא שלהם".

את השנים האבודות והמעשים הקשים הטיפול לא החזיר לאחור, אבל הוא שינה את חיי המשפחה מאותו הרגע ואילך. "בזכות הטיפול למדתי איך לשחק עם הילדים שלי, איך להיות אבא. יום אחד כתבתי לילדים שלי מכתב והקראתי להם בקבוצה של אבות וילדים. בפעם הראשונה בחיים שלי, בכיתי מול הילדים וגם הם התפרקו מולי. אמרתי להם שאני מצטער על כל התקופה שלא הייתי שם בשבילם, שאני זוכר את מבטי הקנאה שהיו להם בעיניים כשהצלחתי לשחק עם ילדים אחרים אבל אליהם לא ידעתי איך להתקרב. היום הילדים שלי מרגישים שאני העוגן שלהם. אנחנו עושים יחד את הדרך. אחרי ארבעה חודשים של טיפול בבית נועם המשכתי במסגרות טיפוליות של הרווחה. מאז חלפו חמש שנים, חזרתי לחיות עם גרושתי. היא רואה את השינוי שחל בי, וכיום אין שום זכר לאלימות המילולית או הפיזית".

אם תפגוש היום גבר אלים מה תאמר לו?

"רגע לפני המכה הבאה, קודם כל הוא צריך להירגע מהסיטואציה. שייצא מהבית, שייקח אוויר, שיעשה ספורט. שלא יתבייש לבקש עזרה".

לומדים לחוש חרטה

בשנת 2017 טופלו ב־113 מרכזים למניעת אלימות במשפחה כ־2,700 גברים, המהווים 26 אחוז מכלל המטופלים באלימות במשפחה (היתר נשים וילדים). מחקר שבוצע בשיתוף פעולה בין משרד העבודה והרווחה לאוניברסיטת בר־אילן בקרב כ־300 גברים שטופלו במרכזים למניעת אלימות במשפחה, מצא שרבים מהגברים האלימים חוו טראומות בעברם: 57 אחוז מהגברים עברו תאונות דרכים, 52 אחוז עברו תקיפה פיזית, 34 אחוז עברו תאונת עבודה, 32 אחוז היו חיילים קרביים ונחשפו לשדה קרב, 21 אחוז עברו התעללות פיזית בילדות, 20 אחוז חוו פציעה או מחלה מסכנת חיים, צפו מן הצד במוות מקרי ופתאומי, היו עדים לשריפה או פיצוץ, או נקלעו לאסון טבע, 15 אחוז נחשפו לחומרים מסוכנים או עברו חוויה מינית בלתי רצויה, ו־10 אחוז עברו ניצול או הטרדה מינית בילדות.

איילה מאיר

"המחקר המיוחד נותן תוקף וממחיש את הצורך בפיתוח מענים ייעודיים והבנות ייחודיות לדרך שבה אנו מטפלים בגברים פוגעים ונפגעים", אומרת איילה מאיר, מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד העבודה והרווחה. "המחקר מחזק את הידע והתובנות שנצברו במשך שנים בקרב גורמי הטיפול במרכזים לאלימות במשפחה, שלפיהם שיעור גבוה מהגברים המטופלים חוו או נחשפו לאירועים טראומטיים בעברם, רבים מהם עברו התעללות ואלימות בילדותם במשפחתם. זה מחייב אותנו לפתח מערכי הכשרה וכלים טיפוליים מותאמים, לחשוב מחוץ לקופסה, לנסות לבחון את כל הזויות האפשריות".  

לדברי מאיר, המודעות לטראומות העבר במהלך הטיפול היא קריטית להצלחתו. "הגם שאין לגיטימציה להתנהגות אלימה בשום צורה, ללא קשר למקורותיה ולשורשיה, בתהליך הטיפול הגברים מעבדים את המצוקות והחוויות הקשות ומפתחים כלים של תקשורת תקינה ואמצעי ביטוי לגיטימיים. הם לומדים שאפשר להגיב במגוון אפשרויות במצבי כעס, מתח או דחק. הם מפתחים את היכולת לחוש חרטה. לקחת אחריות על התנהגותם. זה שלב קריטי וחיוני בדרך ליציאה ממעגל האלימות ולשיקום היחסים".

גם נשים נפגעות אלימות במשפחה הן פעמים רבות בעלות רקע של חשיפה או פגיעה ישירה של חוויות טראומטיות בעברן. "אנחנו יודעים ש־48 אחוז מהנשים שנפגעות בבגרותן מאלימות עברו פגיעה כלשהי בילדותן או נחשפו לאלימות קשה במשפחת המוצא שלהן", אומרת מאיר, "כך שחלק מרכזי בטיפול באלימות חייב להישען על הידיעה שטראומות עבר שלא מאובחנות ומטופלות עלולות להיות השורש הראשוני".

צביקה, אב לשלושה מצפון הארץ, שירת כלוחם בקבע במשך שנים. כחלק משירותו הצבאי, נחשף לפיגועים קשים. "נחשפתי למראות מזוויעים, לחלקי גופות, אבל אני לא מקשר בין מה שעברתי לאלימות", הוא אומר. "לא התעוררתי מזיע בלילה עם סיוטים, אבל זה בהחלט לא משהו שטופל. אף אחד לא הציע בזמנו עזרה. הייתה תפיסה כזאת שלוחם צריך להיות קשוח וחזק, ולהתמודד לבד עם המשברים והאתגרים".

את גרושתו פגש במהלך הגיבוש לקצונה. אחרי הנישואים הגיעו הילדים וגם הקושי הכלכלי. "הייתי מפרנס יחיד בבית, חיינו במצב של הישרדות. אחרי שלושה ילדים התחילו האשמות הדדיות. הייתה אלימות מילולית הדדית. חוויתי גם מצידה דחיפות ודחפתי חזרה.

"אחרי אירוע מכונן, שבו איבדתי שליטה וסטרתי לבן שלי, פניתי למרכז למניעת אלימות במשפחה וביקשתי לקבל עזרה בשליטה בכעסים. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם עצמי כדי להציל את המצב בבית. הגעתי למצב שאמרתי לעצמי, 'אני לא רוצה לאבד את העשתונות. אני רוצה להחזיר את עצמי למסלול, כבן אדם, כבן זוג, כאבא'. עברתי תהליך בקבוצה של גברים וטיפול פרטני במשך שנתיים".

מה היית אומר היום לגבר במעגל האלימות?

"היום אני אדם רגוע יותר. אם אפגוש גבר במעגל האלימות אומר לו, 'תכתוב במחברת, תלך לדבר עם חבר. לך תבקש עזרה. אני נורא התביישתי בהתחלה. אמרתי, 'אני צריך טיפול? שיחות?' אבל כן — זה מה שיכול להציל את המשפחה ולפעמים גם את הנישואים. לבקש עזרה, ללכת אם צריך לטיפול במרכז למניעת אלימות במשפחה. גם פעילות ספורטיבית מאוד משחררת לחצים. כל אחד צריך למצוא לזה זמן".

המחקר שבוצע באוניברסיטת בר־אילן הציף את המצוקה הגדולה שעלולה להיגרם כתוצאה מסטנדרטים חברתיים וציפיות מגדריות מגברים, כאשר הם חווים אירועים טראומטיים; גברים שהיו חשופים לטראומה וחוו פחד וחוסר אונים, סובלים גם מקונפליקט עם הציפיות החברתיות מגברים שלא להביע רגשות שנתפסים כ"לא גבריים".

87 אחוז מהמשתתפים במחקר דיווחו שעשו שימוש באלימות פסיכולוגית; 50 אחוז דיווחו על שימוש באלימות פיזית; ו־20 אחוז דיווחו שהפעילו אלימות מינית. ל־24 אחוזים מהמשתתפים היו גם תיקים מסוג אחר של אלימות. במשרד העבודה והרווחה רואים בטיפול בגברים האלימים חלק משמעותי מהטיפול בתופעה. בימים אלה נערך המשרד להכשרת אנשי מקצוע, לצד גברים שעברו טיפול באלימות במשפחה, כדי שיפעילו קבוצות לעזרה עצמית. נוסף על כך מקדם המשרד הכשרה ייעודית לאנשי מקצוע לטיפול בגברים.

קו החירום של משרד הרווחה: 118

קו סיוע לגברים במעגל האלימות של ויצו: 1-800-393-904

קו החירום של ויצו ישראל: 03-6923791

קו החירום 24 שעות ביממה של עמותת ל.א לאלימות נגד נשים: 1-800-353-300

המרכז לאלימות במשפחה נעמ"ת: 03-6492469